ספר יצירה פרק א' משנה א' 2

פיענוח מקדים של צפנים

(פיענוח הצפנים דלהלן מקדים את זמנו ויפורט בהרחבה בהמשך הספר)

# המשנה הפותחת את ספר יצירה מציבה בקדמת הבמה את שמות האל המפעימים את נפש הקורא התמים, ובה בעת מסיחים את דעתו מן הרמזים המוצפנים במילה 'פליאות', כמו גם במילים 'בשלושה ספרים'.

# המילה 'פליאות' במשמעות של מכוסות ונשגבות, רומזת על תכניו החידתיים והמסתוריים של ספר יצירה כפי שנפגוש בהם בהמשך, שהרי הכול אפשרי תחת כותרת מעין זו.

# צמד המילים 'בשלושה ספרים' רומז על תעלומה בת שישה ספרים אשר שלושה מהם משחרים לפתחנו, ואילו שלושת האחרים מסתתרים במשנה ו' שבפרק ו', שם הם מצביעים על גאולת אדמות המולדת בידי הנביא ירמיהו, חרף פעמי החורבן הממשמש ובא.

# פרק ל"ב בירמיהו מסתיים במילים: "שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם וְהָעֵד עֵדִים בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּבִסְבִיבֵי יְרוּשָׁלַ‍ִם וּבְעָרֵי יְהוּדָה וּבְעָרֵי הָהָר וּבְעָרֵי הַשְּׁפֵלָה וּבְעָרֵי הַנֶּגֶב כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּתָם נְאֻם יְהוָה".    

פרק א' משנה א' – ניתוח הדברים (אנליזה)

בשלשים ושתים

בשלושים ושתיים = ל"ב בגימטרייה שהן שתי אותיות אשר באחת מהן פותחת התורה והיא אות ב' של "בְּרֵאשִׁית", ובשנייה היא נחתמת והיא אות ל' של "יִשְׂרָאֵל". חילופי המיקומים ביניהן (ל' לפני ב' על מנת ליצור ל"ב) אופייניים לרוח ספר יצירה כפי שנראה בהמשך.

נתיבות

נתיבות = דרכים = שבילים: ראה ירמיהו פרק י"ח פסוק ט"ו – "כִּי שְׁכֵחֻנִי עַמִּי לַשָּׁוְא יְקַטֵּרוּ וַיַּכְשִׁלוּם בְּדַרְכֵיהֶם שְׁבִילֵי עוֹלָם לָלֶכֶת נְתִיבוֹת דֶּרֶךְ לֹא סְלוּלָה" וראה גם ספר משלי פרק ח' פסוק כ': "בְּאֹרַח צְדָקָה אֲהַלֵּך בְּתוֹךְ נְתִיבוֹת מִשְׁפָּט".

פליאות

המילה פליאות בצורתה זו לא מופיעה בתנ"ך.

המילה פליאה מופיעה בתנ"ך פעם אחת אך בהיפוך אותיות: ראה תהילים פרק קל"ט פסוק ו' – "פלאיה] פְּלִיאָה] דַעַת מִמֶּנִּי נִשְׂגְּבָה לֹא אוּכַל לָהּ".

המילה היפלא מופיעה בתנ"ך פעם אחת: ראה בראשית פרק י"ח פסוק י"ד – "הֲיִפָּלֵא מֵיְהוָה דָּבָר".

המילה פלאות מופיעה בתנ"ך פעם אחת: ראה תהילים פרק קי"ט פסוק קכ"ט – "פְּלָאוֹת עֵדְו‍ֹתֶיךָ עַל כֵּן נְצָרָתַם נַפְשִׁי". על פסוק זה אומר רש"י: "פלאות עדותיך" = מכוסים הם ונפלאים עדותיך.

משמעות המילה פליאות = נסתרות = נשגבות = פלאיות = נפלאות = מכוסות = מסתוריות.

חכמה

המילה חכמה מופיעה בתנ"ך פעמים רבות ולעיתים בסמיכות למילים תבונה, בינה ודעת:

·      ראה מלכים א' פרק ה' פסוק ט' – "וַיִּתֵּן אֱלֹהִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה וּתְבוּנָה". 

·      ראה ישעיהו פרק י"א פסוק ב' – "וְנָחָה עָלָיו רוּחַ יְהוָה רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת יְהוָה". לימים, יהפוך פסוק זה למקור השראה לשמן של ארבע מתוך עשר ספירות.

·      ראה קהלת פרק א' פסוק ט"ז – "וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת".

