הלפרין מתחשבן עם הנס המת ועם דויד החי פרק מספר 44
- Gidi Gilboa
- 11 במרץ
- זמן קריאה 3 דקות
הלפרין מתחשבן עם הנס המת ועם דויד החי
פרק מספר 44
דוד הלפרין עמד מעל השולחן, מבטו נעוץ בגוף חסר החיים של הנס בלוק. העפעף השמוט, הפה החצי פתוח, הידיים שנפלו לצדדים כמו ענפים כרותים. לרגע הוא לא היה רופא; לא חיפש דופק, לא חיפש נשימה. רק הסתכל. ידיו עדיין מוכתמות ביוד, וריח החיטוי צרב את נחיריו. השקט במרפאה היה עבה, כמעט מוצק. כל נשימה שלו הדהדה בחדר כמו רעש אסור.
בתוך הדממה, עלו בו רסיסים חדים של עבר. פנים מוכרות — חברים, שכנים, קולגות — אנשים שלפני עשר שנים היו כול עולמו. אנשים שאיתם שתה בירה באוקטוברפסט, ששיחק איתם שחמט בערבי שבת. אנשים שהזמין לביתו, שהושיב סביב שולחן עץ כבד והגיש להם את מאכלי המטבח הגרמני: כופתאות תפוחי אדמה עם רוטב בירה, כרוב מבושל עם בשר חזיר, נקניקיות מתובלות.
באותם ימים היה בטוח שהצליח. שהשם הגרמני שבחר לעצמו, "דיטר הלמן", והצלב הקטן שקיבל במלחמת העולם הראשונה כשהיה רופא גדוד בשוחות הסום, הפכו אותו לאחד מהם. הרי גם הוא שכב בחפירות, טיפל בפצועים גרמנים ויהודים כאחד, דימם בבוץ של ורדן. מה עוד נדרש כדי להיות גרמני ?
אבל בליל הבדולח הכול נקרע. אותו שכן שהרבה להחמיא על סלט תפוחי האדמה שלו, היה בין הראשונים שזרקו אבן אל חלון המרפאה. אותו קולגה מבית החולים, שישב אצלו ערב קודם ודיבר בהתלהבות על מוצרט, התייצב למחרת במדים חומים מול דלתו, ומנע בעדו להיכנס.
הוא הרגיש כיצד הזיכרונות ממשיכים להציף, כמו סכר מים שנפרץ: הבגידה של השכנים, האבנים בליל הבדולח, המדים החומים שעמדו מולו, הקרירות שבעיניהם. כל אותן שנים שבהן האמין שהשם "דיטר הלמן" יציל אותו. שכל עוד יישא צלב ברזל על חזהו — לא יראו בו עוד יהודי.
הוא ראה את נרות החנוכה של שכניו מתנפצים לרחוב, את בית הכנסת נשרף, את הרהיטים של יהודים נזרקים אל הרחוב ונדרסים. ובין כל אלה, אותם פנים — אותם שהאמין בהם. צחוקם התערבב בזכוכית המתנפצת.
עכשיו, כשהוא עמד מול גופתו של הנס בלוק, הבין עד כמה עמוק היה השקר שחי בו. לא רק השקר של הנס, אלא שלו עצמו. ההתחזות, התקווה להיות גרמני גמור, וההתנפצות שבאה ברגע אחד, כמו פטיש ברזל.
הוא הביט בידיים של הנס. אותן ידיים שהרימו פעם שוט. אותן ידיים שנפלו כעת רפויות. מה נשאר מן ההבדל בין שניהם ?
בפיו של דוד עלתה שורה אחת, כמעט בלחש: "בוגדים צבועים רשעים ארורים".
היא לא נאמרה רק על שכניו מן העבר. היא נאמרה גם עליו, על ההונאה שחשב שיכולה להחזיק מעמד, על הצל שחשב שיוכל לברוח ממנו.
ושוב, כמו סכין, חזר אליו זיכרון אחרון: ערב חג מולד, עשור קודם לכן. שולחן ערוך, חברים סביבו, כולם משבחים את רוחב ליבו ואת נאמנותו לרייך. כולם מחייכים. כולם מחזיקים כוסית ומריעים לבריאותו. ובאותו חיוך כבר נחבאה בגידה.
אבל הכול נקרע. לא היה חיץ. לא היה מגן. נשאר רק הוא עצמו, עומד עכשיו מול נאצי מת, מול עדות חיה שהפכה לגווייה.
הוא הביט בפניו השמוטות של הנס, ובתוך הדממה שמע הד פנימי. את קולו של אביו. את קולה של אימו. אפילו את קול בנו. כולם קראו לו בשמו האמיתי.
הוא פתח את פיו, תחילה בלי קול. ואז, חרש, כמעט לוחש: "דויד הלפרין".
המילים נשמעו זרות, כאילו לא נאמרו שנים. אבל כשהדהדו באוויר הקר של המרפאה, היה בהן חום אחר. חום שאיש לא יוכל לקחת ממנו.
עוד פעם אחת, בקול חזק יותר, הוא אמר: "אני דויד הלפרין".
וכשאמר זאת, הביט בגווייתו של הנס בלוק, וידע: לא זה הנאצי שיקבע את זהותו. לא הגסטפו, לא חוקי נירנברג, לא המנגנון כולו יחד עם היטלר. השם הזה יחזור אליו, יישאר, אפילו אם מחר ייקחו גם אותו.
הוא הניח את ידו על השולחן, קרוב לגווייה אך לא נוגע. לחש שוב: "אני דויד הלפרין".
עכשיו, מול גוויית הנס, ידע דויד, זו הייתה אותה ארץ, אותם אנשים, אותו שקר.
תגובות