ספר יצירה פרק א' משנה ז' 8

פיענוח מקדים של צפנים

(פיענוח הצפנים דלהלן מקדים את זמנו ויפורט בהרחבה בהמשך הספר)

# המילים 'נעוץ סופן בתחילתן – ותחילתן בסופן' צופנות שיטת צפנים של היפוך אותיות האלפא-ביתא, וחילופי אותיות בין ראש לבין סוף ולהיפך: א' מתחלפת עם ת', ב' מתחלפת עם ש', ג' מתחלפת עם ר' וכך הלאה.

# השיטה מכונה א"ת-ב"ש והיא תהיה זו שתביא אל תוך הספר את הר-הבית, כמו גם את נביאי השקר שהובילו אל החורבן.

פרק א' משנה ז' – ניתוח הדברים (אנליזה)

עשר ספירות בלימה נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן כשלהבת קשורה בגחלת

הזוהר מספר כי עשרת דברות התורה מסתיימים בנקודה הקדושה ביותר (עתיקא דעתיקין) בה מתחילות עשר הספירות. כלומר, סופן של אלו נעוץ בתחילתן של אלו.

סיומת הדברות ותחילת הספירות מקיימות תהליך מאגי של איחוד בין סוף לבין ראש (לאחדא סופא ברישא) משום שהכול אחד (כלא חד). (זוהר – יתרו – צ"ג ע"ב).

מחציתה הראשונה של המשנה הנוכחת עוסקת בתוכן שעניינו עשר ספירות אשר סופן נעוץ בתחילתן, ותחילתן נעוצה בסופן - כשלהבת קשורה בגחלת.

והנה בספר הזוהר (זוהר חדש) בפרשת תרומה העוסקת בהלכות הקודש של המשכן, מופיע הקטע הבא: "מגן, אית ביה מ"ב תיבין. ברזא דשמא קדישא, דמ"ב אתוון. ואית לאכללא ליה בלבא, ולאתקשרא ביה ברזא דא, כשלהובא בגחלת, ברחימו דמאריה".

להלן תרגום חופשי של קטע זה: בברכת מגן אברהם (ברכת אבות) יש 42 (מ"ב) תיבות הצופנות את סוד שמו הקדוש, המסתורי והעלום של האל המכיל 42 (מ"ב) אותיות המייצגות שם קדוש אשר כינויו הוא שם מ"ב, ומוטל על המתפלל להפנים שם סודי זה אל תוך ליבו בשעת התפילה (תפילת העמידה), כאילו היה שלהבת אחוזה בגחלת (להעלאת ניצוצות של קדושה) ברחמי אדונו. 

להלן ברכת מגן אברהם בת 42 מילים: בָרוּךְ אַתָה ה' אֱלוֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, אֱלֹהֱי אַבְרָהָם, אֱלֹהֵי יִצְחָק, וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב, הָאֵל הַגָּדוֹל, הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא, אֵל עֶלְיוֹן, גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים, וְקֹנֵה הַכֹּל, וְזוֹכֵר חַסְדֵי אָבוֹת וּמֵבִיא גוֹאֵל לִבְנֵי בְנֵיהֶם לְמַעַן שְמוֹ בְּאַהֲבָה. מֶלֶךְ עוֹזֵר וּמוֹשִיעַ וּמָגֵן. בָּרוּךְ אַתָה ה', מָגֵן אַבְרָהָם

להלן שם מ"ב: אבג יתץ קרע שטן נגד יכש בטר צתג חקב טנע יגל פזק שקו צית

בפרשת ואהבת (ראה בהמשך) יש מ"ב תיבות שהן כנגד השם הקדוש מ"ב השייך לספירת 'גבורה' (ספירה אשר הדין בה נוקב את ההר), וזאת בניגוד לתוכן הפרשה העוסק באהבה וחסד.

ויש לדעת כי בקריאת 'שמע' נאמרות שלוש פרשיות: פרשיית 'ואהבת' החביבה, פרשיית 'והיה אם שמוע' הנוקבת, ופרשיית 'ציצית' שאין אנו עוסקים בה כאן.

אופי פרשיית 'ואהבת' הינו כאופייה החביב של ספירת 'חסד' במניין עשר הספירות, ואילו אופייה של פרשיית 'והיה אם שמוע' הוא כאופייה הנוקב של ספירת 'גבורה' במניין עשר הספירות.