משמעות המילה חכמה סמוכה למשמעויות המילים תבונה - בינה - דעת.

חקק

המילה חקק בצורתה זו לא מופיעה בתנ"ך.

המילה מחקק מופיעה בתנ"ך פעמיים בניקוד שונה אך בשתיהן בזיקה לענייני חוק:

·      ראה דברים פרק ל"ג פסוק כ"א – "וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם צִדְקַת יְהוָה עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל". על פסוק זה אומר רש"י  "כי ידע אשר שם בנחלתו חלקת שדה קבורת מחוקק והוא משה".

·      ראה משלי פרק ל"א פסוקים ד' עד ה' –  אַל לַמְלָכִים לְמוֹאֵל אַל לַמְלָכִים שְׁתוֹ יָיִן וּלְרוֹזְנִים או [אֵי] שֵׁכָר. פֶּן יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח מְחֻקָּק וִישַׁנֶּה דִּין כָּל בְּנֵי עֹנִי".

·      המילה ומחקק מופיעה בתנ"ך פעם אחת במשמעות של מחוקק חוקים: ראה בראשית פרק מ"ט פסוק י' – "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק  מִבֵּין רַגְלָיו". 

משמעות המילה חקק = חוקק חוקים בבחינת סוף מעשה במחשבה תחילה. בהרחבה, ניתן להתייחס למונח זה גם בכוונת תקנות, הוראות, הנחיות וכללים. כלומר, שלב התכנון שלפני הביצוע. בימינו אלה ניתן להרחיב אף למונחים 'תכנת' ו – 'הוראות הפעלה'. 

יה יהוה צבאות אלהי ישראל אלהים חיים ומלך עולם אל שדי רחום וחנון רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש הוא

יה יהוה: המקור - ישעיהו פרק י"ב פסוק ב': "הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד כִּי עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ יְהוָה וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה". שם זה מופיע כקריאת עידוד וכצרי לנפש כהגנה מפני פחדים וכהבטחה לישועה.

יהוה צבאות: המקור (לדוגמה) - שמואל א' פרק י"ז פסוק מ"ה: "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ". שם זה מופיע לרוב בהקשרים מלחמתיים.

אלוהי ישראל: המקור (לדוגמה): דברי הימים ב' פרק ו' פסוק י"ד – "וַיֹּאמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֵין כָּמוֹךָ אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לַעֲבָדֶיךָ הַהֹלְכִים לְפָנֶיךָ בְּכָל לִבָּם". שם זה מופיע על מנת ליצור אינטימיות בין האל לבין עם הבחירה.

אלוהים חיים: המקורות (לדוגמה) שמואל א' פרק י"ז פסוק ל"ו: "גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדּוֹב הִכָּה עַבְדֶּךָ וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כְּאַחַד מֵהֶם כִּי חֵרֵף מַעַרְכֹת אֱלֹהִים חַיִּים". כמו גם ירמיהו פרק י' פסוק י' -  "וַיהוָה אֱלֹהִים אֱמֶת הוּא אֱלֹהִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם מִקִּצְפּוֹ תִּרְעַשׁ הָאָרֶץ וְלֹא יָכִלוּ גוֹיִם זַעְמוֹ". שם זה בא על מנת לקבוע כי האל של עם ישראל הוא-הוא האל האחד והיחיד לעומת האלים המלאכותיים (האלילים) של שאר העמים.

מלך העולם = יהוה מלך: המקורות (לדוגמה) דברי הימים א' פרק ט"ז פסוק ל"א: "יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ וְיֹאמְרוּ בַגּוֹיִם יְהוָה מָלָךְ". או תהילים פרק צ"ג פסוק א' – "יְהוָה מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ לָבֵשׁ". כמו גם ירמיהו י' י': "וַיהוָה אֱלֹהִים אֱמֶת הוּא אֱלֹהִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם מִקִּצְפּוֹ תִּרְעַשׁ הָאָרֶץ וְלֹא יָכִלוּ גוֹיִם זַעְמוֹ". שם זה בא להדגיש את עליונותו המוחלטת של האל הישראלי.

אל שדי: המקורות (לדוגמה): בראשית פרק ל"ה פסוק י"א – "וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ". או בראשית פרק י"ז פסוקים א' עד ב' – "וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא יְהוָה אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים. וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד". שם זה מרעיף ויטאליות ומעניק נעורים ופוריות.

