ספר יצירה פרק א' משנה ה' 6

פיענוח מקדים של כוונות

(פיענוח הכוונות דלהלן מקדים את זמנו ויפורט בהרחבה בהמשך הספר)

המילים 'מושל בכולם ממעון קדשו' באות להכין את הקורא לקראת תקומת הר-הבית בטיעון לפיו יהוה מנהיג את כולם מבית הקודש שלו, הלוא הוא בית המקדש, וראה ספר תהילים כ"ד ג': "מִי יַעֲלֶה בְהַר יְהוָה וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ". ראה גם תהילים כ"ו ח': "יְהוָה אָהַבְתִּי מְעוֹן בֵּיתֶךָ וּמְקוֹם מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ ."

פרק א' משנה ה' – ניתוח הדברים (אנליזה)

משמעות המילים עשר ספירות בלימה = עשרה היקפים עגולים, תחומים, סגורים, מלאים וגדושים אשר מראייהם כמראה כנפי הכרובים.

מדתן עשר

המילה 'מדתן' בצורתה זו לא מופיעה בתנ"ך.

המילה מִדָּה מופיעה בתנ"ך במשמעות של גוֹדל או גדוֹל.

עבור המילה 'גוֹדל' ראה ספר מלכים א' פרק ו' פסוק כ"ה: "וְעֶשֶׂר בָּאַמָּה הַכְּרוּב הַשֵּׁנִי מִדָּה אַחַת וְקֶצֶב אֶחָד לִשְׁנֵי הַכְּרֻבִים"– כלומר, גודל אחד לשני הכרובים. 

קֶצֶב = סוף = סיום וראה ספר יונה פרק ב' פסוק ז': "לְקִצְבֵי הָרִים יָרַדְתִּי הָאָרֶץ בְּרִחֶיהָ בַעֲדִי לְעוֹלָם וַתַּעַל מִשַּׁחַת חַיַּי יְהוָה אֱלֹהָי". על כך אומר רש"י "לסוף מידת ההרים הקבועים על התהום ירדתי".

מכאן נובע, סיומת אחידה לשני הכרובים.

עבור המילה 'גדוֹל' ראה ספר דברי הימים א' פרק כ' פסוק ו': "וַתְּהִי עוֹד מִלְחָמָה בְּגַת וַיְהִי אִישׁ מִדָּה וְאֶצְבְּעֹתָיו שֵׁשׁ וָשֵׁשׁ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע וְגַם הוּא נוֹלַד לְהָרָפָא" – כלומר, איש מִדה = איש גדול.              

משמעות המילים מדתן עשר = גודלן עשר

מכאן עולה כי לא זו בלבד שמניין הספירות הינו עשר, אלא אף זו שגודלן הוא עשר במניינו של קנה-מידה כלשהו. עתה נפנה אל התנ"ך ונצביע על  אותן עשר מהויות (כנפי כרובים ואף הכרובים עצמם) שגודלן הינו עשר כלשהו.

על הזיקה בין ה- 'ספירות' ובין הכרובים וכנפיהם, כמו גם על מניינן ומניינם – עמדנו במשניות הקודמות ונשוב לעמוד במשניות הבאות.

בכל הנוגע למידות (עשר) כנפי הכרובים, ראה ספר מלכים א' פרק ו' פסוקים כ"ג – כ"ח: "וַיַּעַשׂ בַּדְּבִיר שְׁנֵי כְרוּבִים עֲצֵי שָׁמֶן עֶשֶׂר אַמּוֹת קוֹמָתו. וְחָמֵשׁ אַמּוֹת כְּנַף הַכְּרוּב הָאֶחָת וְחָמֵשׁ אַמּוֹת כְּנַף הַכְּרוּב הַשֵּׁנִית עֶשֶׂר אַמּוֹת מִקְצוֹת כְּנָפָיו וְעַד קְצוֹת כְּנָפָיו. וְעֶשֶׂר בָּאַמָּה הַכְּרוּב הַשֵּׁנִי מִדָּה אַחַת וְקֶצֶב אֶחָד לִשְׁנֵי הַכְּרֻבִים. קוֹמַת הַכְּרוּב הָאֶחָד עֶשֶׂר בָּאַמָּה וְכֵן הַכְּרוּב הַשֵּׁנִי. וַיִּתֵּן אֶת הַכְּרוּבִים בְּתוֹךְ הַבַּיִת הַפְּנִימִי וַיִּפְרְשׂוּ אֶת כַּנְפֵי הַכְּרֻבִים וַתִּגַּע כְּנַף הָאֶחָד בַּקִּיר וּכְנַף הַכְּרוּב הַשֵּׁנִי נֹגַעַת בַּקִּיר הַשֵּׁנִי וְכַנְפֵיהֶם אֶל תּוֹךְ הַבַּיִת נֹגְעֹת כָּנָף אֶל כָּנָף. וַיְצַף אֶת הַכְּרוּבִים זָהָב".