אף על פי כן מאיר אור של ספירת גבורה בפרשיית 'ואהבת' המשולה לכלי של ספירת חסד, ואילו בפרשיית 'והיה אם שמוע', המשולה לכלי של ספירת גבורה, מאיר אור של ספירת חסד. מעט מורכב אבל ניתן להבנה.

המקובלים מכנים את התופעה הקוטבית בשם 'אחליפו דוכתייהו' = חילופי מקומות כדין סופן בתחילתן ותחילתן בסופן.

דהיינו, האור הרוחני של ספירת 'גבורה' מאיר את הכלי של ספירת 'חסד', ואילו האור הרוחני של ספירת 'חסד' מאיר את הכלי של ספירת 'גבורה'.

על פי ה – 'זוהר' כפי שראינו, שומה על המתפלל להפנים את שם מ"ב אל תוך ליבו ולקשור אותו אל תוך הווייתו כשלהבת הקשורה בגחלת.

הדימוי של שלהבת קשורה בגחלת נמצא גם בפרשת ויחי שבזוהר שם הוא מתמקד בנשמה חדשה המרכינה ראש בפני בוראה ומגלה את אהבתה אליו בכל פה, לב ונפש נקשרים זה בזה וזו באלה כשלהבת אחוזה בגחלת. (כשלהובא דאתקשרא בטיפסא) זוהר – בראשית – ויחי – רמ"א – ע"ב.

ולא זו בלבד, אלא אף מתברר כי מי אשר רוצה לדעת את חכמת הייחוד הקדוש, שוּמה עליו להתבונן בשלהבת הבוקעת מתוך גחלת (יסתכל בשלהובא דסלקא מגו גחלתא), מכיוון שזו (הרוחנית) אינה בוקעת אלא אם כן היא נאחזת בדבר-מה גשמי/חומרי. זוהר – בראשית- נ' ע"ב.

וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ. וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ

גם שם מ"ב גופא נוצר בשיטת צופן המבוססת על אותיות אשר 'סופן בתחילתן ותחילתן בסופן' שהמפורסמת בהן היא שיטת א"ת-ב"ש אשר על פיה האות א' מתחלפת עם האות ת', כשם שהאות ב' מתחלפת עם האות ש', והאות ג' מתחלפת עם האות ר' וכן הלאה.

קיימות שיטות נוספות היונקות מרעיון חילופי אותיות ועושות כן בצופנים המושתתים על דילוגי אותיות בני ארבעה או חמישה דילוגים (בהם כל אות מתחלפת באות הרביעית או החמישית לה) או כל מספר מוסכם אחר הפועל ברוח 'סופן בתחילתן ותחילתן בסופן'.

אף קיימת שיטת צופן פשוטה להפליא המכונה א"ב-ג"ד לפיה כל אות ראשנה בזוג אותיות מוחלפת באות שלאחריה, וזו שלאחריה באה במקומה בשיטת 'סופן בתחילתן ותחילתן בסופן'. כך, לדוגמה, המילה 'אבא' תהפוך למילה 'באב' והשם גד יהפוך לדג.

הצפנה בסיוע היפוך אותיות פשוט ראה זוהר – בראשית – כ"ג ע"ב: "קץ חי דאיהו יצחק בהיפוך", משמע צמד המילים קץ חי הינו יצחק בהיפוך. כך בזוהר.

יתר על כן שהרי הזוהר פוסע צעד נוסף קדימה ואינו מהסס לחצות קווים אדומים בבואו אל השם הקדוש ואלו מילותיו: "פתח הרועה הנאמן (משה רבנו) ואמר 'אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ'. אדנ"י בהיפוך אותיות דינ"א. כל הדינים בשם זה נידונים". ראה משנת הזוהר בתרגום פרופסור תשבי א' עמוד שמ"ו.

הצפנת שמות בסיוע גימטריות לחישובי בוא הגאולה וקץ הגלות ראה זוהר: "לא יסור שבט מיהודה עד כי יבא שילה דאיהו משה בחושבנא" = לא יסור שבט מיהודה עד כי יבוא שילה שהוא משה בחישוב חשבונאי גימטרי = 345.זוהר – בראשית – כ"ג – ע"ב.

