ספר יצירה פרק ב' משנה ג' 18

פרק ב' משנה ג' – ניתוח הדברים (אנליזה)

עשרים ושתיים אותיות יסוד

עשרים ושתיים מציאויות (מהויות, הוויות) מייסדות המופיעות בצורת תווים וסימנים בסיסיים (קמאיים), בעלות יכולת של בריאה וניבוי עתיד (תנועה בזמן).

לאחר הרישא הידועה, המִשנה הנוכחת עוסקת בשלושה רכיבים מופשטים (שכבר פגשנו במשנה ט' שבפרק א') המוצגים כמהויות בעלות הוויה גשמית והם קול, רוח ודיבור, גם אם גשמיותם אינה ניתנת לצפייה בבחינת עצמים בעלי צורה ונפח.

התיבה 'בפה' מופיעה במשנה זו כמילה נרדפת למילה 'בדיבור'. יחסו של האל לעצמים מופשטים אלה הינו כאל רכיבים שניתן לחקוק בהם אותיות, לחצוב מתוכנם אותיות ולקבּע בתוכם אותיות. 

גישה זו נתמכת בידי הכתוב בספר שמות פרק כ' פסוק י"ד: "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק". (שהרי ברגיל, קולות אינם ניתנים לראִיה).

ראה גם ספר דברים פרק ד' פסוק י"ב: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל".

הווה אומר, קול הוא 'יש' כלשהו שניתן לצפייה ועל כן אפשר גם לסמנו ואף לחצוב מתוכנו ולקבע בתוכו.

פסוקים אלה מצביעים על חוויה רוחנית עוצמתית בה החווה מתמזג עם ההוויה האופפת אותו, הופך איתה לאחד, וככזה ממריא אל עולמות של בריאה ויצירה האוצרים בחובם עצמים גשמיים כאידיאות (רעיונות/סקיצות) מופשטות, כמו גם אידיאות מופשטות כעצמים גשמיים, שהרי שם הכול הוא אחד.

מי שחווים חוויה בדרך זו עשויים להתייחס אל צלילים (קולות) כאל הוויות בעלות קיום חומרי הניתנות לצפייה ועל כן גם לחקיקה, חציבה וקיבוע. מכאן הדרך קצרה ליישום רעיונות זהים גם על הרכיבים 'רוח' ו- 'דיבור'.

חקקן בקול

סימן בתוך מצע היולי ששמו 'קול' עשרים ושתיים מהויות שהן עשרים ושתיים צורות ותבניות. ראה ספר איוב פרק כ"ו פסוק י': "חֹק חָג עַל פְּנֵי מָיִם עַד תַּכְלִית אוֹר עִם חֹשֶׁךְ", שפירושו: סימן עיגול על פני המים שעל היקפו ייפגשו אור וחושך. (חֹק - חקק - חקקן).

ומתברר בזוהר כי בתרועת קולו של שופר חקוקים יסודות הבריאה שהם אש, רוח ומים (אִשא ורוּחא ומיא) שהם גבורה, רחמים וחסד – שהם יצחק, יעקב ואברהם. זוהר – שמות – יתרו – פ"א – ע"ב. 

על פי המלומד היווני פיתגורס (המאה ה – 6 לפנה"ס), קיימת מוזיקה שמימית, שהוא מכנה 'ההרמוניה של הספירות', שלא נתפסת באוזן האנושית, שתוצאתה משפיעה על מהלך החיים הארציים ואיכותם.

מוזיקה זו מופקת על ידי גרמי שמיים ואת המרווחים שבין צליליה, כמו גם את עוצמתם, ניתן לבטא בערכים מספריים השומרים על דפוסים קבועים. מדבריו עולה כי הסדר הקוסמי על פני כדור הארץ חקוק בקול.

אפלטון (המאה ה – 5 לפנה"ס) תיאר את הזיקה שבין גרמי השמיים לבין המוזיקה האלוהית, כקשר בין תאומים. הוא אמר כי האסטרונומיה נועדה לעיניים, המוזיקה לאוזניים, והמתמטיקה מגשרת בין שתיהן.

