ספר יצירה פרק א' משנה ט' 10

פרק א' משנה ט' – ניתוח הדברים (אנליזה)

משנה ט' הנוכחת היא רישא לארבע משניות: ט' עד י"ב המשתלשלות זו מזו ומשפיעות זו על זו, וכל אחת מהן נוטלת תחת חסותה ספירה אחת מארבע ספירות אשר שמן כתר, חוכמה, בינה וחסד, אשר שלוש האחרונות מרכיבות את סיפור ארבעת היסודות הקמאיים שהם: אוויר, מים, אש ואדמה (את יסוד האדמה במרומז). במשנה י"ד מצטרפות אליהן שש הספירות הנותרות ויחד הן משלימות מניין של עשר ספירות.

נקדים את המאוחר ונציין כי השתלשלות ארבע המשניות הינה כדלקמן:

·      במשנה ט' (הנוכחת) כתוב: עשר ספירות בלימה אחת רוח אלהים חיים ברוך ומבורך שמו של חי העולמים קול ורוח ודבור והוא רוח הקודש. משנה זו מייצגת את ספירת 'כתר'.

·      במשנה י' כתוב: שתים רוח מרוח חקק וחצב בה עשרים ושתים אותיות יסוד שלש אמות ושבע כפולות ושתים עשרה פשוטות ורוח אחת מהן. משנה זו תייצג את ספירת 'חכמה' ואת יסוד האוויר.

·      במשנה י"א כתוב: שלש מים מרוח חקק וחצב בהן כ"ב אותיות מתהו ובהו רפש וטיט חקקן כמין ערוגה חצבן כמין חומה סיבבם כמין מעזיבה ויצק עליהם שלג ונעשה עפר שנאמר כי לשלג יאמר הוא ארץ. משנה זו תייצג את ספירת 'בינה' ואת יסודות המים והאדמה (את יסוד האדמה במרומז).

·      במשנה י"ב כתוב: ארבע אש ממים חקק וחצב בה כסא הכבוד שרפים ואופנים וחיות הקודש ומלאכי השרת ומשלשתן יסד מעונו שנאמר עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט. משנה זו תייצג את ספירת 'חסד' ואת יסוד האש.

להלן השתלשלות הדברים במשניות ט' – י"ב:

·      משנה ט': רוח אלהים חיים פועמת ב – 'אין סוף'.

·      משנה ט': רוח הקודש פועמת בספירת כתר.

·      משנה י': רוח מרוח פועמת בספירת חכמה.

·      משנה י"א: מים מרוח פועמים בספירת בינה.

·      משנה י"ב: אש ממים פועמת בספירת חסד.

ועולה תמיהה שהרי מקוֹמם הטבעי של 'מים מרוח' הינו בספירת 'חסד' המיוצגת על-ידי אברהם (ומכל מקום בעמוד הימני של אילן הספירות), ממש כשם שמקוֹמה הטבעי של 'אש ממים' הינו בספירת בינה המיוצגת על ידי יצחק (ומכל מקום בעמוד השמאלי של אותו אילן). "נפק מניה יצחק והוה זרעא קדישא ואתקשר לעילא ברזא דאש ממים". ראה זוהר – בראשית – ק"י – ע"א.

ראה שם גם דף כ"ג ע"ב בו כתוב כי צמד המילים 'קץ-חי' הוא שמו של 'יצחק' בהיפוך, שמשמעותו היא חי-העולמים הקשור בצד השמאלי (כך משתמע) של אילן הספירות. 

כפי שכבר נמסר, המקובלים מכנים את תופעת היפוך הקטבים בשם 'אחליפו דוכתייהו' = 'חילופי מקומות' האסוציאטיביים ל- 'סופן בתחילתן ותחילתן בסופן'. כלומר, האור הרוחני של ספירת 'בינה' (אש ממים) מאיר את הכלי של ספירת 'חסד', ואילו האור הרוחני של ספירת 'חסד' (מים מרוח) מאיר את הכלי של ספירת 'בינה'. ראה משנה ז' בפרק זה.

הצורך הקבלי ב – 'אחליפו דוכתייהו' (חילופי מקומות) נובע מחזון המרכבה ומפסוק י' שבפרק א' בספר יחזקאל: "וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן וּפְנֵי נֶשֶׁר לְאַרְבַּעְתָּן".

המרכבה שהנביא יחזקאל ראה בחזונו, מסמלת את 'אילן הספירות' הקבלי בו צִדוֹ הימני מעוטר בתארים 'חיוביים' ומיוצג על-ידי אברהם, ואילו צִדוֹ השמאלי נושא תארים 'שלילים' ומיוצג על-ידי יצחק.

