התיק של ג'וזפין נכתב בעצמו פרק מספר 18

התיק של ג'וזפין נכתב בעצמו

פרק מספר 18

את הפתקים הורידו מהלוח בלילה. נותר רק אחד: ״ירוק נשאר - אדום להעברה״.

לפנות בוקר הדלת נפתחה בלי נקישה. שניים במעילים קצרים. ״צו מעצר מנהלי״.

לא הרימו קול. לא היה צורך.

במסדרון חלף לידה הגנן. בעלה. הסינר שלו שוב נשא ראש אדום יחיד, כמו כפתור. תהתה איך הגיע אליו. רצתה לומר תודה על השתיקה שלו — המילים נתקעו.

יד של אחד מהם תפסה את מרפקה כמו ידית. החצר האחורית הייתה רטובה; דלי מבהיק הפוך; מוסד שעובד גם כ-שלא רואים.

במטה המחוזי רשמו אותה על טופס חום: ״שם - מין״. ״מצב משפחתי״.״נשואה״.״הבעל ?״ שתיקה קצרה. ״משולש ורוד״, אמר הפקיד —ושירבט בשוליים: ״סעיף 175״.

המספר ננעץ בנייר כמו סיכה.

בחדר התשאול חיכו שולחן ברזל ומכונת כתיבה שחורה. מאחוריה ישב קצין־חקירות, דרגת ביניים, עם שיער שמן וסימן של פחם כחול על האצבע.

״גברת ג׳וזפין בלוק נעבור סעיף־סעיף. למה הוחלפו הסימונים ? מי הוציא אדום מהמחזור ? מי הלביש ירוק ?״

היא משכה כתף.

״תינוקות עוברים לפי נוהל״. המכונה נקשה.

״נוהל אומר: ירוק נשאר - אדום להעברה. אצלך זה היה הפוך״.

הוא שלף מתוך תיבה כוס זכוכית ובתוכה סיכה אדומה. ״נמצאה מחוץ לתינוקייה. זה לא קורה מאליו״. מבעד לזכוכית, האדום נראה כהה יותר. כמו טיפת דם.

״שרשרת ראיות״, אמר, והניח דף על דף: ״כרטיסי האכלה מול משקל אחרון. תגיות כביסה על החולצות. סימן לידה קטן מאחורי האוזן. שלוש הצלבות. טעויות כאלה לא קורות״.

הודעת חקירה הונחה לפניה. ״חתימה״. היא החזיקה את העט, יד רועדת, והניחה. ״אני אמא״.

״את גם עובדת מוסד בפיקוח האס־אס״, תיקן. ״פה לא מסבירים. פה מיישרים״.

בבית המעצר לנשים למדה ש- ״מסדר ספירה״ הוא ריח של מסדרון קר ושיניים נוקשות. עמידה בלי לזוז, פנים לקיר, מספרים שנזרקים כמו אבנים. הגוף לומד לא ליפול.

בערב קיבלה קערת מרק דלוח ופרוסת לחם שחור. בתא הסמוך מישהי זימרה: ״איפה שיש שתיקה — תני לירוק לנצח״, וצחקה.

ג׳וזפין חיבקה מרפקים, נשמה קצרות והחליטה לא לדבר אם לא מוכרחים. מילים הפכו כאן לחפצים מסוכנים.

בחריר ההצצה שבדלת הופיע סמל. ״מחר — שימוע״.

״בית־משפט ?״

״מיוחד. מהיר. קצר. יעיל״.

האולם היה קטן. שלושה שופטים בגלימות שחורות. מימין תובע מסודר מדי. משמאל ממונה ציבורית שדיברה בשמה. הסתכלה דרך ג׳וזפין ולא עליה.

הוקרא כתב־אישום כמו רשימת קניות: ״זיוף ושיבוש רישומים״, ״הסתרת קטין״, ״הפרת הוראה במוסד בפיקוח האס־אס״.

הציגו את הכוס עם הסיכה, את טופס ״כפילות מספר — לבדיקה״, את ״ריענון רישום ערב — התאמת כרטיסים לסימני לידה״ של פרידה, צילומי כרטיסים, עדות יבשה של הילדגרד. הכול נקי, חתוך, בלי דם — ולכן חד יותר.