רחום וחנון: המקור (לדוגמה): שמות פרק ל"ד פסוק ו' – "וַיַּעֲבֹר יְהוָה עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא יְהוָה יְהוָה אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת". שם זה מופיע בתנ"ך בצירוף המילים "ארך אפיים ורב חסד" ומייצג את האל המרחם וחומל. לימים, תהפוך המילה 'חסד' לשמה של אחת מתוך עשר ספירות.

רם ונישא: המקור הינו ישעיהו פרק נ"ז פסוק ט"ו: "כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים". שם זה מדגיש את רום מעלת האל ואת רצונו להיטיב עם הנדכאים והמושפלים.

שוכן עד: המקור הינו ישעיהו פרק נ"ז פסוק ט"ו: "כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים". שם זה מבשר על נצחיות האל בכוונת עדי-עד כמו נצח-נצחים.  

מרום וקדוש: - המקור הינו ישעיהו פרק נ"ז פסוק ט"ו: "כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים". שם זה בא לרומם ולאפוף בקדושה גם את מקום משכנו של האל.

הערה: אין דבר וחצי דבר בין ריבוי שמות האל ובין האל עצמו, מכיוון שהריבוי נועד לצרכי אדם בלבד, שהרי האל מצהיר: "וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ". ראה ישעיהו פרק מ' פסוק כ"ה.

וברא

המילה וברא בצורתה זו ובמובן של התהוות כלשהי, מופיעה בתנ"ך פעמיים בניקוד שונה אך במשמעות דומה:

ראה ישעיהו פרק ד' פסוק ה': "וּבָרָא יְהוָה עַל כָּל מְכוֹן הַר צִיּוֹן וְעַל מִקְרָאֶהָ עָנָן יוֹמָם וְעָשָׁן וְנֹגַהּ אֵשׁ לֶהָבָה לָיְלָה" = האל יברא ענן + עשן + נוגה אש להבה מעל בית המקדש (כדוגמת הענן והאש שריחפו מעל משכן אוהל המועד במדבר).

ראה עמוס פרק ד' פסוק י"ג: "כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ עֹשֵׂה שַׁחַר עֵיפָה וְדֹרֵךְ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ יְהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת שְׁמוֹ". 

המילה ברא ללא וו החיבור מופיעה בתנ"ך מספר פעמים ותמיד בזיקה להתהוות כלשהי: ראה בראשית פרק א' פסוק א': "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ".

תורת הקבלה נוטה לייחס למונח בריאה את התהוות הדברים בבחינת יש מאין (אף כי ה – 'אין' המוחלט אַצוּר בתוך ה- 'אין סוף' שלא זה המקום לעסוק בו) ואילו למונח יצירה שמורה ההתהוות בבחינת יש מ- יש בתהליך של הענקת גשמיות (חומריות) למופשט.

כאן המקום להעיר כי תורת הקבלה נוטה לפצל את המציאות (את ההוויה) לארבעה רבדים שהם ארבעה עולמות אשר שמותיהם בסדר יורד הם אצילות, בריאה, יצירה ועשייה ובראשי-תיבות עולמות אבי"ע.

מונחים אלה נגזרו מספר ישעיהו פרק מ"ג פסוק ז' לאמור: "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו". המונח אצילות נרמז משמו של האל (כל הנקרא בשמי) הפועל ביקום על פי תהליך של האצלה. האל הוא המאציל ואילו כל היתר הם נאצלים.

ארבעה רבדים אלה אינם בבחינת דימוי או משל אלא מציאות חיה ונושמת אשר על פיה משתלשל כל היש, מלמעלה כלפי מטה, בשיטה ששמה "חותם ונחתם", ובשפתו של הרב אשלג (מחבר פירוש הסולם לספר הזוהר): "ותדע, שד' (ארבע) העולמות הנקראים בחוכמת הקבלה: אצילות, בריאה, יצירה, עשייה, בעת שהשתלשלו ויצאו, הנה יצאו זה מזה, בבחינות חותם ונחתם, כלומר, כמו שכל מה שנמצא רשום בחותם מתגלה בהכרח ויוצא בדבר הנחתם ממנו, לא פחות ולא יותר. כן היה בהשתלשלות העולמות, באופן, שכל ד' (ארבע) הבחינות שהם עש"ן (עולם – שנה – נפש) וקיומיהם כנזכר למעלה, שהיו בעולם האצילות, יצאו כולם ונחתמו ונתגלו דוגמתם, גם בעולם הבריאה. וכן מעולם הבריאה לעולם היצירה, עד עולם העשייה". (שם אות קמ"ד)".