הספירה 'חסד' ממוקמת בצִדוֹ הימני של אילן הספירות, בעוד הספירה 'בינה' ממוקמת בצִדוֹ השמאלי.

הצורך בחילופין דלעיל נוצר משום שבמרכבת יחזקאל ממוּקם האריה הטמא בצדה הימני החיובי, ואילו השור הטהור ממוּקם בצדה השמאלי השלילי.

מיקום בעייתי נוסף אשר דרש חילופי מקומות הוא הפסוק: "וַיֹּאמַר יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אשדת] אֵשׁ דָּת] לָמוֹ". דברים – ל"ג ב'.

החילופין נדרשו משום היות האש מימינו של האל, בעוד צד שמאל הוא מקומה הטבעי באילן הספירות.

על מידת רצון המקובלים להיפוך יוצרות שמאל אל ימין ולהיפך, ניתן ללמוד מרבי יהודה שנוטל  את הפסוק 'הבעייתי' בו כתוב: "וַיֹּאמַר יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אשדת [אֵשׁ דָּת] לָמוֹ" (דברים ל"ג), וממיר אותו בפסוק "יְמִינְךָ יְהוָה נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ יְהוָה תִּרְעַץ אוֹיֵב" (שמות ט"ו), ובזה הוא מהפך את הצדדים. זוהר – שמות – פ"א ע"א.

מיקומים בעייתיים אלה הובילו את המקובלים להטבעת המונח 'אחליפו דוכתייהו', בכוונת התקת הוויות מן הימין אל השמאל ולהיפך.

בדרך כלל וכמעט תמיד החילופים הם בין הספירות 'חסד' ו – 'גבורה', אך אין מניעה להקיש מכאן גם אל 'חכמה' ו – 'בינה', שהרי גם אצלן הראשונה באילן הספירות היא בימין והאחרת בשמאל.  

הצורך של ספר יצירה ב – 'אחליפו דוכתייהו' (חילופי מקומות) נבע מרצונו של המחבר לערוֹם תלי תילים של רמזים צוֹפְני כפילויות, הפכים, קטבים ולשון סגי-נהור, המעודדים את הקורא להבין בחכמה ולהתחכם בבינה, ולבחון בהם ולחקור מהם, על-מנת להעמיד דבר על בוריו ולהשיב יוצר על מכונו. ראה משנה ד' בפרק זה.

המקום היחיד בתנ"ך בו ניתן למצוא את עיקרי התכנים המופיעים בארבע המשניות ט' – י"ב כפי שהובאו לעיל, הינו פרק א' שבספר יחזקאל המהווה בסיס והכנה (בהיבטים מסוימים גם תמונת מראה = שיקוף) לפרק י' (שם) שעלילתו מתרחשת בבית המקדש.

עיקרי התכנים הללו במשניות אלו הם: רוח (יסוד האוויר) – מים (יסוד המים) – אש (יסוד האש) – ארץ (יסוד האדמה) – 'כיסא הכבוד' – 'חיות הקודש' – אופנים (=כרובים) שהם 'מלאכי השרת'.

מדרג השתלשלות ההוויות (הספירות) עשוי להשתנות על-פי הצורך ולפי המשימה. כך, לדוגמה, במשימת בניית שולחן הזהב עבור לחם הפנים במשכן, הזוהר מוצא סוד בצמד מילים מספר שמות פרק כ"ה פסוק כ"ז האומר: "תִּהְיֶיןָ הַטַּבָּעֹת".

על-פי הזוהר מדובר בטבעות של מעלה האחוּדוֹת זו בזו ומשתלשלות בדרך הבאה: מים מרוח, רוח מאש, ואש ממים וכולן רוויות ואחוזות באור העליון שהוא אור 'אין סוף'.  זוהר – בראשית – ל"א – ע"א.

עניין דומה נמצא בזוהר בדברי רבי אבא הקובע כי 'רוח ממים' ו – 'מים מרוח' הם שני קולות שחזרו להיות אחד, ואחד שהוא שניים. רבי אבא משתית את קביעתו על צמד המילים  "קֹלֹת וּבְרָקִים" (בראשית – י"ט – ט"ז) הכתוב בכתיב חסר, ומכאן הוא מסיק כי דווקא הצמצום הוא זה שמאחד ומגבש. מכאן עולה כי סוד הייחוד (האיחוד) הוא בכיווץ ובצמצום, ואילו סוד הפירוד (הריבוי) הוא בהרחבה ובהכפלה. זוהר – שמות – פ"א ע"א.