״מניע ?״ שאל האמצעי. היא שתקה.

פסק הדין הוקרא בקול עייף: מאסר. חודשיים, לא שנים.

אפילו נזרקה המילה ״שיקום״. לרגע חלפה בה תחושת הקלה דקה כמו צל.

ואז הוגש דף שני, דק יותר, בלי חותמת של בית־משפט: ״החלטת מעצר מנהלי״.

הבינה מספיק: יש משפט שנגמר, ויש יד אחרת שתמשיך.

החזירו אותה לבית המעצר. בערב — שוב מסדר ספירה. במסדרון חלפה הילדגרד עם תיבה וקלסר תחת הזרוע. הן לא החליפו מבט. גם זה סוג של משפט.

בבוקר השלישי לקחו לה את החגורה, את הסיכות מן השיער ואת טבעת הנישואין. ערכו רשימת חפצים בשני עותקים. בשוליים נכתב: ״הופקע לטובת המדינה״.

״לאן עכשיו ?״

הפקידה לא הרימה עיניים. חותמת ירדה על הדף. ״ראוונסבריק״ (מחנה ריכוז לנשים), אמרה בלחש, כאילו זו מילה שלא אומרים בקול. הוסיפה: ״שילוח היום״.

בדרך לחצר עברו בחדר שבו ישבה צעירה מול מכונת כתיבה. ג׳וזפין דמיינה שהיא שומעת את המילה ״תינוקייה״, נוקשת באצבעותיה של ההיא, ואז ״סט נקי עד מחר בבוקר״ — כאילו שום דבר לא הושבת.

חשבה על הכרוב במרתף ועל המשפט האחרון שאמרה לו: ״הם יישרו. אני איישר אחריהם״. עכשיו אחרים מיישרים, והיא — נשלחת.

משאית חיכתה.

ברזנט רפוי על דפנות עץ.

נשים עלו בשקט,

כל אחת עם שקית בד קטנה.

השומר חילק מספרי קרטון ופקד לתלות על הצוואר.

ג׳וזפין קיבלה את שלה;

היד החליקה על הקרטון כאילו חיפשה בו חום.

בשער חלפה עגלת כביסה. שוב דמיינה שבין הסדינים נחה סיכה ירוקה, ראש אמייל ירוק, נקי. היא לא הושיטה יד. אף אחת לא הושיטה. הגלגלים המשיכו.

הכביש יצא מהעיר. שדות. כפרים נמוכים. שמיים שלא אכפת להם. במשאית מישהי לחשה ״תחבושת, אני צריכה תחבושת, אבל גם צמר גפן טוב״. אחרת אמרה ״מים קרים״. שלישית התפללה בלי שם.

ג׳וזפין נשענה במצחה על קורת עץ, ספגה קוצים קטנים. ניסתה לבנות כלל לימים הבאים: לא משפט. לא נוהל. נשימה. ״כשהלב רועד — ספרי עד עשר״, אמרה לעצמה. הגיעה עד שבע. המשאית קפצה לתוך בור. המספר על הקרטון התנדנד על החזה כמו מטוטלת.

בפיתול הדרך שרקה רכבת. מחסום ירד. חייל סידר את הכפפות על היד. מימין נגלו קרונות עץ ארוכים. העולם כולו התחבר לפסים.

״תרדו״, אמר הנהג.

הן ירדו. הסתדרו בשורה לא שווה. מסדר ספירה קצר, שמות שנקראים בלי משמעות. מישהו אמר ״ראוונסבריק״ במבטא של מי שמכיר את הדרך. ג׳וזפין לא שאלה כמה זמן. הזמן, ממילא, כבר לא שלה.

דלת הקרון נפתחה בקול מתכת סדוקה. היא הניחה רגל על מדרגת הברזל, עצרה נשימה אחת אחרונה של אוויר קר. יד נגעה בעורפה. ״קדימה״. חשבה על הסיכה האדומה בכוס הזכוכית. על הירוק שלא הושיטה אליו יד. על משפט שנכתב מעצמו. ואז נכנסה.