סלמאן אבו כארים מתעלה אל אמת היסטורית פרק מספר 25
- Gidi Gilboa
- 19 באפר׳
- זמן קריאה 4 דקות
סלמאן אבו כארים מתעלה אל אמת היסטורית
פרק מספר 25
למען האמת ההיסטורית, אל ביקורה בלבנסבורן של מגדה גבלס, התלווה נציג מוסלמי בשם סלמאן אבו כארים, שהיה שליחו של המופתי הירושלמי (חאג׳ אמין אל חוסייני) שבחר צד, ותמך היטלר, שהבטיח לסייע לו בהשמדת היהודים.
גם הוא נכח בביקור ואפילו התפעל מן המסדרון שהבריק כמראה, כמו גם מן האריחים ששופשפו בחומר חריף עד שהחזירו אור קר, ומן השקט שנשמר כמו בכנסייה.
קתרינה פסעה שני צעדים מאחורי מגדה, והייתה אחראית ליחצ"ן את המקום, יחד עם רודולף שצעד לצידה, כתפיו דרוכות ותגי ה-SS שלו מבהיקים.
״למען הילודה ולמען העתיד״, הכריזה מגדה.
סלמאן הנהן בנימוס. ״עתיד נבנה בבית״, אמר בשקט, כאילו מדבר אל עצמו.
״אצלנו האימהות שומרות על צניעות ועל סדר משלהן״.
״סדר לומדים״, חתכה מגדה כנציגתו של המנצח המוביל.
״גם עמים לומדים״.
הסיור המשיך. תינוקות במיטות עץ נמוכות, מצעים מתוחים, ריח של טלק. אחות עברה ובדקה חום בלי להרים קול. לוחות שחורים עם תרשימי משקל, קוים ישרים כאילו העולם עצמו התמסר לקנה מידה.
הכול נראה מתוכנן להפליא — עד שהלהקה התעייפה מהטקסיות, ובאגף המגורים, במקום בו המסדרון התפצל - האט סלמאן.
מבטו גלש שמאלה אל דלת חצי פתוחה.
מאחוריה — חדר פשוט.
מיטה מוצעת, שולחן, מסגרת עץ על הקיר.
״אפשר רגע ?״ שאל, יותר אל חלל האוויר מאשר אל מישהו.
לא המתין. נכנס.
זה היה חדרו של רודולף. על גב הכיסא נח מעיל המדים, על השולחן מכתב שלא נפתח. ועל הקיר — תצלום ישן של אישה צעירה, מבטה ישיר ומעט נבוך, שיער צמוד לקרקפת, קפלי שמלה שנחתכו באור.
קתרינה נעצרה בפתח. רודולף החליק לפניה.
סלמאן התקרב צעד אחר צעד.
עיניו התרככו כאילו מצאו שם קיץ ישן.
והמילה יצאה ממנו חרישית:
״א-ל-י-ז-ב-ת״.
האותיות נתלו באוויר.
רודולף התכווץ ״סליחה ?״
״אליזבת״, חזר סלמאן בלי להסיר את מבטו מן התמונה.
״אני יודע מי זו... יפו... לפני שנים... טמפלרית.. באה עם הוריה... היה לי שם חבר… דויד הלפרין... נתן לה פרח מכושף... קיבל אותו מהשייך של אבו קישק.... הציל לו את הילדים מהכנופייה של איל סדקא...."
סלמאן אבו כארים העביר לשון על שפתיו היבשות, כמי שרק עכשיו התחיל לקלוט את גודלה של תיבת הפנדורה שפתח.
קתרינה הרגישה כיצד המילה ״הלפרין״ מתקבעת אצלה מתחת לעור, לצד פרטים אחרים ששמרה.
״אתה טועה״, אמר רודולף בשלווה.
סלמאן משך כתף. ״אולי״, נענה באדיבות דיפלומטית.
״אבל עיניים זוכרות.
כשהיא עזבה היא הייתה עם בטן.
בעיר קטנה שמות נשמרים.
הלפרין היה חבר שלי ונעלם.
העולם בולע אנשים״.
הוא פנה אל רודולף. ״מוזר להיתקל בפנים ישנות במדינה אחרת״.
