הסירוס של הנס בלוק פרק מספר 23
- Gidi Gilboa
- 23 באפר׳
- זמן קריאה 3 דקות
הסירוס של הנס בלוק
פרק מספר 23
בחדרון שליד המרפאה ישבו שניים: רופא ואסיר.
שולחן עץ כהה, דיו סגול וסט תלושים.
רופא SS דפדף בלי לחפש.
קאפו עמד ליד הדלת.
״בלוק שלוש״, אמר, בלי להרים מבט.
״סעיף §175. יש אפשרות טיפול״.
הוא גלגל אליו טופס. נייר עבה.
שוליים מודפסים: ״בהסכמתך החתומה״, הוסיף, כאילו מדובר באישור יציאה לשעה.
הנס הרים את העיניים לשנייה. ״איזה טיפול ?״
״טיפול שמפחית דחף״, אמר הרופא.
״מהיר. ללא סיבוכים משמעותיים.
לאחריו — בחינה מחודשת של המשמורת.
לעיתים שחרור מותנה״.
המילים יצאו נקיות כמו רשימת מרשם.
״ואם לא ?״
״תמשיך בריצוי״, אמר.
״זה לא עניין מוסרי. רפואי בלבד״.
העט נח על השולחן.
קצהו מוכתם.
האותיות עלו מן הדף כמו קוצים: ״נימוקים לבקשה״.. ״בהתנדבות״.. ״לצרכי רפואה״.
החותמת הסגולה חיכתה בצד בפה סגור.
״כמה זמן לחשוב ?״
הרופא הביט בתקרה. ״עד מחר בבוקר״.
״זה לא מספיק״.
״הזמן כאן קבוע״.
"ולא אכפת לכם שאני עקר ?"
"גם לפיהרר אין ילדים", פלט הרופא ונבהל כשהבין שגם הקאפו שמע.
אצטרך להרוג את שניהם, חשב, ומיד ביטל, מכיוון שלא עלה בדעתו כיצד.
כשיצא, דוד עמד במסדרון עם המגש.
הוא לא שאל מה בפנים.
רק הסתכל קצרות על האצבעות של הנס, היכן שהעט המוכתם יכול היה לשבת.
״יש לך חום״, אמר, בודק את המצח.
״אל תחתום כשכואב״.
״ואם לא יכאב מחר ?״
״אם לא יכאב מחר — תחשוב״.
״אני לא מייעץ. אני עובד. הגוף שלך יגיד לך אמת. תבחר איתו״.
בלילה ההוא הנס לא כתב שמות. הוא ספר נשימות.
כשנמאסו עליו המספרים, אמר בלחש מילה אחת שלא ידע אם היא שלו או של אחר: ״בושה״.
היא לא הבטיחה שום דבר. רק נתנה מקום בין שתי נשימות.
למחרת שוב ישבו השניים בחדרון שליד המרפאה.
נייר הוזז אליו. ״בהסכמתך החתומה״.
הנס לקח את העט. היד רעדה רק פעם אחת.
הדף אמר מילים נקיות מדי.
״טיפול המפחית דחף״... ״בחינה מחודשת״... ״שחרור מותנה״.
שום דבר לא דיבר על כאב.
בחדר הבא היה ריח חריף של יוד וקרבול.
מזרן נמוך.
אור לבן שאינו עוצם עין.
מלים קצרות.
ידיים מהירות.
״אל תזוז״.
״זה יהיה קצר״.
הרדמה דלה שעשתה חצי עבודה.
מתכת נוגעת, נייר נספג, תפרים.
מישהו הניח עליו שמיכה קלה.
כשהרימו אותו לתא סמוך, הגוף שלו לא הסביר לו כלום. רק נשם.
ארבע לעשרה צעדים שלא היו שם.
בחצות הלילה הגיעו שניים.
לא מהצוות של בוקר.
ריח אלכוהול זול ובד רטוב לתוך הפה.
הדלת נטרקה מאחוריהם, הסדין נהדף הצידה.
מלים קצרות, לא כאלה שכותבים.