עולם האצילות העליון הינו הרוחני והזך שבין ארבעת העולמות, ואילו עולם העשייה התחתון הינו הגשמי והחומרי שבהם.

עולם האצילות (החותם) מכיל את מחשבתו הבלתי ניתנת לתיאור של האל, המשתלשלת כלפי מטה כמעין תוכנית הבאה לידי ביטוי בעולם הבריאה (הנחתם) בו מתחיל להתהוות כל היש, אך עדיין ברמה היולית המתווכת בין הרוחני לבין מה שיתחיל להיות גשמי בהמשך.

בהמשך הופך עולם הבריאה להיות חותם לעולם היצירה (הנחתם) בו מולבש כל היש במעין כסות (מעטפת) דקיקה של גשמיות אשר אף תכניה שלה משתלשלים ויורדים אל עולם העשייה (בשיטת החותם והנחתם) בו כל היש זוכה בצורה, בצליל ובצבע וממילא בגשמיות ובחומריות.

ראוי להדגיש פעם נוספת כי המקובלים נוטים לייחס למונח בריאה את התהוות הדברים בבחינת יש מאין, ואילו למונח יצירה שמורה ההתהוות בבחינת יש מ- יש בתהליך של הענקת גשמיות למופשט.

משמעות המילה וברא = התהוות יש מאין.

עולמו

המילה עולמו מופיעה בתנ"ך פעם אחת בלבד: ראה קהלת פרק י"ב פסוק ה': "גַּם מִגָּבֹהַּ יִרָאוּ וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסֹּפְדִים" = בית עלמין = בית הנצח = בית קברות = המקום בו ישכון לנצח.

המילה עולם מופיעה בתנ"ך פעמים רבות ותמיד במובן של נצח נצחים – ראה שמואל ב' פרק ז': "הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד עוֹלָם" [...] "וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד עוֹלָם לְפָנֶיךָ כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם" [...] "וַתְּכוֹנֵן לְךָ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְךָ לְעָם עַד עוֹלָם וְאַתָּה יְהוָה הָיִיתָ לָהֶם לֵאלֹהִים" [...] "וְעַתָּה יְהוָה אֱלֹהִים הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ עַל עַבְדְּךָ וְעַל בֵּיתוֹ הָקֵם עַד עוֹלָם וַעֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. וְיִגְדַּל שִׁמְךָ עַד עוֹלָם לֵאמֹר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהִים עַל יִשְׂרָאֵל וּבֵית עַבְדְּךָ דָוִד יִהְיֶה נָכוֹן לְפָנֶיךָ" [...] "וְעַתָּה הוֹאֵל וּבָרֵךְ אֶת בֵּית עַבְדְּךָ לִהְיוֹת לְעוֹלָם לְפָנֶיךָ כִּי אַתָּה אֲדֹנָי יְהוִה דִּבַּרְתָּ וּמִבִּרְכָתְךָ יְבֹרַךְ בֵּית עַבְדְּךָ לְעוֹלָם".

משמעות המילה עולמו (על פי התנ"ך) = נצח = נצחיותו = אין סופיותו = אין סוף =אין סוף לו = (ולימים בהשאלה) היקום = הקוסמוס = התבל: ראה מסכת אבות פרק א' משנה ב': "שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיָרֵי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הוּא הָיָה אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים".

משמעות המילה בשלשה = בשלושה = ב – 3

ספרים

המילה ספרים מופיעה בתנ"ך (בדרך כלל וכמעט תמיד) במובן של איגרות בכוונת הודעות או הכרזות או (אפילו) פקודות, שהרי המילה מִפְקד, בכוונת מניין של בני אדם, סמוכה אל המילה ספר בכוונת סְפִירה ומספר: ראה דברי הימים ב' פרק ב' פסוק ט"ז: "וַיִּסְפֹּר שְׁלֹמֹה כָּל הָאֲנָשִׁים הַגֵּירִים אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַסְּפָר אֲשֶׁר סְפָרָם דָּוִיד אָבִיו".

ראה מגילת אסתר פרק ח' פסוק י': "וַיִּכְתֹּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ וַיַּחְתֹּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלַח סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים בַּסּוּסִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים בְּנֵי הָרַמָּכִים".

