העורב של ברוונסבריק פרק מספר 19

העורב של ברוונסבריק (מחנה ריכוז לנשים)

פרק מספר 19

 בחצר השילוח ברוונסבריק, הקור חותך בפנים. עגלה אחת, עשר אסירות. נשמות לבנות נוסעות להשמדה. בוקר.

ואז הוא מגיע — העורב. כמו שעון. אף פעם לא מפספס. טופרים שחורים צוללים ונחבטים בעמוד התיל. כאילו מנסה לנגוח בו, קופץ לאחור, פורש כנפיים וצורח ״קררר״.

מישהי לוחשת ״המשוגע״. הקאפו מרימה ראש. הנהג מחזיק ברסן שנייה אחת יותר מדי. זה הזמן. זה מספיק. בלבול קטן נוצר. הצלחה לעורב.

אחראית המטבח ממתינה ליד השער עם פתק מקומט ביד. ״דרושות שתיים״. "לא מלאך ולא שטן", — מחסור במשמרת.

העורב מדלג בין זוגות מגפי השומרים, מטפס על דלי פח הפוך ובועט בו במקור. ״דזינג״ חד עובר בחצר. ראשים מסתובבים. ג׳וזפין בתפקיד. היא מכירה את האות: מהומה קצרה, חלון הזדמנויות נפתח.

בלילה, בביתן, היא ערכה הגרלה. קערת פח שרוטה, שברי נייר. ״שתי זוכות״. לא דרמה, לא נאומים. יש הריונית, יש אחת חלשה, יש אחת עם חום.

שני שמות נשלפים, נדבקים לה בזיכרון. לשולי השרוולים של שתיהן היא מצמידה סיכות תפירה שראשיהן ירוקים — ירוק דהוי שהיא רקחה ממעט נחושת כתושה ומיץ אוכמניות. הקוד פשוט: ירוק החוצה — ברגע שיגיע הפתק מהמטבח. אף אחת לא תתווכח עם צבעים.

בחצר, העורב שולף טבעת מתכת ממכונת כביסה ישנה, מטיס לגובה, משחרר. הטבעת מצלצלת על הבטון; השקט מתפצל. הקאפו קופאת לחצי שנייה בפה פעור. אחראית המטבח אומרת: ״עצרו לרגע, אני לוקחת שתיים״.

ג׳וזפין מזיזה ימינה את זו עם הירוק הראשון, נועצת מבט בשנייה. לא נוגעת — מסמנת. הקוד עובד. שתי המסומנות קמות.

הסוהרת בשער כותבת קצר: ״הושאלו למטבח״. העורב ניתז אל הסורג הגבוה, מנמיך עפעף וזורק עוד ״קררר״, כאילו דוחף את היום קדימה. העגלה זזה. בלי שתי אלה.

הסיכות הירוקות עושות את ההבדל. מי שירדה מהעגלה תעמוד ליד סיר. מי שנותרה תקפא ברוח. מים פושרים במקום קרח על הלחיים. חזרה לביתן במקום היעלמות. יום אחד נוסף. לפעמים זה הקיום כולו.

עגלת האסירות יצאה לדרכה. קוראים לג׳וזפין למסדרון בית המרחץ. אריחים לבנים, אוויר מתעתע, ריח של סבון זול. הסוהרת הראשית חשופת חזה — שיער קצר, כפפות שחורות — סוגרת את הדלת. ״בדיקה״.

אין שאלות. וכי מה כבר אפשר לשאול.

כפפה נצמדת. מגששת. חודרת. פולשת. זה כוח. זו לא אהבה. ג׳וזפין מעבירה משקל לרגליים. מווסתת נשימות. מקבעת את המבט באריח סדוק בפינה. הזמן נחתך לתיבות קטנות. בחלון שמעל הכיור זז צל שחור. העורב. נקישות מקור על הזכוכית — ט־ט־ט־ט — מטרונום פרוע שמחזיק לה את הדקות שלא יתפזרו.

כשהדלת נפתחת, היא הולכת ישר לברז, שוטפת ידיים וזרועות. לא כדי להוריד כתם. כדי לשרטט גבול: כאן מתחיל הגוף, כאן מסתיימות הכפפות השחורות.

בחצר האחורית העורב כבר במקום אחר. גורר סמרטוט מהמוט, שולף חוט ירוק מהמכבסה, מנסה לעוף איתו, מסתבך, נשרט, צורח על הסורג כאילו נעלב, ואז עובר לרדוף אחרי הצל של עצמו.

משוגע — ובה בעת מועיל. בכל פעם שהוא מפוצץ את הדממה, נפתח חריץ שאפשר לעבוד דרכו.

בערב, בביתן, ג׳וזפין חוזרת לקערת הפח. ״מחר כנראה אצטרך עוד שתיים״, אמרה אחראית המטבח.

שוב הגרלה. שוב שברי נייר.

״זה לא צדק״, לוחשת מישהי.

״זה יום ועוד יום״, אומרת ג׳וזפין.

היא שולפת שתי סיכות ירוקות, מחליקה אותן אל הקפל התפור בשולי השרוול, ממקמת בעיניים את מקומן בטור של מחר.

מה שיש לה הם כלי עבודה זעירים: פתקה, סיכה, תזמון ועורב משוגע שמופיע תמיד כשצריך אותו.

נולד דיבור:

האסירה אולנה האוקראינית סיפרה: ״אצלנו אומרים שעורב הוא לא רק ציפור — הוא נושא את הנשמות שלא מצאו מנוחה ומחזיר אותן הבייתה".

האסירה קטרז'ינה מפולין ציוותה: ״אל תגרשי אותו; כך אמרה סבתא שלי — העורב הוא הקול של מי שכבר איננו״.

האסירה מילה מסרביה התפלספה: ״כשהעורב יושב על הגדר, זה מת בא לבקר. שומעים ? אל תעשו רעש״.

על עמוד התיל הוא נרדם בעמידה. אחר כך מתעורר בפרפור כנף, זורק ״קררר״ סתמי ושוקע שוב בשינה.

בבוקר הוא יהיה כאן. לא כי העולם הוגן. אלא כי הוא חוזר. ולפעמים זה כל מה שניתן לקבל — והכול שאפשר לתפוס.