'ספר הפליאה' (המאה ה – 14) חושף את צופן השם הנכבד והנורא יתברך לעד. והוא יוצא מן האות ב' בראשית ועד האות ב' ובהו והם מ"ב אותיות. ראה צירופי אות הסיום של כל שורה, באות הסיום של השורה שתחתיה, בסדר יורד של שלשות:

ב - תמורתה א מא"ב ג"ד - א:

ר - תמורתה ט מא"ל ב"ם ותחת ט' ב' מאח"ס בט"ע - ב:

א - תמורתה י מאי"ק ותחת י' ג' מאח"ס בט"ע - ג:

ש - תמורתה י מא"ל ב"ם - י:

י - תמורתה א מאי"ק ותחת א' ת' בא"ת ב"ש - ת:

ת - תמורתה כ מא"ל ב"ם ותחת כ' צ' באח"ס בט"ע - ץ:

תם השם הראשון

ב - תמורתו ח בא"ט ב"ח ותחת ח' ק' בא"ל ב"ם - ק:

ר - אין צריך חילוף - ר:

א - תמורתו ל באלב"ם ותחת ל' ע' בא"ט ב"ח - ע:

א - תמורתו ת בא"ת ב"ש ותחת ת' ש' מאבג"ד - ש:

ל - תמורתו ע מאטב"ח ותחת ע' ט' מאח"ס בט"ע - ט:

ה - תמורתו נ מאטב"ח - ן:

תם השם השני

י - תמורתו ט מאבג"ד ותחת ט' נ' בא"ת ב"ש - נ:

מ - תמורתו ב מאלב"ם ותחת ב' ג' מאבג"ד - ג:

א - תמורתו ת בא"ת ב"ש ותחת ת' ק' בא"ט ב"ח ותחת ק' ד' בא"ת ב"ש - ד:

ת - תמורתו א באתב"ש ותחת א' י' מאי"ק - י:

ה - תמורתו ל מאח"ס בט"ע ותחת ל' כ' בא"ת ב"ש - כ:

ש - אין צריך חילוף - ש:

תם השם השלישי

מ - תמורתה ב מאלב"ם - ב:

י - תמורתה ט מאבג"ד - ט:

מ - תמורתה ר מאחס בטע - ר:

ו - תמורתה פ מא"ת ב"ש ותחת פ' צ' בא"ב ג"ד - צ:

א - תמורתה ת בא"ת ב"ש - ת:

ת - תמורתה ק בא"ט ב"ח ותחת ק' ר' בא"ב ותחת ר' ג' מא"ת ב"ש - ג:

תם השם הרביעי

ה - תמורתה ע' בא"ל ב"ם ותחת ע' ט' באח"ס בט"ע ותחת ט' ח' בא"ב ג"ד - ח:

א - תמורתה ת בא"ת ב"ש ותחת ת' ק' בא"ט ב"ח - ק:

ר - תמורתה ג בא"ת ב"ש ותחת ג' ב' בא"ב ג"ד - ב:

צ - תמורתה י בא"ט ב"ח ותחת י' ט' בא"ב ג"ד - ט:

ו - תמורתה ד באטב"ח ותחת ד' ג' באבג"ד ותחת ג' נ' באלב"ם - נ:

ה - תמורתה ע באלב"ם - ע:

תם השם החמישי

א - תמורתה י' באי"ק - י:

ר - תמורתה ג' בא"ת ב"ש - ג:

צ - תמורתה כ באח"ס בט"ע ותחת כ' ל' בא"ת ב"ש - ל:

ה - תמורתה צ בא"ת ב"ש ותחת צ' פ' באבג"ד - פ:

י - תמורתה צ בא"ט ב"ח ותחת צ' ז' באלב"ם - ז:

ת - תמורתה ק באטב"ח - ק:

תם השם השישי

ה - תמורתה ל באח"ס בט"ע ותחת ל' א' באלב"ם ותחת א' ת' בא"ת ב"ש ותחת ת' ש' באבג"ד - ש:

ת - תמורתה ק בא"ט ב"ח - ק:

ה - תמורתה ו באבג"ד - ו:

ו - תמורתה ה באבג"ד ותחת ה' צ' בא"ת ב"ש - צ:

ב - תמורתה כ באי"ק בכ"ר ותחת כ' י' באבג"ד - י:

