סלמאן אבו כארים ודויד הלפרין פרק מספר 7
- Gidi Gilboa
- 25 במאי
- זמן קריאה 2 דקות
סלמאן אבו כארים ודויד הלפרין
פרק מספר 7
עששיות הקרוסין פיזרו אור צהבהב מעל כריות פרסיות בלויות. החלונות היו פתוחים אל הרחוב, אבל וילונות של חרוזים צבעוניים סיננו את המולת העגלות והחמורים שעלתה מבחוץ.
בפינת החדר ישב נער רזה, בשיכול רגליים, שסובב והרתיע מחבת ברזל על גבי מצע של חול לוהט. ממחבת הברזל, שבתוכה התערסלו פולי קפה, עלה עשן דק וחרוך שהתערבב בניחוח עמוק ומריר של טבק.
החול, שקודם לכן הולהט בגחלים, שמר על חום יציב, וכל גרגר של פולי הקפה התפצפץ באחידות, מעלה צליל של טיפות גשם ראשון על עלים יבשים.
ריח הקלייה מילא את החלל, ערבב את עצמו עם עשן של נרגילות, והרקיע את החושים. וזה עוד לפני שהקפה עבר אל פתיליית פחמים כדי להימזג לספלונים זעירים.
על שולחן נחושת עגול ומבריק הודות לשנים רבות של התחככות בכוסות, נחו שני ספלוני קפה קטנים לצד סוכריות שומשום עטופות בנייר צבעוני.
דויד הלפרין ישב זקוף על שרפרף עץ נמוך, מנסה לתאם את יניקותיו מספלון הקפה, עם חבטות הקצב שעלו מדרבוקות של חרס.
מולו, שעון בנינוחות על כריות, הסב סלמאן אבו־כרים. שפתיו לופתות את פייתה של נרגילה ארוכה, ועיניו מחייכות בידענות.
הם היו יריבים לעת מצוא, וחברים לעת צרה. שניהם התקוטטו בגלל דרישת החלוצים להעסיק פועלים יהודים במקום פועלים ערבים, ושניהם חיפו זה על זה בהשתמטות לגיוס לצבא, ובהעלמת מיסים שהטיל עליהם השלטון העות'מני.
״תגיד, יא סייד הלפרין", אמר סלמאן, קולו עטוף בעשן. ״אתה חושב לברוח חזרה לגרמניה ?"
״זו לא בריחה", התרעם דויד. "זו חזרה הבייתה".
סלמאן גיחך בזלזול ופלט טבעת עשן שהסתלסלה כלולאה. ״בית ? אל תגיד לי בית. תגיד שהלב שלך נשאר בכיס של הפסנתרנית ההיא".
דויד שתק. לא מכחיש ולא מודה, מזג לעצמו ספלון נוסף מן הפינג'אן.
סלמאן הטה את ראשו בערמומיות רכלנית: ״אל תגיד שלא שמת בה זרע. ראיתי איך היא מסתכלת עליך. בעיניים של מי שכבר טעמה את הטעם ההוא".
הקצב של הדרבוקה התגבר, כאילו רצה להדגיש את המילים.
סלמאן התקרב כממתיק סוד, קולם של השחקנים בקלפים מאחורי גבם היטשטש.
״אני אומר לך, הלפרין, יום יבוא והיא תוליד לך ילד – ואתה בכלל לא תדע שהוא שלך".
עשן נוסף עלה מן הנרגילה, סמיך, חונק, כאילו כל בית הקפה עצר לרגע נשימה אחת ארוכה.
דויד סובב את הספלון והשים עצמו מתבונן בשולי החרס הסדוקים. הקפה כבר התקרר, אבל הוא לא קירב אותו לשפתיו.
״דיבורים", אמר לבסוף. ״אתה מפזר שמועות כמו עשן – מתפשטות ונעלמות, משאירות ריח רע ולא יותר".
סלמאן חייך ועיניו נצצו באור העששית. ״שמועות ?״ הוא משך יניקה נוספת מהנרגילה. ״אני רק אומר מה עיניים שלי רואות. אתה לא צריך לספר. הזמן יעשה את העבודה".
נפלה ביניהם שתיקה. נקישות של כפיות בספלוני הקפה היו הצליל היחיד בחדר.
דויד היה הראשון שדיבר: “אתה לא יודע כלום".
"נכון", השיב סלמאן כשחיוך דקיק תלוי בקצה שפמו. “אבל אם יום אחד ייוולד לה ילד עם קצת חום בעיניים הכחולות שלו – אולי אז כן נדע".
הוא טעה. לא היה שום חום בעיניים הכחולות של הילד שנולד.
תגובות