מסמרים ונוצות פרק מספר 78

מסמרים ונוצות

פרק מספר 78

'אנדרטת השואה' בברלין היא קוץ בתחת של הגרמנים, משום שהיא תקועה להם בלב ליבו של מרכז העסקים והשגרירויות, ולכן היא גרועה עבורם אפילו יותר מקוץ בתחת שאינו נראה לעין, בעוד שזו מונחת להם תחת האף על פני שטח של שני מגרשי כדורגל, שמישהו הציב עליהם משהו כמו 3000 קוביות בטון כבדות ואפורות שנצפות מכל מקום, ומעצבנות את בהירי השיער וכחולי העיניים, שטוענים כי קוביות הבטון הן לא יותר מאשר קוביות בטון, שבטח לא מזכירות לאיש את פחיות גז הציקלון B שסבא רבא שלהם השליך אל תוך חדרים שהצטופפו בהם יהודיות ויהודים עירומים, ובכלל הגיע הזמן לסלוח ולשכוח, מה שאומר: לסלוח למי שהציב שם את הקוביות – ולשכוח שזה בכלל קרה.

אם ייצא למישהו להגיע אל קוביות הבטון הללו, כדאי שיוציא לעצמו מהראש כל מיני רעיונות על שרבוטי גרפיטי, משום שחברה גרמנית ששמה 'דגוסה' הציפה אותן בחומר שדוחה כל סוג של שרבוטים, והיא יוצקת אותו עליהן חינם. מקורו של האלטרואיזם שקפץ על חברת הכימיקלים 'דגוסה', הינו בטביעות אצבעותיה שמתנוססות עדיין על קופסאות גז הציקלון .B

אורכה של כל קובייה בטון כזו הוא קצת יותר משני מטרים, ורוחבה קצת פחות ממטר אחד, אבל אין להן (לקוביות הבטון) גובה אחיד והן שְׁתוּלוֹת כיער של מצבות אפורות חסרות שם, שתי וערב, בגבהים שונים, על פני שני מגרשי כדורגל, ומעניקות חוויה של אי־נוחות, בלבול חושים ואובדן עשתונות, מה שגורם לאחדים להתייפח ולהתעלף, ואילו את האחרים הן מעודדות להשתין על קובייה או שתיים, כמו גם להתמזמז, להשתגל, לרקוד, לעשות סלפי, להשתכר ולהסתמם. גן עדן לעבודות דוקטורט של סוציולוגים ופסיכולוגים.

מכל זה אפשר להבין שקוביות הבטון הללו עושות סלקציות בין כל מיני סוגים של אנשים, והכי סלקציה הן עושות בין אלה שמקיפים את האנדרטה ולא נכנסים אל תוכה, לעומת אלה שנכנסים אל תוכה ופוסעים בשביליה, כפי שעשו קתרינה ורודולף יחד עם ילדיהם ונכדיהם.

"גם ככה אני משתין כל שתי דקות", אמר רודולף. "רק הקוביות האלה היו חסרות לי".

"זה לא בית קברות", הסבירה קתרינה לנכדיה. "אבל כולם קבורים כאן".

הם ירדו בין שורות הבטון וככל שהעמיקו, הקירות סביבם עלו, הצללים התקרבו, והאור מן הרחוב נחתך לריבועים קטנים, קרים. צחוק של ילדים הדהד מלמעלה ונעלם.

"מה אתה מדמיין", שאלה קתרינה.

"תעלות ובורות", אמר רודולף. "ואת עצמי, פעם נוספת, עומד באמצע משהו שאיש לא תכנן עד הסוף".

היא נגעה בקובייה אחת וקפאה. "הן קרות כמו מצבות, אבל חלקות מדי. אי אפשר להיתפס בהן".

"זה הרעיון", אמר. "שלא יהיה במה להיאחז".

היא נאנחה. "אם היו פה שמות, אולי הייתי בוכה".

"אם היו פה שמות", אמר. "לא היה מקום לדרוך".

רוח קלה עברה בין הקירות. ריח בטון ולחות התערבב בזיכרון של שלג ישן.

מישהו חלף מעליהם, עקבים נקשו, ואז שקט.

קתרינה הביטה בו. "אתה חושב שהם סולחים לך".

"לא", אמר רודולף בלי היסוס. "אבל הם הפסיקו להמתין לתשובה".

בתם ההריונית, אנה-ליזה, התיישבה על אחת הקוביות הנמוכות וליטפה את הבטן המתעגלת. "לפעמים אני חושבת שאם הילד הזה ייוולד, הוא יהיה כבר עייף מראש".

"או חף מכל אלה", אמר רודולף. "אם נניח להם לשקוע כמו שצריך".

"אבל הם לא ישקעו", אמרה קתרינה. "הם רק יחליף צורה:

היום זו אנדרטה, מחר זו גלויה ומוחרתיים לוח־שנה".

רודולף הביט סביב. "ככה אנחנו חיים עם זה – הופכים זבל לדשן".

קתרינה חייכה בעייפות. "ואנחנו? למה אנחנו הופכים?".

הם המשיכו לצעוד בין הקוביות, כמו בתוך לוח שחמט אינסופי.

צל אחד נע לפניהם, אחריהם הלך עוד צל – ארוך יותר, אולי של מישהו שלא היה שם באמת.

כשיצאו לצד השני, השמיים מעל ברלין היו בהירים, כאילו נשטפו באקונומיקה.

משבי רוח נשאו נוצות אפורות קטנות שהתעופפו מעליהם ונחתו בין הקוביות.

"מסמרים ונוצות", אמרה קתרינה. "מסמרים ונוצות".