ראה מלכים א' פרק כ"א פסוק ח': "וַתִּכְתֹּב סְפָרִים בְּשֵׁם אַחְאָב וַתַּחְתֹּם בְּחֹתָמוֹ וַתִּשְׁלַח הספרים] סְפָרִים] אֶל הַזְקֵנִים וְאֶל הַחֹרִים אֲשֶׁר בְּעִירוֹ הַיֹּשְׁבִים אֶת נָבוֹת. וַתִּכְתֹּב בַּסְּפָרִים לֵאמֹר קִרְאוּ צוֹם וְהוֹשִׁיבוּ אֶת נָבוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם".

ראה קהלת פרק י"ב פסוק י"ב: "וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר" = ויותר מכל בּנִי, הימנע מלהוציא מלפניך פקודות והוראות רבות יתר על המידה, על מנת שלא תיתפס בעיני הבריות כמי שמרבה להג ומייגע. עצה טובה עבור מי אשר מתכוון להנהיג ולשלוט. 

משמעות המילה ספרים = פקודות = הוראות - הנחיות.

בספר וספר וספור

המילה ספר מופיעה בתנ"ך במספר מובנים ובמספר היבטים ובניקוד שונה: 

ראה ירמיהו פרק ל"ב פסוק י': "וָאֶכְתֹּב בַּסֵּפֶר וָאֶחְתֹּם וָאָעֵד עֵדִים וָאֶשְׁקֹל הַכֶּסֶף בְּמֹאזְנָיִם" = ספר במובן של שטר או חוזה.

ראה מלכים ב' פרק כ"ב: "וַיֹּאמֶר חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עַל שָׁפָן הַסֹּפֵר סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי בְּבֵית יְהוָה וַיִּתֵּן חִלְקִיָּה אֶת הַסֵּפֶר אֶל שָׁפָן וַיִּקְרָאֵהוּ" [...]  וַיַּגֵּד שָׁפָן הַסֹּפֵר לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר סֵפֶר נָתַן לִי חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן וַיִּקְרָאֵהוּ שָׁפָן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דִּבְרֵי סֵפֶר הַתּוֹרָה וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו" = ספר במובן של סופר שהוא אדם אשר יודע קרוא וכתוב ומשמר את האירועים באמצעות משטח (מרחב) כלשהו כגון סֵפֶר המשמש לחריטת סמלים (אותיות ומילים) המייצגים את ההתרחשויות.

ראה ספר דברי הימים ב' פרק ב' פסוק ט"ז: "וַיִּסְפֹּר שְׁלֹמֹה כָּל הָאֲנָשִׁים הַגֵּירִים אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַסְּפָר אֲשֶׁר סְפָרָם דָּוִיד אָבִיו וַיִּמָּצְאוּ מֵאָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת" = ספר במובן של מניין = מפקד = שאיפה לקביעה כמותית. 

ניתוח זה זוכה באישוש מספר ישעיהו פרק מ' פסוקים כ"ה עד כ"ו: "וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ. שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר".

ראה שמואל ב' פרק י"א פסוק י"ד: "וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיִּכְתֹּב דָּוִד סֵפֶר אֶל יוֹאָב וַיִּשְׁלַח בְּיַד אוּרִיָּה" = ספר במובן של פקודה או מכתב.

וספור

המילה וספור כמו גם המילה ספור לא מופיעה בתנ"ך.

המילה סִפּוּר (סיפור) במובן של תמליל שאדם מדקלם או אומר בקול, מופיעה בבראשית רבה פרשה ע"ח (מדרש אגדה אמוראי מן המאה השישית): "ספור (סיפור) הוא מספר ואומר: שעד שהוא אברם, בחרת בו".

מטבעו של סיפור שהוא כפוף לשינויים ולנוסחים שונים על-פי רוח המקום ורוח הזמן.

עצם הקיום מותנה בסיפור. הסיפור הוא תנאי הכרחי לקיום עצמו. ללא סיפור – אין קיום, שהרי הסתלקותו של הסיפור רומזת על התפוגגותו של המספר, ובאין מספר - מה כבר קיים ? הסיפור הינו מילה נרדפת למילה 'תולדות' שתופיע בפרק ג' משנה ב' ובפרק ו' משנה א' – בהם היא מתפקדת, בין היתר, כחוט השני המחבר בין אבות ובין בניהם.

הקיום קיים הודות לעד המעיד עליו. באין עד אין עדות. באין עדות אין קיום. באין מספר אין סיפור. באין סיפור אין עולם.

משמעות המילים בספר וספר וספור = בסְּפָר וסֵפֶר וסִיפּוּר = בכמות (במניין) ובמרחב ובשינוי שהם מושגי היסוד של המתמטיקה (כמות, מרחב, שינוי).