עשר ספירות בלימה אחת רוח אלהים חיים ברוך ומבורך שמו של חי העולמים

עשר ספירות בלימה (עשרה היקפים עגולים, תחומים, סגורים, מלאים וגדושים שמראייהם כמראה כנפי הכרובים) אשר שם הספירה הראשונה שבהן הוא 'כתר', היונקת את כוחה מ - 'רוח אלוהים חיים' שהוא כינוי אשר עסקנו בו במשנה א' בה נאמר על שתי המילים המסיימות שם זה (אלוהים חיים), כי הן באות על מנת להציג את האל הישראלי של עם ישראל כאל שהוא-הוא האל האחד והיחיד האמיתי לעומת האלים המלאכותיים (האלילים) של שאר העמים.

במשנה א' אף הבאנו מובאות מספר שמואל א' פרק י"ז פסוק ל"ו לאמור:" גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדּוֹב הִכָּה עַבְדֶּךָ וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כְּאַחַד מֵהֶם כִּי חֵרֵף מַעַרְכֹת אֱלֹהִים חַיִּים". כמו גם מספר ירמיהו פרק י' פסוק י': "וַיהוָה אֱלֹהִים אֱמֶת הוּא אֱלֹהִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם מִקִּצְפּוֹ תִּרְעַשׁ הָאָרֶץ וְלֹא יָכִלוּ גוֹיִם זַעְמוֹ".

אלא שכאן ניצבת לפני השם (אלוהים חיים) המילה 'רוח' שכבר עסקנו בה במשנה ו' בזיקה למונח 'רוח החיה', ויש מקום להניח כי גם כאן מדובר בהוויה עלומה (כזו שאין להשיגה בשכל האנושי), אלא שהפעם היא פועמת בתוך השם 'אלוהים חיים', ועל כן 'רוח אלוהים חיים' חופפת לשם 'אין סוף' וממילא לשם 'אור אין סוף', ושלושתם יוצרים את 'רוח הקודש' ואת ספירת 'כתר'.

רוח אלהים חיים אור אין סוף אין סוף

רוח הקודש * ספירת כתר שנאצלה מתוך האין סוף

ומסביר הזוהר (זוהר – שמות – מ"ג ע"א) כי 'רוח הקודש' אוצרת בחוּבּה את הייחוד המתקיים בשלושת שמות האל שבתפילת "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד".

שלושת השמות הם אחד ! שהרי בחזיון 'רוח הקודש' התברר (בחזיונא דרוח קדשא אתיידע) כי הם משולים לשלושת היסודות: אש, רוח ומים (אשא ורוחא ומיא), הכלולים בתפילתו של אדם המשמיע את קולו מתוך כוונת הייחוד עד כדי הפיכת השלושה לאחד.

הערה: שהרי על דרך זו מתפללים: "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה על ידי ההוא טמיר ונעלם".

בעניין זה מאלפים דברי 'מדרש תמורה' (מיוחס לתנאים רבי ישמעאל ורבי עקיבא) המסביר כי הרוח (להבדיל אך בדומה לאל) היא אחת ויחידה ואין לה בן זוג קוטבי, כלומר אין לה תמורה כפי שיש לשאר שמות העצם (הצמדים) כדוגמת אור תמורת חושך, עושר תמורת עוני, חוכמה תמורת טיפשות וכן הלאה. וזו לשונו: "וכמו כן הרוח שאין לה תמורה ולא שותף, ואין אתה יכול לארוז אותה, ולא להכותה ולא לשרפה, ולא להשליכה".

בהמשך קובע המדרש כי אין אפשרות לכלוא את הרוח בכלי או למכרה בשוק, וכי אין לה צבע ייחודי כלשהו.

אליבא דמדרש תמורה, הרוח הייתה כאן מאז ומעולם שנאמר "ורוח אלהים מרחפת על פני המים", ועל כן גם המים היו כאן מקדמת דנא ועימם גם החושך, אך בשונה מן הרוח יש להם תמורה: תמורת מים אש, ותמורת חושך אור. אוצר מדרשים – מדרש תמורה - עמוד 581.

