יממה בלתי אפשרית בזקסנהאוזן פרק מספר 22
- Gidi Gilboa
- 25 באפר׳
- זמן קריאה 3 דקות
יממה בלתי אפשרית בזקסנהאוזן
פרק מספר 22
בערב חזר הנס לצריף המגורים בלי הכוח לחשוב.
הוא ישב על הדרגש התחתון.
התיאבון היה רעש רחוק.
הוא הוציא מן הכיס את הקופסה והתחרט.
לא כאן. לא עכשיו.
אחר כך שלף פיסה של עטיפה, נשך עיפרון קצר, וכתב שבעה שמות שצפו לו בלי שאיש ביקש.
לא שמות משפחה שלמים.
לפעמים רק אותיות.
לפעמים שם של מקום.
הוא קיפל את הפיסה והחליקה לסדק בעץ.
מחר יביא אותה למרפאה.
מחר אולי יזכור עוד שלושה.
אם לא יזכור — יכתוב מילה שתחזיק מקום.
הוא ניסה לישון וראה עיניים שלא שייכות לכאן.
אין טקסט שמתאים לזה. בקושי שם פרטי.
למחרת עמד שוב במסדרון.
דוד לא הרים את הראש לראות מי נכנס.
הוא ידע לפי הליכה.
״תן״, אמר.
הנס הושיט את הפיסה.
דוד לא פתח.
הוא דחף אותה אל מתחת למגבת הישנה שעל המדף, איפה שקצה הקרש תמיד קצת רטוב.
״תשב״.
הנס התיישב.
״מה שלומך ?״ שאל דוד, לא כאדם שמחפש שיחה, אלא כרופא שמחפש סימנים.
״הלילה עבר״.
״הלילות תמיד עוברים״, אמר דוד. ״זה לא הופך אותם קלים״.
הדלת נפתחה סדק. הקאפו הציץ, נתן מבט והלך.
״אתה לא שואל ?״ אמר הנס.
״לא״.
״למה?"
״כי אני צריך אותך נושם״, אמר דוד. ״לא מדבר״.
דוד משך תחבושת והחליף.
״אתמול היה מי שנפל במסלול״, אמר הנס.
״שמעת את השם שלו ?"
״שמעתי״.
״תכתוב״.
״אכתוב״.
הנס הביט בו.
פעם היה שואל דברים אחרים.
פעם היה מצפה שאנשים ידברו כששואלים.
פה אין שאלות.
יש גזירה של גזה ומילה אחת שצריך לזכור.
״הבוקר״, אמר הנס, ״לקחתי את המרק בזמן. היה זקן מבלוק שתים עשרה. נתתי לו את הכף שלי״.
דוד לא אמר תודה. הוא רק סידר את הקשר שלא ימשוך את העור. ״תשמור על עוד אחת מחר״.
״אשתדל״.
״לא צריך להשתדל״, אמר דוד. ״צריך לעשות״.
״אתה חושב עליהם ?״ שאל הנס.
לא היה ברור למי הוא מתכוון.
״כן״, אמר דוד.
״גם אני״, אמר הנס.
שניהם לא אמרו על מי.
אולי כי לא היה צריך.
יום שלישי הביא איתו רשימה חדשה. דוד הגיע מוקדם. ידיו היו נקיות יותר מהרגיל. על השולחן נחו שתי פיסות נייר. אחת של הנס, מקומטת בפינות, ואחת של מישהו אחר, כתב עגול. הוא שם אותן זו על זו ולא אמר כלום.
״תן יד״.
הנס הושיט.
״אתה זוכר עוד״.
״נדמה לי״.
״תכתוב את מה שנדמה״, אמר דוד. ״לפעמים נדמה - שווה יותר״.
הדלת נפתחה. הפעם נכנס הקאפו כולו. ״יותר מהר״, אמר. ״אין סיפורים״.
״אין״, אמר דוד, לא מרים עיניים.
הוא הדף עם האגודל את קצה הגזה ונתן לה לשבת יפה.
הקאפו חיכה רגע ויצא. האוויר נשאר דליל.
״אם יבוא לילה רע״, אמר הנס, ״אתה תדע״.
״אני לא יודע״, אמר דוד. ״אני עובד. ואתה תספור״.
״ארבע״.
״לעשרה״.
״דוד״, אמר הנס.
״כן״.
״אתה זוכר שמות של שלך״.
״אני אומר אותם בלחש״, אמר דוד. ״כדי שלא יישברו״.
״תלמד אותי״.
״לא צריך״, אמר דוד. ״אין לך למי״.
בוקר אחר, מבול זרזיפי נשמע על הפח כמו זרעים.
הנס הגיע עם צליעה קטנה.
דוד ראה אותה עוד לפני שהתיישב.
״כאן״, אמר והצביע על הקרסול.
״לא נורא״.
״נורא״, אמר דוד, אבל בלי צעקה.
הוא חתך פיסת בד נקייה, קיפל, הדק עם חוט. ״יום מנוחה לא יתנו לך״.
״לא״.
״אז תיקח לעצמך חצי״.
״איך לוקחים״.
״בין שתי נשימות״, אמר דוד. ״שם יש זמן״.
הנס צחק מעט. זה נשמע כמו שיעול. הוא ניסה. בין נשימה לנשימה ובאמת היה שם משהו.
״אתה יודע שאני לא מבקש סליחה״, אמר.
״אני יודע״.
״אני לא יודע מה כן״.
״שמות״, אמר דוד. ״ועוד כף אחת לזקן מבלוק שתים עשרה״.
אחר הצהריים הביא חיפוש פתע. זרקו דרגשים, פתחו סדקים, מצאו דברים שאין בהם כלום. הפיסה שעל המדף נשארה נעוצה מתחת למגבת עם כתם ישן של יוד. לא בגלל מזל. בגלל יד שרגילה להשאיר דברים במקומם.
בלילה ההוא הנס לא כתב. הוא רק ספר. לאט. ארבע, עשר, ארבע, עשר.
כשהמספרים נדבקו לשיניים הוא החליף אותם בשמות.
כשנגמרו השמות הוא אמר את ״דוד״ פעם אחת. לא בקול. רק כדי לבדוק אם המילה מחממת את החך.
בבוקר שאחריו, כשנכנס, דוד לא שאל כלום. הוא חבש, קשר, בדק דופק.
לפני שהנס יצא, דוד הניח על המגש את הקופסה הריקה שחזרה. היא הייתה נקייה מבפנים.
״טוב״, אמר.
״כן״, אמר הנס.
״עוד מעט גשם״, אמר דוד.
״כן״.
״תלך״, אמר. ״וארבע נשימות״.
הנס יצא. בחוץ חיכו עוד אנשים שלא שייכים לשום מקום.
הוא חשב על זה שהגוף שלו יותר חכם ממנו. הוא נותן לו קצב. לפעמים גם שמות. זה כמעט מספיק. לפעמים זה לא. אבל הם ממשיכים.
הוא לא יכול היה לדעת שמחר יציעו לו סירוס והחוצה.
תגובות