ה - תמורתה ל באח"ס בט"ע ותחת ל' א' באלב"ם ותחת א' ת' בא"ת ב"ש - ת:

תם השם השביעי

שם מ"ב היווה השראה לכתיבת תפילת 'אנא בכח' המיוחסת לתנא רבי נחוניה בן הקנה, אשר כל מילה בה פותחת באות אחת על פי הסדר של שם מ"ב עצמו:

אָנָּא בְּכֹחַ גְּדֻלַּת יְמִינֶךָ תַּתִּיר צְרוּרָה = אב"ג ית"צקַבֵּל רִנַּת עַמֶּךָ שַׂגְּבֵנוּ טַהֲרֵנוּ נוֹרָא = קר"ע שט"ננָא גִבּוֹר דּוֹרְשֵׁי יִחוּדֶךָ כְּבָבַת שָׁמְרֵם = נג"ד יכ"שבָּרְכֵם טַהֲרֵם רַחֲמֵי צִדְקָתֶךָ תָּמִיד גָּמְלֵם = בט"ר צת"גחֲסִין קָדוֹשׁ בְּרוֹב טוּבְךָ נַהֵל עֲדָתֶךָ = חק"ב טנ"ע יָחִיד גֵּאֶה לְעַמְּךָ פְּנֵה זוֹכְרֵי קְדֻשָּׁתֶךָ = יג"ל פז"ק שַׁוְעָתֵנוּ קַבֵּל וּשְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת = שק"ו צי"ת 

שם מ"ב: אבג יתץ קרע שטן נגד יכש בטר צתג חקב טנע יגל פזק שקו צית.

על פניו נראה כי המסתורין והקדושה האופפים את שם מ"ב, יש להם חלק במסתורין ובקדושה האופפים את ספר יצירה, ולו רק הודות להיות שניהם מושתתים על צופנים שנועדו להסתיר ולשמר דבר-מה מסוים אחד, ובה בעת להביא לתשומת לב הקוראים דבר-מה אחר.

שם ע"ב

תורת הסוד העברית יודעת שם קדוש נוסף אשר אף הוא עשוי להלום את המילים 'סופן בתחילתן ותחילתן בסופן', כמו גם את עשר הספירות, והוא שם בן ע"ב אותיות וראה 'ספר הבהיר' (הספר הקדום ביותר בתורת הקבלה) לרבי נחוניה (נחוניא) בן הקנה סימן ק"י: "השם היוצא מן השלשה פסוקים ויסע ויבא ויט (שמות י"ד י"ט כ"א) אותיות הפסוק הראשון של ויסע כסדר הפסוק נסדרות בשם, ואותיות הפסוק השני בהיפך הפסוק נסדרות בשם, ואותיות הפסוק השלישי שהוא ויט כסדר הפסוק נסדרות בשם כמו הראשון שהוא ויסע, ובכל אחד ואחד מהפסוקים ע"ב אותיות, נמצא שבכל שם ושם מע"ב שמות היוצאים מאלו השלשה פסוקים שהם ויסע ויבא ויט שלשה אותיות, אלה הם ע"ב שמות היוצאים ומתחלקים לג' חלקים כ"ד לכל חלק, ועל כל חלק מג' חלקים שר גבוה עליהם, ועל כל חלק יש לו ד' רוחות לשמור מזרח ומערב צפון ודרום ומתחלקים ששה לכל רוח, נמצא לד' רוחות כ"ד צורות, וכן לשני וכן לשלישי, וכולם חתומים בהוי"ה אלהי ישראל אלהים חיים שדי רם ונשא שוכן עד מרום וקדוש שמו הוי"ה בשכמל"ו (ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד)".

כפי שקבע ר' נחוניה בן הקנה, מקור שם ע"ב הוא בתנ"ך בספר שמות פרק י"ד פסוקים י"ט – כ"א אשר כל אחד מהם (כל אחד מן הפסוקים) הוא בן ע"ב (72) אותיות.

הפסוקים הם: 

וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם.

וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה.

וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ יְהוָה אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם. 