במקביל, את הביטוי "ספר וספר וספור" ניתן להקביל בחלקו לביטוי בזוהר "הכתב, והמכתב והלוחות", כפי שכתוב: "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת". זוהר – שמות – קי"ג ע"ב. תנ"ך ספר שמות ל"ב.

ועוד בענייני ספר וספרים ראה זוהר – שמות – תרומה - קל"ז – עמוד ב' (תרגום חופשי):

·      "ועל כך יהוה יהוה שש פעמים,

·      על שום ששת הכיוונים העליונים,

·      שהם הרז של השם העליון....

·      השמיים נוטלים ממקור החיים הבראשיתי,

·      והם מאירים ומתקנים לכּבוֹד העליון מתוך הרזים של הספר העליון שהוא האבא של כולם.

·      ומרזי הספר של האימא העליונה.

·      ואלה הם רזי הסיפור. 

·      ולכן מספרים, כפי שאמרנו, ברזי שלושת השמות הללו ששולטים ביום השבת על כל שאר הימים".

הספר העליון שהוא האבא של כולם, רומז על ספירת חוכמה שבעולם האצילות, המכונה 'אבא עליון' בשפת הקבלה.

הספר של האימא העליונה רומז על ספירת בינה בעולם האצילות, המכונה 'אימא עליונה' בשפת הקבלה.

ואלה הם רזי הסיפור רומז על מונח קבלי ששמו 'וו קצוות' או 'שישה קצוות' או חג"ת נה"י שהם ראשי תיבות לשש ספירות ששמותיהן: חסד, גבורה, תפארת, נצח הוד ו – יסוד, שהן הלב הפועם של אילן הספירות או בפשטות, הן-הן הסיפור, קרי ההתרחשויות.

שש הספירות הללו מכונסות בתוך מבנה בן 'שישה קצוות' ונפרדות משלוש הספירות העליונות כתר, חוכמה ובינה, כמו גם מן הספירה התחתונה מלכות. 

תפקידן של שש ספירות אלו הוא ליצור מערכת של יחסי גומלין בין האל הבורא לבין האדם הנברא בצלמו, לפיה האדם הופך למעין בורא קטן המשפיע ולא רק מושפע, כאשר המילים משפיע ומושפע הינן בכוונת שפע.

בעניין המשנה הנוכחת ראה גם ספר הקנה (מיוחס לר' נחוניה בן הקנה): "ודע בני שאלו ל"ב נתיבות באות מחכמה עילאה בראשית ברא. וה- ל"ב נתיבות הם עשר ספירות ו- כ"ב אותיות שהאצילה, ובאמת שכל נתיב ונתיב נחלק לשני נתיבות אחד דין ואחד רחמים. מצות עשה ומצות לא תעשה. עשה יוצא ממידת החסד, ו – הלא תעשה ממידת הגבורה. הרי לך ל"ב נתיבות ימניים ו- ל"ב שמאליים".

חלוקה זו של 32 הנתיבים למצות עשה ואל-תעשה, מכפילה את מספרם לכדי 64 נתיבים ויוצרת משמעות כפולה (כפל משמעות) לכל נתיב ונתיב. משמעות כפולה זו שזורה כחוט השני ברוב משניות הספר.

נוצר על ידי מעלה היצירה נחלת הכלל https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%94_(%D7%A7%D7%91%D7%9C%D7%94)

פרק א' משנה א' הרכבת הדברים (סינתזה)

בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק יה יהוה צבאות אלהי ישראל אלהים חיים ומלך עולם אל שדי רחום וחנון רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש הוא, וברא את עולמו בשלשה ספרים בספר וספר וספור = בשלושים ושתיים (32) דרכים נסתרות, נשגבות, פלאיות, מופלאות, נפלאות, מכוסות, מסתוריות וחכמות, יהוה חוקק חוקים (מערכות חוק), קבע כללים, תיקן תקנות וחולל הוויה נצחית שאין לה סוף אשר התגשמה באמצעות שלוש פקודות שהראשונה בהן מורה על כמויות (חומר), השנייה עוסקת במרחבים (מרחב-זמן) ואילו השלישית מצביעה על שינויים.

ניתן לבאר את הכתוב גם מן הסוף אל ההתחלה ולומר כי יהוה חולל את התהוות היקום באמצעות 3 פקודות שאותן הפעיל בתוך מסגרת של 32 חוקים.