המונח רוח זוכה בתפנית מפתיעה בספר מלכים א' פרק כ"ב פסוקים י"ט – כ"ב כאשר הנביא מִיכָיְהוּ בֶן יִמְלָה מנבא למלך אחאב את מפלתו במלחמה שהוא מכוון לה נגד מלך ארם, וכך כתוב:" וַיֹּאמֶר לָכֵן שְׁמַע דְּבַר יְהוָה רָאִיתִי אֶת יְהוָה יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ. וַיֹּאמֶר יְהוָה מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב וְיַעַל וְיִפֹּל בְּרָמֹת גִּלְעָד וַיֹּאמֶר זֶה בְּכֹה וְזֶה אֹמֵר בְּכֹה. וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי יְהוָה וַיֹּאמֶר אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו בַּמָּה. וַיֹּאמֶר אֵצֵא וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאָיו וַיֹּאמֶר תְּפַתֶּה וְגַם תּוּכָל צֵא וַעֲשֵׂה כֵן".

מכאן עולה כי המילה 'רוח' שמורה גם עבור ישויות הנמנות עם פמלייתו של האל שהיא (בפרק זה) צבא השמיים.

מכאן גם עולה כי 'הרוח' עשויה לשנות צורה ולהפוך ל – 'רוח שקר' על-פי רצונה, וממילא יש לייחס לה רצון חופשי.

מכל מקום ומכיוון שמחבר ספר יצירה קבע כי הספירה הפותחת את המשנה הנוכחת תישא את המספר 'אחת', הרי שבחר בספירה ששמה 'כתר' שניצבת בראש 'אילן הספירות'.

ספירה 'כתר' נוצרה מתוך 'האין סוף' (שהוא מושג יסוד בתורת הקבלה שתפקידו לרמוז על האל שאינו גלוי ואינו נגלה, מלשון התגלות), לעומת תשע הספירות הנותרות שנוצרו כתוצאה מהשתלשלותן זו-מתוך-זו כפי שנראה במשניות הבאות.  

אותו 'אין סוף' הינו אור (אור אין סוף) אשר צמצם את עצמו במרכזו (פינה את אורו מתוך מרכזו) למען תוכלנה להתהוות בו עשר ספירות המייצגות את פני האל הגלויים (לעומת הנסתרים) שהם מסד וטפחות לכל אשר קיים.

במשנה א' המוזכרת לעיל, מחבר ספר יצירה פאר והילל את שם האל, ואילו כאן הוא מברכו באמירה: "ברוך ומבורך שמו של חי העולמים", והדברים אינם כה פשוטים כפי שנדמה, מכיוון שהמונח 'שמו' כאשר הוא בא בסמיכות לאל, נושא משמעות שונה מזו הסמוכה לשמו של אדם, ולו רק בגין מעט מזעיר משמות הקודש המופיעים בספרות הסוד היהודית שהובאו במשניות הקודמות, כגון שם מ"ב ושם ע"ב כמו גם 'יהוה צבאות' ו – 'אל שדי'.

הפעם המחבר מברך את שמה של ישות אלוהית המכונה 'חי העולמים' וראה ספר דניאל פרק י"ב פסוק ז': "וָאֶשְׁמַע אֶת הָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר מִמַּעַל לְמֵימֵי הַיְאֹר וַיָּרֶם יְמִינוֹ וּשְׂמֹאלוֹ אֶל הַשָּׁמַיִם וַיִּשָּׁבַע בְּחֵי הָעוֹלָם כִּי לְמוֹעֵד מוֹעֲדִים וָחֵצִי וּכְכַלּוֹת נַפֵּץ יַד עַם קֹדֶשׁ תִּכְלֶינָה כָל אֵלֶּה". 

כלומר, אותו 'לבוש הבדים' שדניאל מתאר, נשבע באחד משמות האל המופיע אצלו כ- 'חי העולם' המקביל ל – 'חי העולמים'.

המילים עולם ועולמים כאשר הן מופיעות בתנ"ך, לא תמיד זהות למילים יקום ויקומים כרגיל במחוזותינו, אלא למונחים מופשטים של זמן וזמנים כגון בתהילים פרק מ"א פסוק י"ד: "בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מֵהָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן", כלומר: מזמן מן הזמנים ועד נצח נצחים (אף כי בלית ברירה גם הגדרה זו מגבילה ומצמצמת).

קול ורוח ודבור

מוסבר בזוהר כי קול ודיבור כרוכים יחד ולא נפרדים לעולם, ואצל מי שהם נפרדים, נתקף באלם. ועל כך עומד רבי שמעון בר יוחאי ומסביר את הפסוק "נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב וּכְאֵבִי נֶעְכָּר" (תהילים ל"ט) כאמירה של כנסת ישראל הנמצאת בגלות.

