הנס בלוק והמשולש הוורוד פרק מספר 9

הנס בלוק והמשולש הוורוד

פרק מספר 9

הלילה ירד על הקרון הסגור שבו נדחסו שלושים איש. דלת הברזל ננעלה מאחוריהם, ומבעד לחרכי האוויר דלפו ריחות פיח ושמן רכבות.

הנס בלוק, שפעם לבש מדים מגוהצים של Sturmbannführer, נדחק עכשיו בין פועלים זרים, חיילים עריקים ועוד קצין לשעבר, שפניהם השחירו משעות של דממה מחניקה. איש לא דיבר, כאילו ידעו שכל מילה עלולה להפוך לראיה נגדם.

כשפתחו את הדלתות עם שחר, האור טרק לו בפנים. עוד החזיק תקווה לבית־דין צבאי, אבל שעה אחר כך כבר עמד מול שער הברזל של זקסנהאוזן, והמילים ״Arbeit macht frei״‎ (העבודה משחררת) שחורות ואטומות מעליו.

בפנים זרם קפוא: לחדר הקבלה דחפו אותו עם אלה בצלעות. הפשטה. גילוח. ריח ליזול צורב עיניים. מי שפתח פה — קיבל קת רובה לשיניים.

את שרידי הדרגות קרעו בשתי משיכות וזרקו לפח. על החזה תפרו לו טלאי בד עם מספר ומשולש ורוד; התופר נעץ את המחט בכוונה בתוך העור, חייך חיוך קצר, והמשיך. ״עבריין מוסר, סעיף ‎§175‎. אתה שומע ?״ — ולפני שהתשובה יצאה כבר הגיעה הבעיטה הבאה.

מסדר ספירה ארוך. עמידה בלי לזוז, שלוליות שהופכות לקרח בתוך הנעל. מי שנפל — נבעט, ומי שנעמד — הוכה.

אחרי זה ״מסלול הנעליים״: חצץ קוצני, עפר, סיגים, אבן — הלוך ושוב עם שקי חול עד שהברכיים צורחות. קצין עבר ומשך את הטלאי הוורוד כמו בודק מרקם. ״נתקן אותך״, לחש.

במרפאה, רופא במדים אפורים חתך את האוויר במילה אחת: ״ניתוח״. ״קטן״, הוסיף, ״ואז אולי יחשבו מחדש על העונש״. הוא לא ענה. ידע שהם מתכננים לסרס אותו.

ידו החזיקה את קצה המעיל כדי שלא יראו את הרעד. בערב שלחו אותו לבונקר העמידה — תא צר שאי אפשר לשבת בו. קיר רטוב בגב, עצם זועקת בכל כתף.

בלילה, ריח לבנים רטוב ממפעל הלבנים מעבר לגדר דבק בגרון. הוא ניסה להדביק לעצמו מחשבה פשוטה — לספור עד מאה — אבל בכל פעם שהגיע לשלושים, המחט הדמיונית של הטלאי חזרה וננעצה בבשרו.

בבוקר שוב מסדר ספירה. שוב חצץ. שוב משמעת. וברזל שחור מעל — ״Arbeit macht frei״‎ — כמו בדיחה רעה שלא נגמרת.

הנס הרגיש את הדקירה בנפשו עמוק יותר מכל חקירה שעשה בעצמו בדרוהוביץ׳. הוא ידע מה זה אומר: "הומוסקסואל". מילה אחת שמחקה את כל עברו – את החקירות, את ההוצאות להורג, את נאמנותו. הכול הפך לאבק בין רגע.

בבלוק 7 מצא דרגשים בני שלוש קומות, ריח של זיעה חמוצה וטחב. אסירים אחרים זזו הצידה כשהתיישב. אחד מהם, קומוניסט מזוקן, לחש: ״ברוך הבא לגיהינום הקטן שלנו״. הנס לא ענה. לא היה לו כוח, ולא היה לו מה לומר.

השבועות חלפו בקצב אחיד ומתיש. הוא גרר שקי חול, ניסר קורות עץ, וספג בעיטות משומרים שיכורים שאחד מהם אף אנס אותו.

בלילות חזרו הסיוטים מן הגבול בזאמושץ׳ – הפנים של פרטיזנים צעירים שנחקרו תחת ידיו. עכשיו הם חזרו אליו בצורת חלומות שבהם הוא עצמו ישוב אל חדר החקירות, עירום, חשוף, חסר הגנה. והיה גם את 'הבית הצהוב' ואת 'שער הברזל' ואת 'ההוא עם הפסים' שניסה לשכוח ללא הצלחה.

בפעמים הנדירות שניתנה לו פיסת נייר, ניסה לכתוב לג׳וזפין. לא מכתבי אהבה – אלא הודעות חטופות, חצאי־מילים.

הוא ידע שהמכתבים לא יגיעו ליעדם. הצנזורה לא תעביר שום עדות לקיומו. ובכל זאת כתב, כאילו המילים עצמן יעניקו לו קיום.

״את לא יודעת. הם לא הרגו אותי. אני כאן. אני חי, אבל לא אני. אם יש לך בן – הוא לא שלי. אני עקר. אבל אולי זה יגן עלייך. אולי יבינו שאת נושאת את ילדו של מישהו אחר״. 

הוא קימט את הפתקים ותחב אותם אל תוך חריצי העץ, בתקווה שמישהו ימצא.

עם הזמן הבין: הוא לא ייצא מכאן גיבור, גם לא נידון רשמי. הוא פשוט יישכח. חבריו לקצונה ימשיכו לשתות קוניאק, לירות בילדים, לאנוס נשים, לשחוט גברים, בעוד הוא מתפורר מאחורי גדר. לא מוות דרמטי, אלא היעלמות. הרייך העלים אותו.

כששכב על הדרגש התחתון, שמע את אחד האסירים ממלמל: ״ככה זה ברייך. אתמול היית על הסוס. היום – על האדמה. מחר – בתוך האדמה״.

הנס עצם את עיניו. הוא לא ידע אם מחר יבוא, ואם זה חשוב בכלל. כל מה שנותר לו היה החוט הדק שבינו לבין בית קטן צהוב על גדות אגם טֶגֶרנזה. ההוא שאורסולה יודעת והכומר מטהר.