במקביל נראה כי מפאת גודלם של הכרובים, הכניסו תחילה את גופם ורק לאחר מכן את כנפיהם, אשר על-כן נאמר: "וַיִּתֵּן אֶת הַכְּרוּבִים בְּתוֹךְ הַבַּיִת הַפְּנִימִי וַיִּפְרְשׂוּ אֶת כַּנְפֵי הַכְּרֻבִים", מה שאומר כי הכנפיים לא היו פרושות עם כניסת הכּרובים לדביר אלא נפרשו לאחר ייצובם בו של האחרונים, ורק לאחר מכן הכרובים צופו זהב כדלהלן:

·      "וַיִּתֵּן אֶת הַכְּרוּבִים בְּתוֹךְ הַבַּיִת הַפְּנִימִי".

·      "וַיִּפְרְשׂוּ אֶת כַּנְפֵי הַכְּרֻבִים".

·      "וַיְצַף אֶת הַכְּרוּבִים זָהָב".

סוגיה זו מחזקת את ההשערה לפיה הכרובים שבפרק זה אינם זהים לכרובים שבספר שמות פרק ל"ז פסוק ז' העשויים מקשה אחת של זהב כפי שכתוב" :וַיַּעַשׂ שְׁנֵי כְרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה עָשָׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת", ועל כן מותר להניח כי גם תפקידם בבית המקדש של אלה היה שונה מתפקידם של ההם. 

שאין להם סוף

שאין להם סוף = היעדר גבול בהמשכיותו של עצם או של נתון מוגדר.

המשך המשנה מבסס את האמירה 'שאין להם סוף' בהציגו חמישה צמדי עצמים מופשטים (יחד עשרה) נטולי גבולות שכל אחד מהם פותח במילה 'עומק', הבאה להדגיש את הצורך לצלול אל תחתיתם של דברים ולדְלוֹת משם את משמעותם, כדברי קהלת (ז' כ"ד): "רָחוֹק מַה שֶּׁהָיָה וְעָמֹק עָמֹק מִי יִמְצָאֶנּוּ".

·      הצמד הראשון הינו ראשית ואחרית = ממד הזמן שאין לו סוף.

·      הצמד השני הינו טוב ורע = מוּדעוּת שאין לה סוף וראה ספר בראשית ג' ה': "כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע".      

·      הצמד השלישי הינו רום ותחת = ציר הגובה שאין לו סוף.

·      הצמד הרביעי הינו מזרח ומערב = ציר הרוחב שאין לו סוף.

·      הצמד החמישי הינו צפון ודרום = ציר האורך שאין לו סוף.

אותו 'אין סוף' הינו אור (אור אין סוף) אשר צמצם את עצמו במרכזו (פינה את אורו מתוך מרכזו) למען תוכלנה להתהוות בו עשר ספירות המייצגות את הוויות האל הגלויות (לעומת הנסתרות) שהן מסד וטפחות לכל אשר קיים. זוהי (על רגל אחת) תורת עשר הספירות של האר"י זצ"ל.

על חשיבותו וקדושתו של 'האין סוף' בתורת הקבלה, ראה ספר משנת הזוהר בתרגום פרופסור תשבי – א' עמוד קכ"ז:

·      "הוא הוציא הכל מכוח לפועל, והוא משנה מעשיו ובו אין שינוי.

·      והוא הוא שמסדר כל הספירות, ויש בספירות מהן גדול ובינוני וקטן, כל אחד על סידורו, ובו אין סדר.

·      והוא ברא הכול בבינה, ואין מי שברא אותו.

·      הוא צייר ויצר הכל בתפארת, ואין לו ציור וצייר.

·      הוא עשה הכול במלכות, ואין מי שעשה אותו.