קול שולט בדיבור, אך בגין גלותה של כנסת ישראל היא 'איבדה' את קולה ודיבורה לא נשמע. משום כך "נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה". זוהר – בראשית – ל"ו ע"א. (אלא שכאן נפקד מקומה של הרוח).

הזוהר מוצא שלבים בתהליך הופעתם של קול, רוח ודיבור:

·      לפני הכל נוצרת מחשבה המתפשטת ומגיעה אל מקום ששורות בו הרוח וספירת 'בינה'.

·       או אז הרוח מתפשטת אף היא ומשמיעה קול שמאגד בתוכו אש, מים ורוח - המקבילים לצפון, דרום ומזרח.

·       קול זה הוא אשר שולט ומכוון את הדיבור.

·      אכן כך הוא, אך כאשר מתבוננים אל תוך עמקם של דברים, נוכחים כי המחשבה עצמה היא הבינה, שהיא עצמה הקול, שהוא עצמו הדיבור – כולם יחד ללא פירוד וכולם אחד שעל זה נאמר: "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְהוָה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד".

הדברים מתגלגלים אל הפסוק "רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל" (משלי ל"א) שהזוהר רואה בו את השורש ממנו בקעו שנים עשר השבטים בהם נעסוק בהמשך. זוהר – בראשית – ויחי - רמ"ו – ע"ב.

קול ורוח ודיבור מהדהדים בשתי התרחשויות מכוננות בחיי עם ישראל והן: מעמד הר סיני, והתגלות האל לאליהו הנביא בהר חורב (הוא הר סיני), ושתיהן מהדהדות בחזון הנביא יחזקאל: 

·      מעמד הר סיני לווה בסממנים מקבילים לתוכני המילים 'קול ורוח ודיבור': ראה ספר שמות פרק י"ט פסוקים י"ח- כ': "וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהוָה בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד. וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל. וַיֵּרֶד יְהוָה עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיִּקְרָא יְהוָה לְמֹשֶׁה אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל מֹשֶׁה".

·      גם התגלות האל לאליהו בהר חורב (הוא הר סיני) לוותה בסממנים דומים: ראה ספר מלכים א' פרק י"ט פסוקים י"א – י"ג: "וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה לֹא בָרוּחַ יְהוָה וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ יְהוָה וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה. וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ וַיֵּצֵא וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה וְהִנֵּה אֵלָיו קוֹל וַיֹּאמֶר מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ".

·      אף חזון יחזקאל יודע קול ורוח ודיבור: ראה יחזקאל פרק א': " וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ...  וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל כַּנְפֵיהֶם כְּקוֹל מַיִם רַבִּים כְּקוֹל שַׁדַּי בְּלֶכְתָּם קוֹל הֲמֻלָּה כְּקוֹל מַחֲנֶה בְּעָמְדָם תְּרַפֶּינָה כַנְפֵיהֶן... וַיְהִי קוֹל מֵעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁם בְּעָמְדָם תְּרַפֶּינָה כַנְפֵיהֶן. וּמִמַּעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁם כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְמָעְלָה. וָאֵרֶא כְּעֵין חַשְׁמַל כְּמַרְאֵה אֵשׁ בֵּית לָהּ סָבִיב מִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמָעְלָה וּמִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמַטָּה רָאִיתִי כְּמַרְאֵה אֵשׁ וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב. כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַהּ סָבִיב הוּא מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד יְהוָה וָאֶרְאֶה וָאֶפֹּל עַל פָּנַי  וָאֶשְׁמַע קוֹל מְדַבֵּר".

במקביל לכל אלה קיים רכיב נוסף ומשמעותי הקושר את קורות הנביא משה (מעמד הר סיני) עם עלילות הנביא יחזקאל (מעשה מרכבה), והוא המילה 'ספיר' אשר אחדים מן הפרשנים סבורים כי שימשה בסיס ושורש למילה 'ספירות':

·      ראה ספר שמות פרק כ"ד פסוק י': "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר".

·      ראה ספר יחזקאל פרק א' פסוק כ"ו: "וּמִמַּעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁם כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְמָעְלָה".

·      ראה ספר יחזקאל פרק י' פסוק א': "וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה אֶל הָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ הַכְּרֻבִים כְּאֶבֶן סַפִּיר כְּמַרְאֵה דְּמוּת כִּסֵּא נִרְאָה עֲלֵיהֶם".

