יומו הראשון של דויד במפעל הנשק פרק מספר 48

יומו הראשון של דויד במפעל הנשק

פרק מספר 48

האור הגיע אליו לפני הזיכרון. לבן קר ונזל מן התקרה, לא מן הסדק של הצריף. מצעים נקיים. ריח פנול ויוד. לא היה רעש של מגדל. היה תקתוק של שעון קיר.

הוא פקח עיניים. מעליו הייתה תלויה מנורת זרוע מתכווננת. בצד, מדפי מתכת עם מגשי אמייל. בקבוקי זכוכית חומים עם פקקי גומי.

מכשיר עיקור קטן נשף אדים קצרים. חלון גבוה הביט אל חצר מרוצפת. מעבר לגדר ברזל נצנץ פס מים צר, רציף עץ, עגור קטן. הוא ידע שלוש מילים שהשאיר לעצמו, והנה שלושתם עומדים בחלון: שער, רציף, מים.

ליד מיטת הטיפולים הונח מעיל לבן דהוי. על השרוול טבוע חותם כחול של המפעל. מתחתיו, פסים. המספר שלו תפור כרגיל. הוא ישב, חיכה שהחדר יפסיק להסתובב, לבש את המעיל, היד עברה אוטומטית אל הכיס: שום דבר שלו לא היה שם. רק פנקס ריק, עט, וחותמת עץ קטנה.

דלת נפתחה. חייל במדים כהים הציץ פנימה, לא נכנס. "בבדיקה", אמר בקצרה והמשיך במסדרון. מישהו דחף עגלה על גלגלים. גלגלים שלא חרקו. גם זה היה חדש.

דויד עמד על רגליו. הגוף שזכר כאב ישן בברך ימין, אישר שהוא חי. הוא הסיט בעדינות את הווילון. מאחורי הזכוכית נראה אולם עבודה: שורות ארוכות של ספסלי מתכת, קנים מפורקים, פועלים במדים אפורים, משקפי מגן. פעמון צלצל. כל עמדה החליפה ידיים. הקצב בא מן השעון ולא מן השומר.

"הרופא הגיע", אמר קול מאחוריו. איש גבוה במקטורן אזרחי עמד בפתח, שיערו מסורק לאחור, משקפיים דקים.

"הלפרין", אמר ולא הוסיף תואר. "אני דוקטור זייפרט, רפואה תעסוקתית. יש לנו כללים פשוטים".

דויד הנהן. לא שאל. הקשיב.

"זמני ביקור בבוקר ובצוהריים.

אין אישורי מנוחה בלי בדיקה", אמר זייפרט.

"שברים פתוחים, עיניים, כוויות, זיהומים — ישר אליך. שריטות, חתכים, מכות — חבישה וחזרה לעמדה. אין אשפוזיי לילה. לינה במחנה החוץ".

הוא הושיט טופס. "זו תעבורת פצועים. כל מקרה, מספר, עמדה, שעה. על הקיר יש לוח 'כשירות'. תעדכן. אנחנו במלחמה".

"אני מבין", אמר דויד.

זייפרט הוביל אותו במסדרון. "פה חדר שטיפה", הצביע על כיור ברזל עמוק. "פה חדר תחבושות. פה מחסן. מחטים סטריליות במגירה העליונה. אין בזבוז גזה. אם אתה צריך — מבקשים דרך המחסן עם חתימה".

הוא עצר מול חדר קטן. "זה המקום שלך: מיטה, שולחן, כיור. אבל בערבים אתה חוזר למחנה. אין לינה במפעל. הלילה ישנת כאן משום שהסמל התבלבל. הוא יטופל".

הדלת נסגרה. הרעש מבחוץ התגבר, פעימות מתכת. הוא נעמד ליד השולחן. פרש במהירות את התוכן: מספריים חדים, פינצטות, מחטי תפירה, חוט משי, יוד, אלכוהול, תחבושות בגדלים שונים, מרקחות פשוטות.

על הקיר תלוי תרשים ובצדו לוח עץ: "בוקר: 06:30–12:00.

צוהריים: 13:00–18:00".

מתחתיו תיבת עץ קטנה עם פתקים מודפסים: "כשיר לעבודה", "יום מנוחה", "העברה לרופא עיניים".

הפצוע הראשון הגיע לפני שהספיק לשטוף ידיים. נער עם סינר אפור, אצבעות מרוחות בשמן, עיניו דומעות. "רסיס", אמר בקול סדוק.

דויד נטל אותו אל הכיסא. "תשב", אמר.

שאלת הכיוון והמרחק של הרסיס נעשתה בשתי תנועות.

מים זורמים. שטיפה. הרסיס התעקש. הפנס חיפש. הפינצטה מצאה.

דמעה התערבבה במים.

"סגור עין", אמר.

טיפה של סולפאציל־נתרן. רטייה קלה.

"חמש דקות ישיבה ואז תחזור לעמדה", אמר.

לאחר מכן חתם: "כשיר לעבודה" והניח את הפתק בכיס הסינר של הנער. הנער קם, החזיק רגע את מסגרת הדלת, נשם ויצא.