·      ומשום שהוא באלו עשר ספירות מבפנים, בהן ברא וצייר ועשה הכול, שת שם ייחודו כדי שיכירו אותו שם.

·      וכל מי שמפריד שום ספירה מחברתה מאלו עשר ספירות, הנקרא יו"ד ה"א ו"ו ה"א, כאילו הפריד בו.

·      והוא המייחד י' בה' ו' בה', ולא נקרא יהו"ה אלא בו, וכן אדנ"י וכן אהי"ה וכן אלהי"ם, ומיד שמסתלק משם אין לו שם ידוע.

·      והוא הקושר את כל מרכבות המלאכים, וקושר אותם יחד, וסובל עליונים ותחתונים.

·      ואם הוא מסתלק מהם אין להם קיום ולא ידיעה ולא חיים".

משמעות הביטוי אדון יחיד = אדון שאין בלתו וראה ספר ישעיהו פרק מ"ד פסוק ו': "כֹּה אָמַר יְהוָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ יְהוָה צְבָאוֹת אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים". כאשר יהוה מכריז "ואני אחרון", הרי ברור לחלוטין כי מדובר באינסופיות. ואותו פרק מ"ד בספר ישעיהו מסתיים במילים: "הָאֹמֵר לְכוֹרֶשׁ רֹעִי וְכָל חֶפְצִי יַשְׁלִם וְלֵאמֹר לִירוּשָׁלַ‍ִם תִּבָּנֶה וְהֵיכָל תִּוָּסֵד".

משמעות הביטוי אל מלך נאמן = אל מלך אמיתי וראה ספר נחמיה פרק ט' פסוק ח': "וּמָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ וְכָרוֹת עִמּוֹ הַבְּרִית לָתֵת אֶת אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי הָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַיְבוּסִי וְהַגִּרְגָּשִׁי לָתֵת לְזַרְעוֹ וַתָּקֶם אֶת דְּבָרֶיךָ כִּי צַדִּיק אָתָּה".

משמעות הביטוי מושל בכולם ממעון קדשו = מנהיג את כולם מבית הקודש שלו, הלוא הוא בית המקדש, וראה ספר תהילים כ"ד ג': "מִי יַעֲלֶה בְהַר יְהוָה וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ". ראה גם תהילים כ"ו ח': "יְהוָה אָהַבְתִּי מְעוֹן בֵּיתֶךָ וּמְקוֹם מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ = " אהבתי את ביתך ואת קודש הקודשים שבתוכו.

משמעות הביטוי עד עדי עד = לעולם ועד = לתמיד = לנצח.

אך יותר מכל אלה, תעוזתו של בעל ספר יצירה עולה מדרגה כפי שנראה להלן

המשנה הקודמת ד' מצווה: בחון בהם וחקור מהם והעמד דבר על בוריו.

המשנה הנוכחת ה' עוסקת (בין היתר) בתחילתם של דברים ובסופם (עומק ראשית ועומק אחרית), כמו גם בכיווני שושנת הרוחות.

אם נצרף יחד את שתי המשניות נקבל את הציווי: בחון בהם וחקור מהם ובדוק מה קדם למה והיכן.

והנה מתברר כי הדברים אינם פשוטים כלל ועיקר וניצבים בקוטביות לעמדות ולהלכי רוח שרווחו אצל חכמי התלמוד: ראה משנה – חגיגה ב' א': "כל המסתכל בארבעה דברים, ראוי לו כאילו לא בא לעולם: מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור".

מה למעלה ומה למטה מכוון לגבולות היקום, ואילו מה לפנים ומה לאחור מכוון לגבולות הזמן בכוונת 'מה קדם למה'.

הדעת נותנת כי בעל ספר יצירה היה מודע לאותן השקפות, אך נראה כי סירב להשלים עימן.

וכל כך על שום מה ולמה ? על שום הצורך ב – "השב יוצר על מכונו" אשר גבר אצלו על האיסור. ואין להקל ראש בתעוזתו, בעיקר על רקע התמודדותו עם הסיומת התלמודית לפיה: "כל שלא חס על כבוד קונו – ראוי לו שלא בא לעולם". שם מסכת חגיגה ב' א'.

