הפיל שבחדר פרק מספר 57
- Gidi Gilboa
- 13 בפבר׳
- זמן קריאה 3 דקות
הפיל שבחדר
פרק מספר 57
“נניח שאחליט לכתוב רומן”, התפלספה קתרינה לאחר שסיימו לאכול.
“ונניח שזה יהיה רומן שמתחיל בבחור שנסע מגרמניה לישראל,
וקיבל שם פרח מכושף שנראה כמו נרתיק של אישה,
שהוא העניק אותו לאהובתו שנכנסה להיריון ממנו".
“אבל יש בעיה”, התעצבה קתרינה לאחר שבחנה את השפעת דבריה על בני הבית: “הוא יהודי והיא טמפלרית שברחה לגרמניה והתחתנה עם קצין פרשים שהיה משוכנע שהילד הוא ממנו”.
"ועכשיו בואו נגיד שהילד הזה גדל והפך לדוקטור לפילוסופיה אבל גם לקצין SS....."
"אני מרגישה שאת רוצה לומר לנו משהו", חתכה אותה אליזבת.
"נכון", הסכימה קתרינה. "אני רוצה לומר לכם שזה מאוד מסובך לי מה שקורה כאן.
כי זה מאוד לא פשוט שקצין נאצי מתהפך על הראש ומציל את אביו היהודי ממוות כמעט בטוח.
וזה מאוד לא פשוט לאביו היהודי להסתכל לו בעיניים ולדעת שהוא הרג אלפי יהודים עד שהבין שהוא הבא בתור.
וזה מאוד לא פשוט עבורך להסתכל על דויד ולחשוב שאולי כל החיים שלך יכלו להיות אחרת.
וזה מאוד לא פשוט עבורי להתגורר עם כולכם באותה דירה ולסבול את השתיקות שלכם".
"חשבתי שאת רוצה לספר לנו על הרומן שאת כותבת", אמרה אליזבת.
"עזבי", אמרה קתרינה. "איזה מו"ל שפוי יאמין לי שכל זה באמת קרה ?"
כאן, ממש בנקודה הזו, נקטע חזונה של קתרינה, כאשר האדמה רעדה בפרוהנאו — בסביבות זלטינגר פלאץ — עת מאות מפציצים אמריקאיים חלפו מעל העיר ברעם עמוק והטילו אלפי פצצות שיצרו שריקות תלולות, מכות הלם; חלונות מתנפצים, מרזבים ניתקים, רעפים נורים באוויר כמו קשקשים אדומים. פרוהנאו רעדה.
קירות טיח נסדקים וקורסים, פלטות עץ נשברות, אבק סיד מרחף מעל. דלתות נעקרות, מדרגות תלויות באוויר. מסגרות של חלונות עולות בלהבות צהובות; וילונות נאחזים באש; ריח חריף של גז — צינור שנשבר. נתזי מים מצינורות שנפגעו יוצרים קרח דק על האבן. חוטי חשמל צונחים ומצפצפים.
ברחוב — מכתשי פצצות בקוטר של שתי מכוניות, שפתיהם רטובות ובוציות; שברי לבנים, זכוכית גרוסה, מסמרים כפופים. אופניים מעוכים, עגלות יד הפוכות. ענפי אורן שבורים מפזרים מחטים בריח מתוק של שרף.
אחרי דממת הלם קצרה: יללות, קריאות שמות. כבאית מקומית, דליי חול, משאבות יד. שכנים מעבירים דליים בשרשרת; אחרים חופרים בידיים במרתפים שקירותיהם נסדקו. מוציאים מיטות קפיצים, שמיכות, מסגרות, תמונות מכוסות אבק.
שכבת כפור דקה מתלבנת על ההריסות; העשן עולה ישר כי הרוח שקעה. רקע של נקישות פטישים, ריח עשן וחומרי חיטוי.
אישה צעירה במרתף. קערת מים רועדת על הרצפה, תינוק עטוף במעיל גברים. היא סופרת בקול שקט בין שריקה לפיצוץ, נושכת שפתיים עד זוב דם כדי לא לצעוק.
אדם זקן ליד חלון שבור. צעיף צמר כרוך מעל האוזניים. הוא מנסה לנעול תריסים שנפלו מהצירים, שומע את תותחי הנ״מ, ממלמל שמות של תחנות רכבת כאילו זו תפילה.
כבאית שכונתית. שלושה גברים עם משאבת יד, דליים עוברים בשרשרת. המים קופאים על המדרכה לשכבת קרח דקה, ידיים סדוקות, נשיפות אדים לבנות.
אדם עם סולם מטפס לקומת גג, שולף ילד מפתח חלון קשתי. הרוח חותכת, הרעפים חלקים, וכשהוא יורד, מישהו לוקח ממנו את הילד כאילו היה חבילה שבירה.
שומר לילה עומד באמצע הרחוב עם פנס, מכוון אנשים לעבר מרתפי המקלט הציבורי. הוא מסמן בידיים, שלוש אצבעות — שלושה צעדים למטה, ואז שמאלה.
עגלון עם סוס. העגלה מלאה שמיכות וכלי מיטה שנשלפו מבתים בוערים. הוא עוצר ליד אישה עם שיער מלא אבק סיד, נותן לה שמיכה וממשיך.
נער מקהלה בכנסייה הקטנה. פותח דלת צדדית, נושם עשן ואוויר קר. הוא מוריד נרות מהכן אל ארגז עץ, אוסף גם את המפתח הכבד של חדר המרתף.
אלמנה בשחורים עם אלבום. יושבת על שפת המדרכה מול בית ללא חזית. דפדפת מצהיבה על ברכיה, בכף יד פתוחה היא מציירת באוויר את קווי המטבח שהיה.
קצין עזרה אזרחית. מחפש סימני חיים במרתף קורס, מקיש שלוש פעמים עם פטיש על צינור. מקשיב. שקט. שוב מקיש, ואז חושב היכן לקדוח חור אוויר.
מורה צעיר מתייצב ליד קבוצת ילדים יחפים בפיג׳מות, סופר ראשים, מצרף שמות. הוא מורה להם לשבת גב אל הקיר, להחזיק יד, ולענות “כאן” לפי קריאה.
שכנה עם קנקן תה. מניחה ספלים על אדן אבן קר, יוצקת במזיגות קטנות. אדים עולים, ידיים חוזרות לחום, דקות קצרות של שקט בין סירנה לסירנה.
סבא ונכד במקלט ציבורי. הסבא מלמד את הנכד לספור לפי הדי הפיצוץ, “אחד”, “שניים”, “שלושה”, וכשמגיע ההד הוא אומר “עבר”. הילד מחקה ומפסיק לבכות.
נגר אוסף קורות שנשארו שלמות, תומך בהן קיר מתנדנד ליד מדרגות. הוא משחיל יתד עץ, מכה פעמיים בפטיש, והבית עומד עוד שעה.
עד סוף הלילה: עשרים ושישה בתים קרסו לחלוטין, עשרות ניזוקו קשות. שבע גופות מכוסות ביריעות שחורות; מישהו תלה רשימת נעדרים על דלת עץ.
ובתוך כל אלה נעלם דויד הלפרין.
תגובות