ספר יצירה פרק ב' משנה א' 16

פרק ב' משנה א' – ניתוח הדברים (אנליזה)

עשרים ושתיים אותיות יסוד

 22 מציאויות (מהויות, הוויות) המופיעות בצורת תווים וסימנים בסיסיים (קמאיים), בעלות יכולת של בריאה וניבוי עתיד (תנועה בזמן).

שלוש אמות

שלוש אותיות בעלות מוצא משותף ועבר משותף אשר מהוות תמיכה, יסוד ומקור לכל שאר האותיות והן אותיות אמ"ש.

ושבע כפולות

ושבע (7) אותיות רפויות שהן עצמן גם שבע (7) אותיות דגושות ועל-כן מכונות כפולות והן אותיות בג"ד כפר"ת.

ושתים עשרה פשוטות

ושתים עשרה האותיות שנותרו לאחר שחיסרנו את שלוש אותיות האמות ואת שבע האותיות הכפולות והן אותיות: ה– ו – ז – ח – ט – י – ל – נ – ס – ע – צ – ק.

שלש אמות אמ"ש

ספר יצירה כפי שכבר נמסר והוסבר כאן, נכתב בידי איש אשכולות חריף ובקיא במכמני ורזי השפה העברית, הווה אומר כי אילו רק רצה היה יכול להוציא מתחת ידיו לשון בהירה וצלולה לתפארת.

אלא שלא רצה.

רצה להשקיע מהונו וממרצו בטבילת קולמוסיו בקסתות של דיו, ובחריטת נוצותיו או קניו על גבי מצעי קלף, על מנת לזכות את עם ישראל באלפיים מילים סתומות וחסומות החפות מקשר ופשר.

אך האמנם ?

ישב ספון על תיבתו והידק אותיות אל תוך יריעות של גומא, לאור עששית נוצרת פתיל ספוג בשמן, וכל זה כדי לפאר את מדפיו בגווילי פפירוס מרובבים במילים בעלות זיקות מעורפלות בינן לבין עצמן, וממילא במשפטים המותירים את הקורא פעור פה ושמוּט לסת.

אך האמנם ?

אשר על כן יש לתהות על שום מה ולמה נהג כפי שנהג, שהרי אין רבותא בריצה לפיענוח הכתוב, עוד לפני שנחה דעתנו מדוע כתב בשפת סתרים את אשר כתב, אלא אם כן יש בין המפרשים מי שרוצה לייחס לו עילגות.  

יתר על כן, המחבר עצמו מאתגר את קוראיו וקורא להם לפענח את צפונות מילותיו, תוך כדי שהוא שותל רמזים בנוסח:

·      "הבן בחכמה וחכם בבינה".

·      "בחון בהם וחקור מהם והעמד דבר על בוריו והשב יוצר על מכונו".

·      "בלום פיך מלדבר ולבך מלהרהר ואם רץ פיך לדבר ולבך להרהר שוב למקום".

הכתוב גם רווי בהפניות מסתוריות וקריצות מאתגרות כגון:

·      "ודיברו בהן ברצוא ושוב"

·      "בירר שלש אותיות מן הפשוטות בסוד שלש אמות אמ"ש".

·      "מכאן ואילך צא וחשוב מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע".

על פניו נראה כי המסתורין והקדושה האופפים את ספר יצירה, מושתתים על צופנים שנועדו להסתיר ולשמר דבר-מה מסוים אחד, ובה בעת לעורר עליו את תשומת לב הקוראים באמצעות דבר-מה אחר.

האם ייתכן כי ניסוחו הסתום והחסום של 'ספר יצירה' נבע מחששו של המחבר לחייו ? האם ייתכן כי פחד פן דבריו יסבו אליו את תשומת לב הכובש ?

אם אכן כך הוא, האם ייתכן כי בעל 'ספר יצירה' אחראי בכוונת מכוון לניסוחו הסתום והחסום של הספר, תוך כדי שהוא זורע רמזים בצורת מילות קוד והפניות אסוציאטיביות הבאות ללמד על כוונת דבריו המוצפנת בתוך המילים ?