מחוץ לדלת תקתקו עקבי מגדה. ״אדונים, יש לנו לוח מספרים להציג״.
״מיד״, אמר רודולף, מנסה להקיש בחזרה לקצב הנכון.
ידו נשלחה באופן כמעט בלתי רצוני וסובבה קלות את המסגרת, כך שהאור יפגע בה פחות. תנועה של מי שמגונן ומסתיר באותה נשימה.
קתרינה נכנסה בחצי צעד פנימה, כביכול לסדר קמט בלבד. ״תמונה יפה״, אמרה, ושמרה את עיניה כנועות.
״אמי״, אמר רודולף. שתי הברות, יבשות.
״יפה״, אמר סלמאן. ואז הוסיף, כל כך חרש שרק קתרינה שמעה: ״והבן שלה חצי ייהוד״.
המילה נחתה קל. לא איום, לא חשיפה, רק קביעה שמותירה לאחרים לעשות איתה משהו.
בחזרה במסדרון שבו הכול מבריק יותר מן הרגיל, קתרינה שמעה את מגדה מדברת על ״תפוקות״ ועל ״משמעת״.
המספרים על הלוח היו נקיים. העתיד נצבע בקווים ישרים. אבל היא הרגישה שהקו שלה נשבר איכשהו.
היא צעדה, זוקפת קמטי חצאית, ולא הפסיקה להגות את השם ההוא. ״הלפרין״.
התפעם בה קול פנימי: פעם בלעדיו ופעם איתו.
מילה שהיא גם מפתח וגם פצצה זמן.
סלמאן הלך לצידה של מגדה בנוחות של דיפלומט.
שאל שאלות נכונות, חייך במקומות הנכונים.
אבל מדי פעם חזרו עיניו, כבדרך אגב, ולכדו את רודולף.
לא מבט של סחיטה. מבט של מי שמחזיק אמת קטנה ונהנה ממגעה.
כשעברו ליד החלונות הפונים אל החצר האחורית, קלט סלמאן מחלוקת קצרה בין שתי אחיות על חיסוני תינוקות. הוא הטה אוזן ואז ויתר, לא היה לו עסק בזוטות.
ריח דק של חומר חיטוי קפא לו בגרון.
״ניקיון הוא אמונה״, אמר, מבלי שמישהו ביקש.
מגדה מחאה כף קצרה. ״בדיוק״.
ביציאה מן האגף עצרה הלהקה לשתיית מים.
מגדה תיקנה בציפורניה קמט בלתי נראה בשרוולו של רודולף.
״יש לנו אורחים״, הזכירה.
״כן״, אמר ביבושת.
סלמאן ניגב את שפתיו בממחטה ריחנית.
״תודה על ההצגה״, אמר, ומדד את המילה ״הצגה״ כך שתתיישב יפה גם במדור הדיפלומטי של עיתון, וגם באוזנו של מי שעושה אוזנו כאפרכסת.
כשהגיעו לדלת הברזל החיצונית, נעצר סלמאן לרגע והביט לאחור.
המסדרון עדיין הבריק. האור על האריחים היה אותו אור קר.
בקצה, דלת חצי פתוחה כבר נסגרה.
״מקום מופתי״, אמר בחיוך דק, כאילו עושה ג׳סטה לשולחו הזקן מירושלים.
״אם כי לא כל מופת חייב להיבנות באבן״.
הוא הטה ראש למגדה. ״תודה על הכבוד״.
״הכבוד הוא למדינה״, השיבה.
רק כשהמכונית התניעה, הרשתה לעצמה קתרינה לנשוף אוויר. היא ידעה כעת שני דברים:
האחד — שבתוך החזות השלמה הזו יש חוט משיכה שאפשר למשוך בו.
השני — שאם תמשוך חזק מדי, הכול יזוז. אבל אולי גם יקרע.
מאחור, בחדר שכבר הוצל, עמד רודולף מול המסגרת והשעין את המצח קלות אל הזכוכית. לרגע שמע קול שאף אחד אחר לא שמע.
במסדרון הריק נותרה תלויה אמירה אחת, כבדה וצלולה שאיש לא רצה לשמוע: ״חצי יהודי״.
קתרינה סיימה לחשבן חשבונות ומיהרה אל חדר הכביסה.
תגובות