ההוויה המאגית האצורה בקול העסיקה גם את 'יורדי המרכבה' שפילסו לעצמם דרכים אל עולמות עילאיים על-מנת לחזות בזיו פני אל ופגשו בדרכם את הכרובים, ואת האופנים ואת חיות הקודש המהללים בקולם את בורא עולם בדרך המטילה אימה וזורעת פחד. ראה היכלות רבתי – פרקים ד'- ה':

·      מי כמלכנו בכל גאה תופש מי כיוצרנו מי כמלכנו מי כאלקינו ומי כמהו בקשר כתרים מי בששה קולות משוררים לפניו משרתי ומדות נושאי כסא כבודו הכרובים והאופנים וחיות הקדש שבכל קול שלמעלה משל חבירו ראשונה משלפניו.

·      קול ראשון כל השומע אותו מיד מתענה ומשתטח.

·      קול שני כל המאזין לו מיד תועה ושוב אינו חוזר.

·      קול שלישי כל המאזין לו מיד נשברה גלגלת ראשו ומתנקרין בו בראש צלעותיו.

·      (קול רביעי נפקד מקומו – ג.ג)

·      קול חמישי כל השומע אותו מיד נשפך כקיתון ושברת מדרתו בכרכיו להיות כמים כדבר שנאמר קדוש קדוש קדוש ה' צבאות וגו':

והוא רוח הקודש

בשלוש ההתגלויות שעסקינן בהן (יחזקאל, שמות, היכלות), האל משוחח בקולו עם בני תמותה, ובשלושתן מופקע תחום החולין מפני הקודש, שהוא מונח הבא לבשר על מה שמחוץ להשגת אנוש.

צמד המילים 'רוח הקודש' מופיע בתהילים נ"א פסוק י"ג: "אַל תַּשְׁלִיכֵנִי מִלְּפָנֶיךָ וְרוּחַ קָדְשְׁךָ אַל תִּקַּח מִמֶּנִּי". משמע כי עסקינן במהות שניתן להעניק וממילא גם ליטול.

מעניינים לא פחות הם פסוקי הנחמה הקודמים לפסוק זה: "תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר תְּכַבְּסֵנִי וּמִשֶּׁלֶג אַלְבִּין. תַּשְׁמִיעֵנִי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה תָּגֵלְנָה עֲצָמוֹת דִּכִּיתָ. הַסְתֵּר פָּנֶיךָ מֵחֲטָאָי וְכָל עֲו‍ֹנֹתַי מְחֵה. לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי".

כמו גם אלה הבאים אחריו והם: "הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם. אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי צֶדֶק עוֹלָה וְכָלִיל אָז יַעֲלוּ עַל מִזְבַּחֲךָ פָרִים".

'רוח הקודש' היא ההוויה האלוהית המסומלת בספירת 'כתר', ושתיהן מהוות את הפנים הגלויים של 'רוח אלהים חיים' שהיא עצמה נסתרת ומסמלת את 'האין סוף'.

ספירת 'כתר' מכונה בזוהר בשם 'עתיקא' ואילו ספירות חכמה ובינה מכונות 'אבא' ו – 'אימא'. זוהר – במדבר – קנ"א ע"א.

והוא רוח הקודש

והוא הוויה אלוהית שאינה נתפשת בחמשת החושים, הפועמת בתוך מהוּת שהיא מחוץ להשגת אנוש ומסוּמלת בספירה ששמה 'כתר'.

פרק א' משנה ט' הרכבת הדברים (סינתזה)

עשר ספירות בלימה אחת רוח אלהים חיים ברוך ומבורך שמו של חי העולמים קול ורוח ודבור והוא רוח הקודש = עשרה היקפים עגולים, תחומים, סגורים, מלאים וגדושים שמראייהם כמראה כנפי הכרובים, והם עשר ספירות אשר שם הראשונה שבהן הוא 'כתר' המקבילה ל – 'רוח הקודש', ושתיהן (כתר ורוח הקודש) יונקות מ- 'רוח אלוהים חיים' שהיא הוויה אלוהית עלומה הפועמת בתוך השם הקדוש 'אלוהים חיים' החופף לשם הקדוש 'אין סוף' וממילא ל – 'אור אין סוף', וברוך ומבורך שמו של חי הזמנים והנצחים אשר בני תמותה קולטים את מהותו בתיווכם של קול, רוח ודיבור, אלא שבפועל הוא הוויה שאינה נתפשת בנפש ואינה נתפסת בגוף, הפועמת בישות אלוהית שהיא מחוץ להשגת אנוש.