אחריו הגיע גבר עם יד ימין אוחזת שמאל. שתי אצבעות מעוכות. "מסור", אמר. דויד עבד במהירות: שטיפה, חיטוי, חסימת דם עדינה, תחבושת לחץ, אזהרה יבשה על הידוק יתר. "מנוחה של יום", אמר. פתק "יום מנוחה" נחתם. החייל שבפתח הרים גבה, לא אמר דבר. הגבר הודה בלי להרים עיניים.

שלישי הגיע רזה עם כיב. עור אדמדם סביב חתך ישן. זיהום ברור. דויד פתח, ניקז, כיב נקי יצא ונשם. הוא שמע אנחת תודה קצרה. "תחזור מחר לבדיקה", אמר. "בלי מים מלוכלכים על זה".

הבוקר התארגן סביבו. כללים צמחו מתוך החדר: מגש 'נקיים' תמיד מוכן. מים חמים תמיד קיימים. פנקס נחתם כל עשר דקות. כל חבישה נבדקת בלחיצה קטנה לראות אם לא חנקה את האצבע. כל פצע מקבל שם ותאריך, לא רק מספר.

בין מטופל למטופל הוא שטף ידיים. פעם אחת עצר ליד החלון. בחוץ עמד גשם דק, כמעט אדים על המים. עגלה עברה ליד הרציף, קנים ארוכים קשורים בחבל. שני פועלים הורידו אותם ארצה. מישהו צעק "זהירות", לא כמו במחנה — בלי קללה, רק כדי שלא ייפלו. הוא כמעט חייך. כמעט.

צוהריים הגיעו עם שלושה בבת אחת: כוויה מכימיקל על האמה, פציעת סיבים במכנס שחדרו לעור, וזקן אחד עם סחרחורת חזקה אחרי משמרת לילה.

הוא חילק את הזמן: קודם הכוויה, כי היא צורחת בלי קול.

אחר כך הסיבים, כי הם מגרדים לתוך הדם.

הזקן קיבל מים, כיסא, ולחץ דם. לחץ הדם סיפר את מה שעיניו אמרו כבר: עייפות ולא יותר. "עשר דקות ישיבה, ואז בקשה להחלפה לשעה שקטה", אמר. השומר בפתח שתק שוב, אבל רשם משהו במחברת שלו.

זייפרט חזר לקראת שתיים. "איך הקצב ?", שאל.

"יעיל", אמר דויד. "אבל צריך משקפי מגן לכל עמדת ליטוש".

זייפרט הביט בו לרגע, כאילו שקל אם ראוי לענות. "נרשום", אמר. "תכתוב דו"ח קצר. אולי נקבל. אולי לא".

אחר הצהריים הביאו פועל מהמחסן עם חתך עמוק ברקה. הוא שאל היכן נפל. "במדרגות", אמר האיש. העיניים ברקו יתר על המידה. דויד הביט בשומר. השומר הביט בקיר.

הוא סגר את הפצע בשלושה תפרים, הניח תחבושת נקייה ונתן לו לשכב על המיטה עשר דקות.

"תקום לאט", אמר. האיש קם מהר מדי, כמעט נפל. דויד הניח יד על כתפו. "לאט", חזר. האיש הנהן כאילו מילה זו הצילה אותו ממשהו אחר.

בין לבין נכנס מנהל משמרת עם לוח. "כמה מנוחות נתת ?", שאל. דויד הראה את הפנקס. "שלושה", אמר. "אי אפשר פחות".

מנהל המשמרת צמצם עיניים, ספר את השורות, השהה מבט ליד החותמות, הנהן. "העיקר שלא יעמדו פה", זרק ביציאה. דויד לא ענה.

לקראת ערב הגיעו שניים ממחנה החוץ עם חום. הראש של אחד בער, השני רעד בלי שליטה.

דויד גרם לשניהם לשכב. מים. סדין. מדחום. "שלושים ותשע ושש", אמר לעצמו.

הוא כתב: "חשד בזיהום מערכתי", נתן משחה, כיסה אותם. "חזרה למחנה", אמר השומר, "אין לינה כאן".

דויד הסתכל עליו. "מחר בבוקר", אמר, "תביאו אותם ראשונים". השומר משך כתף אחת. "אם יהיו".

השמש שקעה מאחורי המסגרות. האור הלבן נעשה צהוב. מכשיר העיקור נאנח. הכיור נצץ.

הוא שטף את הידיים בפעם האחרונה, ניגב אותן עם מגבת נקייה, כיבה את המנורה העליונה והשאיר את מנורת הזרוע דולקת. הפנקס נסגר. על השולחן נשארו שלושה פתקים מוכנים למחר.

הדלת נפתחה שוב. השומר מן הבוקר עמד שם. "חזרה למחנה", אמר. "עכשיו".

דויד הסיר את המעיל הלבן, תלה על קולב ולבש את הפסים.

בפינה, לרגע, הביט שוב דרך החלון. מים חשוכים, גדר, רציף. הוא יצא למסדרון. נעליים על רצפה חלקה, לא על בוץ. הריח היה של מתכת, לא של צריף. אבל הידיים שלו נשארו אותן ידיים. הן ידעו לעבוד גם כאן.