לילה על שפת האגם פרק מספר 16
- Gidi Gilboa
- 7 במאי
- זמן קריאה 4 דקות
לילה על שפת האגם
פרק מספר 16
בסוף המשמרת הודיעה פרידה, אם הבית, שיש ״התכנסות צוות ליד האגם״. לא ״מסיבה״, לא ״חגיגה״ — "התכנסות". ככה המילה נקייה יותר, מתיישבת טוב עם יומן משמרות ועם טפסים. כולם בגירים, כולם אנשי צוות: אחיות, פקידות, רופאה אחת, ושלושה קצינים במדים שלבשו שקט של סמכות.
קתרינה ירדה עם האחרות בשביל החול. האגם היה חלק, ירקרק, מראה הפוך של שורת האורנים. מישהו גרר לפה פטיפון נייד וקופסת תקליטים. בקבוקי שנפס עברו יד־יד.
״רק כוסית אחת״, אמרה פרידה וסימנה באצבע, ״לשמור על הראש צלול. מחר ב־06:00 יש סבב״.
הרטמן עמד בצד כמו מי שכבר צפה בכול, אך עדיין בוחן. גובהו חתך את קו האורנים.
הוא ניגש אל קתרינה, לאט, כאילו כל תנועה שלו תועתק לדוח. ״תרשי לי ריקוד, פרויליין״, אמר.
היא הנהנה פעם אחת. לא חיוך, לא סירוב. צעד־שניים לצליל וואלס ישן, על הדשא הפראי.
הפטיפון חורר את האוויר בחריקה צורמת שקראה לעצמה ״מוזיקה״.
הדשא התמלא זוגות. אילזה, האחות הגבוהה בעלת הכתפיים הישרות, התגלגלה מצחוק ממשהו שאמר אדווין מהמנהלה. צחוק נקי, בלי חובות.
יוהנה, הצעירה בצוות, ישבה על אבן והחזיקה את הכוס בשתי ידיים, כמו מחממת לעצמה אומץ.
ד״ר הילדגרד נשענה אל גזע אורן, שותקת, סופרת בנשימה את המרחקים בין האנשים.
אף אחד לא דיבר על ״מה מותר״. אף אחד לא אמר ״מה אסור״. הכול הוחלף באינטונציות, בהטיות קלות של כתף.
הפקודות, כמו תמיד, לא נמסרו במילים אלא בגוף. ככה זה כשכולם יודעים מה כתוב בתקנון, ומה לא כתוב אבל חקוק.
תקליט התחלף.
הריח של מחטי האורן ושל לכה מהמעקה הרטוב תפס את הלילה בגרון.
פרפרים שנמשכו לאור המנורה רעדו בקשתות קטנות.
״את מנגנת?״ שאל הרטמן בנימה של מי שהרגע הגיע מהירח.
״קצת״, אמרה קתרינה והוכיחה שהיא במשחק.
הוא הנהן, כאילו סימן בשוליים: ״מוזיקליות — כן״.
בנקודה מסוימת נפרמו הקבוצות והתפזרו.
אילזה ואדווין התרחקו לאורך שורת הסלעים.
יוהנה נשארה לשמור על הפטיפון.
שתי פקידות הלכו עד הגשרון הקצר, משקיפות אל שיחי הסוף.
ד״ר הילדגרד פסעה בעקבותיהן עד חצי הדרך, נעמדה, וחזרה לאחור, כאילו הזכירה לעצמה מי כאן אחראית על חום גוף ועל קצב לב ועל ״לא עכשיו״.
קתרינה והרטמן עצרו ליד המים. הוא נשא לה כוס בברכה, ״על עוד יום עם תינוקות אוחזים באצבע שלנו״.
״ועל לילה בלי בכי״, הוסיפה
.הם שתו. שתיקה קצרה.
ברווז התיז קו של מים ונעלם כמו מחשבה לא רצויה.
״אם תתעייפי, תגידי״, אמר. ״אני אומרת כשאני מחליטה״, ענתה.
זה לא היה מרד; זו הייתה תחזוקה עצמית.
הוא חייך את החיוך הקטן שלו —המבוקר. ״כמובן.״
מהצד השני של הגדה נשמע צחוק חד, ואחריו ״ששש״ ארוך שהתמסמס ברוח. לא היה צריך להסתובב כדי לדעת ששני אנשים בחרו להיעלם מהשורה. לא הייתה בזה הפתעה. ההפתעות כאן קרו כשמישהי אמרה ״לא״, ונשארה על ״לא״ גם בבוקר.
פרידה הקימה מדורה קטנה והניחה קומקום פח אמייל ישן. ״תה״, הכריזה.
מילה פשוטה, נטולת מטאפורות. אנשים חזרו אל האור במעין התגנבות.
הילדגרד חילקה כוסות. בכל כוס הייתה דקה וחצי של חסד.
״שמעת?״ לחשה אילזה לקתרינה כשעברו זו ליד זו.
״שמעתי״, אמרה קתרינה, בלי לשאול ״מה״.
מותר היה לדעת מבלי לומר.