שם ע"ב מתקבל באופן הבא:

רושמים את הפסוק הראשון מתחילתו ועד סופו כך:

ויסעמלאךהאלהיםההלךלפנימחנהישראלוילךמאחריהםויסעעמודהענןמפניהםויעמדמאחריהם

תחתיו רושמים את הפסוק השני כשהוא כתוב מסופו אל תחילתו (ולא מתחילתו אל סופו) כך:

הלילהלכהזלאהזברקאלוהלילהתאראיוךשחהוןנעהיהיולארשיהנחמןיבוםירצמהנחמןיבאביו

ולסיום רושמים את הפסוק האחרון מתחילתו אל סופו כך:

ויטמשהאתידועלהיםויולךיהוהאתהיםברוחקדיםעזהכלהלילהוישםאתהיםלחרבהויבקעוהמים

מתקבלות שלוש שורות הרשומות כך:

ויסעמלאךהאלהיםההלךלפנימחנהישראלוילךמאחריהםויסעעמודהענןמפניהםויעמדמאחריהם

הלילהלכהזלאהזברקאלוהלילהתאראיוךשחהוןנעהיהיולארשיהנחמןיבוםירצמהנחמןיבאביו

ויטמשהאתידועלהיםויולךיהוהאתהיםברוחקדיםעזהכלהלילהוישםאתהיםלחרבהויבקעוהמים

ע"ב השמות מתקבלים כתוצאה מחיבור האותיות על-גבי ציר הגובה (אנכית) לדוגמה: השם הראשון "והו" הינו צירוף של שלוש האותיות הנמצאות בתחילת שלושת הפסוקים כפי שהם רשומים מעלה. השם הבא "ילי" הינו צירוף של שלוש האותיות הבאות בתור על פי הסדר וכן הלאה:

ועל שם ע"ב נאמר בזוהר שמות – תרומה - קל"ב ע"ב בתרגום חופשי ומתומצת: דוד המלך מעוטר באבות (שהם הספירות) וסודו הינו כסודו של השם הקדוש מצפ"ץ שהוא שם (הויה) יהוה באותיות א"ת ב"ש, ובסודו של שם ע"ב שהוא בן שבעים ושתיים אותיות, שעולה מצד אחד ויורד מן הצד האחר, הכול על מנת למשוך את הטוב מלמעלה כלפי מטה באמצעות צמדי האותיות  א''ת ב''ש ג''ר ד''ק ה''ץ ו''פ ז''ע ח''ס ט''ן י''ם כ''ל, בהם כל אות ראשונה בכל צמד יונקת מלמעלה את הטוב, ומרעיפה אותו כלפי מטה באמצעות האות הצמודה לה. 

השוואה בין שם מ"ב לבין שם ע"ב בזיקה לספר יצירה:

שני השמות מקיימים שני תנאים העשויים לקשור בינם לבין המשנה שלפנינו, והם קשריהם עם המונח ספירות והתאמתם לעניין 'סופן בתחילתן ותחילתן בסופן', אך שם מ"ב עונה גם על תנאי השלהבת בגחלת ועל כן הוא הנבחר מבין שניהם בדרך לפענוח צפונות ספר יצירה.

נוסף על אלה יודעת ספרות הסוד לספר על אודות התרחשות שמימית המקיימת את 'סופו בתחילתו ותחילתו בסופו', ושמה 'תלי' או 'ראש הדרקון', כמו גם 'נחש בריח', 'נחש עקלתון' ו – 'תנין גדול'. נשוב לעסוק בתלי בפרק ו' משנה א'.

לעת עתה נביא דברי ספר 'רזיאל המלאך' המתאר 'נחש רקיע' שזנבו בפיו ועל כן עונה על 'סופו בתחילתו ותחילתו בסופו' לאמור: "ונחש בריח הוא מזל תנין הנקראים בלשון חכמים מזל תלי לפי שתלויים בו י"ב מזלות [...] פעמים מבריח את השמים מקצה לקצה ולכן נקרא נחש בריח, ופעמים מתעקם ומכניס זנבו לתוך פיו כנחש עקלתון".

"והכל תלוי בתלי שברא הקב"ה [...] ברא את התלי מראש ומאש וממים בדמות תנין גדול כנחש עקלתון ועשה לו ראש וזנב [...] ונטה מקצה לקצה כבריח הנחש עקלתון [...] וכל הכוכבים והמזלות אדוקים בו וכל הכוכבים ושני המאורות וי"ב מזלות".