מסרים מוצפנים המועברים לקוראים בחילופי אותיות ובקודים היו חזון נפרץ בימי קדם וראה פרק א' משנה ז' בכל הנוגע לשמות הקדושים מ"ב ו – ע"ב.

ראה גם תהילים פרק קי"ט המכיל 176 פסוקים, לפי שמונה פסוקים עבור כל אחת מ – 22 אותיות האלפא-ביתא, כלומר: כל פסוק משמונת הפסוקים הראשונים נפתח באות א', כל פסוק משמונת הפסוקים הבאים נפתח באות ב' וכן הלאה.

ברוח זו ראה שם גם מזמורים ל"ד ו – קמ"ה, כמו גם ספר משלי פרק ל"א הדן באֵשֶׁת חַיִל.

שיטת כתיבה זו מכונה אקרוסטיכון ונקטו בה גם האר"י, רבי ישראל נג'ארה, ברוך בר שמואל ממגנצה, רבי יהודה הלוי ועוד רבים וטובים.

משנה ז' שבפרק א' עוסקת, בין היתר, בהצפנה ייחודית ששמה א"ת ב"ש המבוססת על חילופי אותיות בשיטת 'ראשן בסופן וסופן בראשן', כלומר, האות א' מתחלפת עם האות ת', האות ב' מתחלפת עם האות ש', האות ג' מתחלפת עם האות ר' וכן הלאה עד האותיות כ' ו – ל' המתחלפות ביניהן:

א ב ג ד ה ו ז ח ט י כ

ת ש ר ק צ פ ע ס נ מ ל

הצפנת מילים בשיטת א"ת - ב"ש מופיעה גם בתנ"ך

ראה ירמיהו פרק כ"ה פסוק כ"ו: "וְאֵת כָּל מַלְכֵי הַצָּפוֹן הַקְּרֹבִים וְהָרְחֹקִים אִישׁ אֶל אָחִיו וְאֵת כָּל הַמַּמְלְכוֹת הָאָרֶץ אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמֶלֶךְ שֵׁשַׁךְ יִשְׁתֶּה אַחֲרֵיהֶם".  המילה שֵׁשַׁךְ מיוחסת למילה בבל בהצפנת א"ת-ב"ש.

כך גם שם פרק נ"א פסוק מ"א: "אֵיךְ נִלְכְּדָה שֵׁשַׁךְ וַתִּתָּפֵשׂ תְּהִלַּת כָּל הָאָרֶץ אֵיךְ הָיְתָה לְשַׁמָּה בָּבֶל בַּגּוֹיִם".

ראה ירמיהו פרק נ"א פסוק א':" כֹּה אָמַר יְהוָה הִנְנִי מֵעִיר עַל בָּבֶל וְאֶל יֹשְׁבֵי לֵב קָמָי רוּחַ מַשְׁחִית". המילים לֵב קָמָי מיוחסות למילה כשדים בהצפנת א"ת-ב"ש.

השם הקדוש המפורסם ביותר על פי שיטה זו הוא מצפ"ץ, המתקבל בחילופי אותיותיו של השם המפורש יהוה.

בעניין זה ראה זוהר – פרשת שמות – דף צ"ב עמוד א': "האותיות שמאירות ומתחבקות אלו עם אלו הן יהו"ה יהו"ה מצפ"ץ מצפ"ץ". כך בזוהר.

והנה מתברר כי האותיות המסתוריות אמ"ש שכה ייחודיות לספר יצירה עד שאין להן מקבילה בספר אחר כלשהו (להוציא זוהר), בוודאי לא במשמעות המוקנית להן בספר זה, צופנות את המילה 'בית' בשיטת א"ת ב"ש בהיפוך אותיות, לפי ש' מתחלפת עם ב', מ' מתחלפת עם י', ו – א' מתחלפת עם ת'.

זאת ועוד, שהרי גימטרייה קטנה עבור המילה 'בית' עולה למספר 7 שכה חביב על בעל ספר יצירה כפי שנראה בהמשך.