הוא ניסה להסתובב ולא הספיק.
הכאב מאחור התווסף לכאב מלפנים.
היו דחיפות, משקל, אוויר שנגמר.
כשהלכו, נשאר שקט משונה.
התקרה לא ידעה לנחם.
הוא אסף את עצמו לאט.
לא תכנן לנשום עמוק, אבל הגוף ידע.
ארבע ועוד ארבע.
ככה עד שהלילה זז קצת.
בבוקר לקחו אותו למרפאה.
דוד עמד שם עם המגש.
הוא ראה הכול עוד לפני שהנס נשכב.
לא שאל מה קרה.
רק אמר, ״תשכב על הצד״.
דוד חתך תחבושת קדמית והחליף.
היוד עלה לאט.
״אל תזיז״, אמר. ״החתך טרי״.
הידיים שלו עבדו קצר.
״אתה שותה ?"
״לא״.
״תשתה״, אמר.
הוא מזג מים לספל אמייל.
"לגימות", אמר דוד אחרי רגע, והניח יד על כתפו.
״תתהפך״.
הקול שלו לא השתנה.
הוא סידר סידור חדש מאחור.
עבד עם מים פושרים וגזה נקייה.
לא הסביר, לא ניחם. רק עבד.
"יש קרע", קבע בשקט. ״לא גדול. יחלים אם תשמור יבש״.
הנס עצם עיניים. ״כואב״.
״כאב אומר שאתה חי״, אמר דויד.
הוא עצר, בדק נשימה.
״אל תחזיק אוויר. נשיפה ארוכה״.
הדלת נפתחה לסדק. הקאפו הציץ.
״מה מצב ?״
״טיפול״, אמר דוד.
״צריך יום שקט״.
הקאפו גרר הנהון. ״חצי יום״, אמר ונעלם.
״שמעת ?״, שאל דוד.
״שמעתי״.
״בחצי הזה אין גיבורים״, אמר. ״רק מים ושקט״.
הנס הביט בו.
״אתה יודע״.
״אני רואה״, אמר דוד. ״זה מספיק״.
״למה אתה עוזר לי ?״
״כי הבטחתי להיפוקרטס״, אמר.
הוא הוציא מן המגש קופסת פח קטנה שבתוכה גזה יבשה.
"תחליף לבד אם צריך. לא היום. מחר״.
״ומה הלילה ?"
״הלילה אתה סופר״, אמר דוד. ״ואם יבואו — אתה נושם״.
״נשימות לא עוצרות דלת״.
״אבל הן עוצרות אותך מלהיעלם״.
דוד סיים לקבע, לחץ קלות על הקשרים לראות שהם יושבים.
״אם תצטרך, תבוא גם בלי תור״.
״יאפשרו ?"
״לא שואלים״, אמר דוד. ״אני כאן״.
לפני שהנס ירד מן השולחן, דוד הניח לו את היד על הכתף.
לא להרבה זמן אבל מספיק.
עדיין מנסה להתחבב.
"תישאר עם הגוף", אמר. ״הוא יודע יותר מאיתנו.
ארבע״.
״לעשרה״, השלים הנס וזה נשמע כמו כן.
"היי", אמר הרופא כשלפתע צצה לה כתונת פסים שהנס החביא תחתיו.
"מישהו מסתובב עכשיו ללא בגדים", קבע.
"הוא כבר לא זקוק להם", אמר הנס. "הורדתי אותם מהזקן של צריף 12 הוא מת".
דויד שתק.
"שיהיה לך", אמר הנס. "להחלפה".
כשיצא, האוויר היה דק יותר.
הוא הלך לאט כדי לא למשוך תפרים.
לא מיהר כדי לא להזמין מבטים.
המסדרון ידע הכול ולא שמר סוד.
הוא ספר נשימות בדרך לדרגש.
אחרי עשר נשימות אמר בלחש שם אחד.
לא ביקש מחילה. רק שם.
אחר כך עוד שם.
זה כאב, אבל קצת פחות הלילה.
תגובות