כפי שכבר נכתב כאן בעבר, אין זה מעניינו של הספר לגעת ב – 'זוהר' או בספר 'רזיאל המלאך', אלא במקרים בהם הנגיעה תורמת להבנת 'ספר יצירה'. במקביל, מומלץ לקורא להניח את קיומם של חילופי רעיונות וזרימת ידע בין אנשי תורת הסוד לדורותיהם, כמו גם את קיומן של דעות (שלא לומר אסכולות) אשר לא נס ליחן גם כעבור 100, 200, 300 ואף 1000 שנים, ואך הגיוני לטעון כי מחבר ספר יצירה היה חשוף להן, כפי שיוכח עוד לפני סיומה של משנה זו.

מכיוון שהנגיעה בזוהר פותחת בפני הקורא צוהר אל עולם שאינו נחשף לו תדיר, מן הראוי לציין כי שכיחים המקרים בזוהר בהם מצוטטים פסוקי תנ"ך בפיהם של חברי קבוצת תנאים ואמוראים (ולא כאן המקום לדון בבעייתיות ששותפות זו מעוררת) ומתן פרשנות קבוצתית ייחודית לפסוקים אלה.

לפני רבים מן הפסוקים הללו ניצבות מילות פתיחה בנוסח: "פתח רבי שמעון ואמר...." או "רבי אלעזר שאל את רבי שמעון ואמר...". המשך הדברים הינו בדיון המתקיים בין חברי הקבוצה המכונים 'חברים' או 'החברים'. רבי שמעון עצמו הוא ר' שמעון בר יוחאי המנהיג את הקבוצה. לעיתים הוא מכונה 'המנורה הקדושה'.

שאדון יחיד ואין לו שני ולפני אחד מה אתה סופר

לכאורה עסקינן במשנה תמימה המספרת את הברור מאליו, אך עיון בספר הזוהר (משנת הזוהר כרך א' עמודים קי"ט – ק"כ בתרגום פרופ' תשבי) מעניק למילות המשנה משמעות נועזת (שלא לומר אנרכיסטית) שגם מקובלים פורצי גדר נמנעים מלעסוק בה וכך הם פני הדברים בזוהר:

"פתח עוד רבי שמעון ואמר: "רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי". רבי שמעון בר יוחאי מצטט פסוק זה מתוך ספר דברים פרק ל"ב פסוק ל"ט וקובע כי האלוהות אשר אלו היו מילותיה, היא 'עילה על כל העליונים'. לאחר מכן הוא מכנה אותה בשם 'עילה-על-כל-עילות'.

במקביל לאלוהות זו שהיא 'עילה-על-כל-עילות', רבי שמעון מניח את קיומה של אלוהות נוספת המכונה בפיו 'עילת העילות', ומייחס לה את מילות הפסוק "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ".

מסביר רבי שמעון ואומר:

"...'נעשה' ודאי, על שניים נאמר, שאמר זה לההוא שלמעלה ממנו: 'נעשה', ולא עשה כלום אלא ברשות ואמירה של ההוא שלמעלה ממנו. וההוא שלמעלה ממנו לא עשה כלום עד שנטל עצה מחברו. אבל ההוא הנקרא 'עילה-על-כל-עילות', שאין למעלה ממנו ואין למטה שווה לו, כמו שנאמר 'וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ' – ישעיהו מ' כ"ה, {ההוא} אמר 'רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי', שנוטל עצה ממנו, כגון ההוא שאמר: 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ'.".

לאחר שהחברים מביעים פליאה על דבריו, משיב להם רבי שמעון

כהאי לישנא:

"תשמענה אוזניכם מה שפיכם מדבר. האם לא אמרתי לכם עכשיו, שיש (מי) שנקרא 'עילת העילות', ואין הוא מי שנקרא 'עילה-על-כל-עילות'. כי 'לעילה-על-כל-עילות' אין לו שני שנוטל עצה ממנו, שהוא יחיד, קודם לכל, ואין לו שותף. ולפיכך אמר: 'רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי', שנוטל עצה ממנו, שאין לו שני ולא שותף ולא חשבון. כי יש אחד בשיתוף, כגון זכר ונקבה, שנאמר בהם 'כִּי אֶחָד קְרָאתִיו' (ישעיהו נ"א ב'), אבל הוא אחד בלא חשבון ובלא שיתוף,

ולפיכך אמר: 'וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי'.". (זוהר – בראשית – כ"ב – ע"ב).