למילה 'בית' עם או בלי 'הא' הידיעה, הייתה משמעות אחת ואין בלתה עבור יהודים, בין אם גלו מאדמתם ובין אם נותרו כאודים ניצולים מאש בארץ הקודש. משמעות זו הייתה ונותרה 'בית המקדש', ממש כשם שבימינו אין צורך להסביר לאיזה הר מתכוונים כאשר אומרים 'הר הבית'.

פיענוח סוד אותיות אמ"ש בכוונת 'בית', מעניק משמעות חדשה לכל מילה ולכל פסקה שנכתבו עד הנה ושעוד ייכתבו.

שיטת זוגות א"ת ב"ש הייתה חזון נפרץ בימים קדומים גם עבור סיפורי דרשנים המפארים את אותיות האלף-בית.

ראה מדרש אותיות דרבי עקיבא השלם - נוסח ב' - עמוד תי"ב: עניין א"ת ב"ש בסיפורי הבריאה וגן העדן:

א"ת: 

·      א' זה אדם הראשון...

·      ת' שהוא תחילת בריאתו של עולם...

ב"ש:

·      ב' אלו בהמה וחיה...

·      ש' אלה שקצים ורמשים שנבראו עם אדם הראשון...

ג"ר: 

·      ג' זהו גן שנטע הקדוש ברוך הוא...

·      ר' שהוא נכנס ראש לגן עדן קודם לכל הצדיקים...

ד"ק: 

·      ד' זה דלתי גן עדן...

·      ק' מלמד שקראו לפניו קדושי עליונים וגיבורי ערבות ואמרו לו בוא בשלום... (וכן הלאה.... עד כ"ל).

ראה גם זוהר – פרשת שמות – דף קל"ב – עמוד ב' (תרגום חופשי): "על מנת למשוך את הטוב מלמעלה כלפי מטה יש את אותיות א"ת ב"ש ג"ר ד"ק ה"צ ו"פ ז"ע ח"ס ט"נ י"מ כ"ל – האותיות הראשונות בצמדים נוסקות וממריאות (א, ב, ג, ד...), ואילו האותיות הסופיות בצמדים משתפלות ונוחתות (ת, ש, ר, ק...), והכול על מנת למשוך את הטוב מלמעלה כלפי מטה".

הזוהר מכיר את צירוף אותיות אמ"ש ועל כן הוא מתייחס לאות א' אשר ברישא של התיבה 'אוויר' מבלי להזכיר את שמה, ומספר כי אות א' זו הולידה את האות ש' שייצגה אש, ותוך כדי עימות בין אש לבין מים (שנבראו קודם לכן מצמד אותיות 'מם' בשיתוף אות י' נחרצת), נבראו האותיות ר' ו' ח' והפכו לרוח שהיא המונח המקובל בזוהר לציון יסוד מארבעת היסודות. ראה זוהר – שמות – דף קנ"ט - ע"ב.

בהמשך מתואר כיצד אות א' הוציאה מתוכה אות מ', שהוציאה מתוכה אות ש' ויחד הפכו לאותיות אמ"ש שהתעברו והולידו בגלגול את:

·      מ' שהתעברה הולידה ר.

·      א' שהתעברה הולידה ו'.

·      ש' שהתעברה הולידה ח'.

יחד 'רוח' (שם). 

על שכיחותה של תופעת היפוכי אותיות בתורת הסוד, ניתן ללמוד מן ההתעסקות בה גם ללא צופנים וקידודים, והיא זו שהביאה את הזוהר לבחון את מעשיהם של המלך שלמה ומשה רבנו, ולקבוע כי כאשר מחברים הכל להיות אחד, שלמה מתהפך למשה. (וכד מתחברן כלא כאחד שלמ"ה אתהפך למש"ה) תיקוני זוהר – כ"ח ע"א. 

מה משמעות המילה יסודן ?

ההתלבטות כאן היא בין: "האותיות מייסדות את" ובין: "האותיות מיוסדות על".