אין זה אלא לא פחות מקרב איתנים בין שתי אידיאולוגיות בהן הראשונה גורסת: "בחון בהם וחקור מהם והעמד דבר על בוריו והשב יוצר על מכונו", לבין האחרת הקובעת: "כל המסתכל בארבעה דברים, ראוי לו כאילו לא בא לעולם: מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור וכל שלא חס על כבוד קונו – ראוי לו שלא בא לעולם".

על מנת להניח לדברים לדבר בשם עצמם, אפשר לצטט מן הרישא של המשנה התלמודית הנדונה לעיל לפיה: "אין דורשים בעריות בשלושה, ולא במעשה בראשית בשניים, ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו".

לענייננו ולעניין "אין דורשים במרכבה ביחיד" מתברר כי הניגודיות והקוטביות, שזה עתה עמדנו עליהן, בין ספר יצירה ובין המשנה התלמודית, שְרִירוֹת וקיימוֹת גם במקרה הפרטי של מרכבת יחזקאל האסורה (כך על-פי התלמוד) בחקירה ובדרישה מטעמו של היחיד, שהוא אותו יחיד המצוּוה על-ידי בעל ספר יצירה לאמור: "בחון בהם וחקור מהם והעמד דבר על בוריו".

שהרי בעניין זה בדיוק אמר האמורא הרב אחא בר יעקב: "עוד רקיע אחד יש למעלה מראשי החיות שכתוב: 'ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא'. עד כאן יש לך רשות לדבר, (אך) מכאן ואילך אין לך רשות לדבר, שכן כתוב בספר בן סירא: 'במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור במה שהורשית התבונן אין לך עסק בנסתרות'". (תלמוד בבלי – גמרא – חגיגה י"ג א') (יחזקאל א' כ"ב)

למען הדיוק, דברי בן סירא היו מעט שונים כפי שנראה להלן: "במופלא ממך בל תדרוש, ובמכוסה ממך בל תחקור. רב לך באשר חלק לך ה' אלוהיך. מה בצע (לך) לחקור נסתרות ולרדוף זרות, אם את אשר נראית נלאית הבין". בן סירא פרק ג' בתרגום יצחק פרענקיל

הווה אומר: בן סירא מנמק את פשר האיסור בהנחה לפיה אין טעם לחקור נסתרות בשעה שהגלוי לעין טרם התברר לאשורו, ואילו האמורא הרב אחא מביא את דברי בן סירא אך מעלים את נימוקיו.

בשמו של בן סירא דיבר גם רבי אלעזר שאמר: "בגדול ממך אל תדרוש, בחזק ממך בל תחקור, במופלא ממך בל תדע, במכוסה ממך אל תשאל, במה שהורשית התבונן – ואין לך עסק בנסתרות. מדרש בראשית רבה ח' ב'

מאידך קשה שלא לתמוה על דברי הרבנים אחא ואלעזר הנשענים על ספרו של בן סירא שהוא מן הספרים החיצוניים, שהרי ידועים ומפורסמים האיסורים בקריאתם של אלה ולא כל שכן בציטוטם, וראה ירושלמי מסכת סנהדרין י' א': כל ישראל יש להן חלק לעולם הבא ואילו שאין להם חלק לעולם הבא: (הם) האומר אין תחיית המתים מן התורה, ואין תורה מן השמים... ורבי עקיבא אומר: אף הקורא בספרים החיצוניים.

מכאן עולה כי דינו של הקורא בספרים החיצוניים הינו כדין האומרים כי אין תחיית המתים מן התורה, ואין תורה מן השמיים.  

פרק א' משנה ה' הרכבת הדברים (סינתזה)

עשר ספירות בלימה מדתן עשר שאין להם סוף עומק ראשית ועומק אחרית עומק טוב ועומק רע עומק רום ועומק תחת עומק מזרח ועומק מערב עומק צפון ועומק דרום אדון יחיד אל מלך נאמן מושל בכולם ממעון קדשו עד עדי עד = עשרה היקפים עגולים, תחומים, סגורים, מלאים וגדושים אשר מראייהם כמראה כנפי הכרובים (ישויות אלוהיות) שהם בעלי עשרה גדלים (ממדים), כמו גם עשרה נתונים (תכנים) משמעותיים נטולי גבולות (אשר על כן הם אינסופיים) והם: זמן, מודעות, ציר גובה, ציר רוחב, וציר אורך הנשלטים בידי אל מלך אמיתי שאין בלתו הפועל לעולמי עד מבית המקדש.