אם לתמצת ולהתרכז בעיקר, יש לומר כי ר' שמעון בר יוחאי מניח את קיומו של מבנה אלוהויות היררכי, ולטובת הדיון הוא מתמקד בשתי אלוהויות מתוך מבנה זה: האלוהות הבכירה מבין השתיים מכונה בפיו בשם 'עילה-על-כל-עילות', ואילו הפחות בכירה מכונה 'עילת העילות'.

דברים אלה מדברים בעד עצמם וכל המוסיף גורע. מאידך, קיימת להם פרשנות קבלית לפיה 'עילה על כל העליונים' היא בבחינת 'אין סוף ברוך הוא', שהיא 'עילה-על-כל-עילות', ואילו 'עילת העילות' היא בבחינת ספירות חוכמה או בינה, שהן מקור הספירות הפועלות בהנהגת העולם.

ספירת חוכמה מכונה בקבלה בשם 'אבא', ואילו ספירת בינה מכונה 'אימא'. 

אם נשוב לאחור ונסקור את אשר נאמר כאן קודם לכן, משתמע כי אימא אמרה לאבא, 'נעשה אדם'.

למקרא מילים אלו מתחזק הטיעון אשר לפיו הייתה וקיימת זרימה של רעיונות מן העבר אל ההווה וממנו אל העתיד, וברוח זו יש להתייחס גם אל האמור בספר יצירה שנכתב בידי מחבר אשר הושפע מאלה שקדמו לו, וכמוהו גם מי שחיבר את ספר הזוהר, שהרי בידי אדם נכתבו הספרים הללו ולא בידי שמיים.

על מנת לבחון ואולי אף לאשש את הטיעון בדבר זרימת רעיונות בין ובתוך עידנים, מן הראוי לעיין בכתבים המכונים "ספרות ההיכלות" או "ספרות המרכבה", העוסקים בסוגיות שעניינן: מעשה בראשית, בריאת עולמות עליונים, רבדים של מלאכים, מהויות אלוהיות והנהגת עולם אלוהית.

זו ספרות סוד יהודית שנוצרה בישראל במאות הראשונות לספירה, בידי (כך מקובל אצל רבים) רבי עקיבא, רבי נחוניה בן הקנה, ורבי ישמעאל כהן גדול שנמנו עם חברי קבוצה שכונתה בשם 'יורדי המרכבה', אשר שמה לה למטרה לחוות הארה רוחנית שמובילה את החווים אותה לחזות בזיו פני האל.

 לספרות סוד זו שייך ספר ששמו 'שיעור קומה' (אשר לא כאן המקום לעסוק בתוכנו), המסתיים במילים הבאות המיוחסות לרבי ישמעאל כהן גדול שכך אמר: "אני ורבי עקיבא ערבים בדבר זה, שכל מי שהוא יודע שיעור זה של יוצרנו ושבחו של הקב"ה מובטח לו שהוא בן העולם הבא". 

במקביל למילים אלו קיימת תפילת 'עלינו לשבח' הנמנית אף היא עם ספרות ההיכלות ולדבריה "עלינו לשבח לאדון הכל ולתת גדולה ליוצר בראשית".

אין להתפלא על כי רבים וטובים שאלו את עצמם האם 'יוצרנו' של רבי ישמעאל, הינו מונח זהה וחופף למונח 'הקב"ה', והאם 'אדון הכל' בתפילת 'עלינו-לשבח', הינו מונח זהה וחופף למונח 'יוצר בראשית' ? שאם לא כן, יש להעניק משמעות נועזת (שלא לומר הרפתקנית) לדברי קהלת שאמר: "כִּי גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ שֹׁמֵר וּגְבֹהִים עֲלֵיהֶם", כמו גם לדברי רבי שמעון בר יוחאי שפסק כי: 'עילת העילות' אינו זה אשר שמו הוא 'עילה-על-כל-עילות', "כי 'לעילה על כל עילות' אין לו שני אשר נוטל עצה ממנו, שהוא יחיד, קודם לכל, ואין לו שותף....שאין לו שני לא שותף ולא חשבון", מה שמסביר את דברי מחבר ספר יצירה שאמר: "שאדון יחיד ואין לו שני ולפני אחד מה אתה סופר".