המילה 'יסודן' מופיעה מספר פעמים בהמשך הספר, ועל פי ההקשרים יש לייחס לה משמעות של: "האותיות מייסדות את".

יסודן = בהן נוסדו.

יסודן כף זכות וכף חובה

שלוש הספירות העליונות באילן הספירות הן כתר, חוכמה ובינה היוצרות משולש שקודקודו כלפי מעלה ומשובצת בו (בקודקוד העליון) ספירת כתר.

בקודקוד הימני שבבסיסו משובצת ספירת חוכמה, ואילו בקודקוד השמאלי שבבסיסו משובצת ספירת בינה.

שלוש הספירות הבאות בסדר יורד הן חסד, גבורה ותפארת היוצרות משולש שקודקודו כלפי מטה ומשובצת בו (בקודקוד התחתון) ספירת תפארת.

בקודקוד הימני שבבסיסו העליון משובצת ספירת חסד, ואילו בקודקוד השמאלי שבבסיסו העליון משובצת ספירת גבורה:

·      ספירת חסד מייצגת את כף הזכות ואת יסוד המים וכינויה הוא אברהם.

·      ספירת גבורה מייצגת את כף החובה ואת יסוד האש וכינויה הוא יצחק.

·      ספירת תפארת מייצגת את לשון המאזניים ואת יסוד האוויר וכינויה הוא יעקב.

בעניין זה ראה זוהר – בראשית – כ"ג – ע"ב (תרגום חופשי):

·      הצד הימני של ההוויה שמו חסד, והוא מייצג את אברהם ואת האור, על פי האמירה "ויקרא אלהים לאור יום" - אך מייצג גם את המים ככתוב: "ענן מסטרא דיליה מיא". (בראשית א').

·      הצד השמאלי של ההוויה שמו גבורה והוא מייצג את יצחק ואת החושך, על פי האמירות: "ולחֹשך קרא לילה" ו - "ותכהין עיניו מראות". (בראשית א' + כ"ז) – אך מייצג גם את האש ככתוב: "חשך מסטרא דיליא אשא".

·      העמוד האמצעי של ההוויה שמו תפארת, והוא מייצג את יעקב המתווך בין שני הצדדים המשולים לעמוד הענן (משול למים) ולעמוד האש שהלכו לפני העם במדבר, על פי האמירה "ולא קרב זה אל זה כל הלילה" (שמות י"ד). רוצה לומר: לא קרבה האש אל המים ולא קרבו המים אל האש, ככתוב בזוהר: "לא קריב מיא לאשא ולא אשא למיא".

ולשון חִֹק מכריע

המילה חק מופיעה בתנ"ך פעמים רבות במשמעות של חוֹק.

אחד הפסוקים בהם מופיעה המילה חֹק מכיל גם את שמו של יעקב שהוא כינויה של ספירת תפארת וראה תהילים פ"א ה': "כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב".

מכאן ומן הנאמר למעלה, ניתן להציב משוואה לפיה יעקב מייצג את ספירת תפארת, ועל כן יש לייחס לה את לשון החוק (לשון המאזניים שהם סמלו של החוק) המכריעה בין ספירת חסד המיוצגת ע"י יסוד המים, לבין ספירת גבורה המיוצגת ע"י יסוד האש.

בפרשת לך לך ע"ז ע"א שבספר הזוהר נאמר כי כאשר הקב"ה ברא את עולמו, "עשה שמיים מאש וממים מעורבבים זה בזה", (שמיים = אש + מים) אך הם סירבו להתגבש ולהתאחד, ונראה כי תרמה להתגבשות "רוח עליונה" אשר עשויה להיות מזוהה עם יסוד האוויר (רוח = אוויר). (עבד שמיא מאש וממים מתערבין כחדא ולא הוו גלדי. ולבתר אגלידו וקיימו ברוחא עלאה).

מה משמעות המילה מכריע ?

התנ"ך מייחס למילה 'מכריע' משמעות של 'מכניע' וראה שמואל ב' פרק כ"ב פסוק מ': "וַתַּזְרֵנִי חַיִל לַמִּלְחָמָה תַּכְרִיעַ קָמַי תַּחְתֵּנִי".