אסור היה לומר מבלי לדעת.
שני חוקים פשוטים ששמרו על כולם מצרות, ועל אף אחד מצורך.
הרטמן שעמד עכשיו ליד פרידה, נעמד גבוה מעל המדורה.
״מסודר?״ שאל.
״מסודר״, אמרה פרידה.
הוא סקר את הסביבה. לא דגלים, לא תרועות, רק מדים מגוהצים והבטחה שהלילה יסתיים כפי שצריך. הוא לא לחץ. הוא לא היה צריך. עצם הנוכחות שלו הייתה צורת לחץ.
הפטיפון נח. חרחורו הסתיים ב-״קלאק״ קטן.
יוהנה כיבתה את המנורה שעל העגלה והאור הצטמצם למדורה בלבד.
זה עשה טוב לצבע העור ולדופק.
הצל של כל אחד התארך מעבר למידתו.
קתרינה הרגישה איך הכתפיים שלה נרגעות.
לא קל היה להירגע כאן. זה נחשב כמעט ללא תקין.
״תלכי לנוח״, אמרה הילדגרד לקתרינה. לא בקשה, לא פקודה — אבחנה.
״עוד קצת״, אמרה קתרינה.
הילדגרד הנהנה, כלומר: זו אחריותך.
מאחוריהן, מעבר לשיחים, זזו ענפים. היה בזה משהו רך, לא אלים.
באגם עצמו רחש קל של דגים.
אילזה חלפה במהירות וחייכה חיוך שידע לשתוק.
אדווין דידה מאחור, קושר את השרוך, מתאמץ להיראות כמו מישהו שהיה כאן כל הזמן.
הכול חזר והסתדר.
לקראת אחת־עשרה, כשהלילה כבר התערבב עם קור של מים, פרידה מחאה כפיים פעם אחת. זה הספיק. אנשים כיבו סיגריות, דפקו קלות את השוליים של הכוס ברצפה, אספו את עצמם ואת המילים שלא נאמרו.
״תודה״, אמר הרטמן, לשמיים, למדורה, להנהלה, לצוות. אפילו לתקנון.
בחזרה במבנה הראשי, המסדרון הארוך הריח מפוליש ומהלילה גם יחד.
על הקיר התנוססו שלושה שלטי חדר תורנות.
קתרינה חלפה מול דלת סגורה למחצה.
אור דק חמק מתחתיה.
לא היה צורך לפתוח כדי לדעת שלמישהו יש עכשיו סיבה לקום מוקדם מחר, ולמישהי תהיה סיבה להסתכל הצידה בארוחת הבוקר.
בחדר האחיות, הילדגרד רשמה ביומן התרופות שתי שורות, ואז הוסיפה שלישית, קצרה, בלי פרטים: ״ליווי לאגם — צוות — ללא אירועים חריגים״.
המילים ״ללא אירועים חריגים״ היו כמו שמיכה דקה שמכסה רגליים קרות. ״זה מספיק״, אמרה יותר לעצמה מאשר לנייר.
קתרינה התיישבה על מיטתה, חלצה נעליים, והקשיבה לדממה.
דממה של בית מלא נשימות.
היא חשבה על היד שלו שהחזיקה את הכוס, על הביטוי המדויק שבו הציע, לא דרש.
היא ידעה להבחין בין הצעה לדרישה. במקום כזה, זו הייתה מיומנות חיים.
בבוקר, הכול נראה סביר יותר. לחם שחור נחתך בסכין גדולה. פרידה חילקה מנות.
יוהנה בירכה ״בוקר טוב״ באומץ של מי שהחליטה לא להסתיר את עייפותה.
אילזה חייכה לא בצורה מוגזמת.
הרטמן כבר לא היה. נשארה פתקה קצרה במשרד: ״נסיעה לשדה — תשמרו על הסדר״.
על לוח המודעות תלתה פרידה הודעה: ״אסיפה קצרה בצהריים״.
מתחתיה הוסיפה בעיפרון: ״תודה על שיתוף הפעולה״.
זה היה הקוד שלה לומר: ״ראיתי, אני יודעת, זה לא יופיע בשום דוח — אבל גם לא יחזור להיות הפקר״.
בשעת הצהריים, כשתינוק אחד בכה בפעם החמישית ברצף, קתרינה לקחה אותו אל החלון והראתה לו את קו האורנים. ״תראה״, אמרה, ״כאן נושמים״.
בערב שאחרי, כשכולם כבר נכנסו לקצב הרגיל, היא פתחה את המחברת והוסיפה שורה לעצמה: ״לדעת להגיד כן כאשר ה-׳כן׳ שלך ורק שלך;
לדעת להגיד לא כאשר ה-׳לא׳ שלך ורק שלך״.
היא סגרה את המחברת והניחה נקודה אחרי המירכאות. אחר כך כיבתה את האור.
האגם נשאר בשלו, והלילה ידע את שלו. והכול — כמו תמיד — הועבר לניהול באמצעות שתיקה, וקצת תה, ושתי מילים במסדרון שאומרות הכול ולא אומרות דבר.
תגובות