מאידך, ברורה היא העובדה שלפיה אנשי תורת הסוד היהודים לדורותיהם הסתייגו הסתייגות מוחלטת ונחרצת ממיסטיקאים כדוגמת הגנוסטים אשר על בסיס הנחות יסוד דומות, הגיעו למסקנות לפיהן אלוהויות שונות מתעמתות אלו עם אלו.

לעומתם, אנשי תורת הסוד היהודים והמקובלים בכלל זה, קבעו כי מהויות אלוהיות תומכות זו בזו ואף משלימות זו את זו, ובשפת הקבלה הן מייצגות מבנה מדורג המכונה 'אילן הספירות' אשר לכל אחת מספירותיו יש תפקיד ואופי משלה.

דוגמה מייצגת לרעיון זה ראינו במשנה הקודמת ו' ממנה ניתן להבין כי המונחים 'חיות', 'כרובים', 'אופנים' ו- 'גלגלים' אינם אלא מהויות אלוהיות המקיימות ביניהן היררכיה פנימית כדברי קהלת ה' ז' "גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ שֹׁמֵר וּגְבֹהִים עֲלֵיהֶם", ואך הגיוני להניח כי היוו בסיס למונח 'ספירות' הסוגר מעגל עם המונח 'כרובים'. 

שמות עשר הספירות הם: כתר, חוכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות וראשי תיבותיהן הם: כח"ב חג"ת נהי"מ.

השמות גזורים מספר דברי הימים א' כ"ט י"א: "לְךָ יְהוָה הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ לְךָ יְהוָה הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ", כמו גם מספר ישעיהו י"א ב': "וְנָחָה עָלָיו רוּחַ יְהוָה רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת יְהוָה".

בסיפא של הדברים ועל מנת לבסס את שכיחות תופעת הצפנת הכתובים בעת העתיקה, ראוי להזכיר שיטת הצפנה נוספת ושמה אלב"ם, לפיה מוחלפת כל אות באות אחרת הנמצאת במרחק בן 11 אותיות ממנה. שיטה זו מבוססת על פיצול לשניים של האלפא- ביתא כך:

א ב ג ד ה ו ז ח ט י כ

ל מ נ ס ע פ צ ק ר ש ת

בעניין זה ראה ישעיהו פרק ז' פסוק ו':" נַעֲלֶה בִיהוּדָה וּנְקִיצֶנָּה וְנַבְקִעֶנָּה אֵלֵינוּ וְנַמְלִיךְ מֶלֶךְ בְּתוֹכָהּ אֵת בֶּן טָבְאַל". יש המפרשים את 'טָבְאַל' כמי ששמו פקח בן רמליהו שבשיטת אלב"ם הפך להיות 'רמלא' (הוא רמליהו).

להלן דוגמת הצפנה מורכבת מעוררת מחשבה:  

·      אם מצפינים את צמד המילים 'היכל קדש' בשיטת אלב"ם, מתקבלות האותיות 'עשתאחסי'.

·      אם מצפינים את אותיות 'עשתאחסי' בשיטת א"ת ב"ש מתקבלות האותיות 'זבאתסחם'.

א ב ג ד ה ו ז ח ט י כ

ת ש ר ק צ פ ע ס נ מ ל

·      אם מחזירים את אותיות 'זבאתסחם' אל הצפנת אלב"ם מתקבלות האותיות 'צמלכדקב' ההופכות לביטוי 'מלך בצדק'.

·      אמור מעתה 'היכל קדש מלך בצדק'. 

פרק א' משנה ז' הרכבת הדברים (סינתזה)

עשר ספירות בלימה נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן כשלהבת קשורה בגחלת שאדון יחיד ואין לו שני ולפני אחד מה אתה סופר = עשרה היקפים עגולים, תחומים, סגורים, מלאים וגדושים אשר מראייהם כמראה כנפי הכרובים, והם מוצפנים בשם מ"ב הקדוש שנוצר בהיפוך אותיות, אשר יש להפנימו אל תוך הלב ולאחוז בו בהתמסרות ובקדושה לפני האלוהות העליונה היחידה שאין שנייה לה.