בתקופות שלאחר חתימת התנ"ך זכתה המילה 'מכריע' למשמעות של 'מחליט ובוחר' וראה תוספתא סנהדרין – פרק ט' הלכה ב': "יוסיפו הדיינים עד שיכריע אחד לזכות ו – ב' (כלומר, שני) לחובה...."

לשון חֹק מכריע בינתים

אפשרות א': הרוח העליונה מתווכת וממצעת (או בוררת ובוחרת) בין שני ניגודים אשר אחד מהן מזוהה עם יסוד המים, בעוד האחר מזוהה עם יסוד האש.

אפשרות ב': ספירת תפארת המיוצגת ע"י יסוד האוויר, מתווכת וממצעת (או בוררת ובוחרת) בין ספירת חסד המיוצגת ע"י יסוד המים, ובין ספירת גבורה המיוצגת ע"י יסוד האש. 

בינתים

על אף שבימינו עשויה תיבה זו להתפרש כ – 'לעת עתה', הרי שבתקופות קדומות היא התפרשה כ – 'ביניהן' או 'ביניהם' וראה תוספתא סוטה – פרק ט' ג': "נמצא סמוך לספר בעיר שיש בה עובדי כוכבים או בעיר שאין בה ב"ד אם היה עיר עובדי כוכבים בינתים או סמוכה לירושלים לא היו מודדין אלא (מניחין) אותה ומודדין חוצה (לה)".

מ' דוממת

מים דוממים ללא תנועה שאינם משמיעים קול ומייצגים את האות מ'.

ש' שורקת

אש נושפת מכיוון שהיא מייצגת את האות ש' הנמנית עם אותיות זסצש"ר המכונות 'שורקות', היות ובעת הגייתן האוויר הזורם מן הפה יוצר תחושת שריקה. (כך גם האות ר' בהגייה מרוקאית עד ימינו אלה).

א' אויר רוח מכריע בינתים

אותיות אמ"ש מייצגות שני איתני טבע קוטביים זה לזה (אש ומים) אשר אחד מהם דומם ואילו השני שורק (נושף), בעוד יסוד האוויר ממצע ביניהם או משמש בתפקיד של בורר ופוסק.

פרק ב' משנה א' הרכבת הדברים (סינתזה)

עשרים ושתים אותיות יסוד שלש אמות ושבע כפולות ושתים עשרה פשוטות. שלש אמות אמ"ש יסודן כף זכות וכף חובה ולשון חק מכריע בינתים. שלש אמות אמ"ש מ' דוממת ש' שורקת א' אויר רוח מכריע בינתים = עשרים ושתיים מהויות המופיעות בצורת תווים וסימנים בסיסיים (קמאיים), בעלות יכולת של בריאה וניבוי עתיד (תנועה בזמן), שמתוכן שלוש מהויות הינן בעלות מוצא משותף ועבר משותף אשר מהוות תמיכה, יסוד ומקור לכל שאר המהויות וע"כ מכונות אמות + שבע מהויות רפויות שהן עצמן גם שבע מהויות דגושות ועל-כן מכונות כפולות + שתים עשרה מהויות שנותרו לאחר שחיסרנו את שלוש מהויות האמות ואת שבע המהויות הכפולות, ומכונות פשוטות על שום היותן חסרות ייחוד. שלוש האמות אמ"ש נוֹצְרוֹת בחובן את סוד המילה 'בית' (בית המקדש) בצופן של א"ת ב"ש, על פי שיטת 'סופן בראשן וראשן בסופן', ומקבילות לשלוש הספירות חסד, גבורה ותפארת, המייצגות את שלושת האבות אברהם, יצחק ויעקב, המקיימים זיקה עם שלושת היסודות מים, אש ואוויר, כאשר יסוד האוויר ממצע (או בורר ופוסק) בין היסוד הדומם מים שהוא כף הזכות, לבין היסוד הנושף אש שהוא כף החובה.