חצבן ברוח

המילה חצב מופיעה בתנ"ך במשמעות של חפר או כּרה וראה ספר מלכים א' פרק ה' פסוק כ"ט: "וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה שִׁבְעִים אֶלֶף נֹשֵׂא סַבָּל וּשְׁמֹנִים אֶלֶף חֹצֵב בָּהָר".

לאחר שסימן עשרים ושתיים מהויות בתוך מצע היולי ששמו קול, כרה אותן החוצה מתוך מצע היולי אחר אשר שמו רוח.

קבען בפה

קבע אותן = שיבץ אותן וראה תוספתא – סדר טהרה - מסכת מקוואות – פרק ד': "צינור שחקקו ואחר כך קבעו, פוסל את המקווה".

התיבה 'בפה' מופיעה במשנה זו כמילה נרדפת למילה 'דיבור' ועל כן המילים "קבען בפה" נרדפות למילים "קבען בדיבור", ואילו הדיבור עצמו נובע מחמישה מקומות כפי שנראה בהמשך.

הערה: החקיקה בקול, החציבה ברוח, והקיבוע בפה (בדיבור) מתבצעים ברבדים ובעולמות היוליים בהם כל ה – 'יש' הוא בבחינת אחד ללא פירוד, ועל כן ניתן לחקוק בקול את אשר ייחצב לאחר מכן מתוך הרוח ויקובע בדיבור.

בחמישה מקומות = בחמישה מקומות שהם גרון, חך, לשון, שיניים ושפתיים.

אחה"ע גיכ"ק דטלנ"ת זסשר"ץ בומ"ף

ראשי תיבות אלה מייצגים חמישה אופני היגוי אותיות: גרוניים, חכיים, לשוניים, שפתיים ושִׁנִּיים:

·      גרוניים: א – ה – ח – ע

·      חכיים (מלשון חך): ג – י – כ – ק 

·      לשוניים: ד – ט – ל – נ – ת

·      שִׁנִּיים (מלשון שיניים): ז – ס – צ – ר – ש 

·      שִֹפתיים: (מלשון שפתיים) ב – ו – מ – פ

רעיון זה אינו זר לתורת הסוד וראה זוהר חדש ק"ב ב' (מדרש רות): וַחֲמִשָּׁה מְקוֹמוֹת שֶׁכ"ב אוֹתִיּוֹת נִזְכָּרִים בָּהֶם, וְהֵם אחה"ע מִגָּרוֹן, בומ"ף מִשְּׂפָתַיִם. גיכ"ק מֵחֵיךְ. דטלנ"ת מִלָּשׁוֹן. זסצרַ"ש מִשִּׁינַּיִם. וְאֵלּוּ חֲמִשָּׁה מְקוֹמוֹת, נִכְלָלִים בְּאַרְבַּע כּוֹחוֹת, שֶׁהֵם מַנְהִיגִים הָאֵבָרִים, וּבָהֶם נִבְרָא כָּל הַגּוּף. וַעֲלֵיהֶם הַד' אוֹתִיּוֹת קְדוֹשׁוֹת, שֶׁנִּקְרְאוּ אָדָם. וַעֲלֵיהֶם אָמַר הַכָּתוּב - וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ.

על פי רוח הדברים בספר יצירה מותר להניח כי אין בכוונת המחבר להשכיל את הקוראים במכמני הדקדוק העברי, אלא לרמוז על אשר כבר נרמז בענייני צופנים וצפונות המבוססים על המרות וחילופי אותיות. 

החילופים מתבצעים באותיות הבאות מאותה מחלקה ויוצרות מילה חדשה בעלת משמעות דומה לראשונה, כגון: בפתע – פתאום. נושבת – נושפת. הסתופף – הצטופף. צרב – צרף.

לעיתים נוצרות מילים חדשות הודות לתופעה ששמה 'שִׂיכּוּל אותיות', לפיה החלפה בין שתי אותיות סמוכות במילה, יוצרת מילה חדשה בעלת משמעות דומה כגון: בהלה ובלהה, עייף ויעף, שמלה ושלמה, כבש וכשב ולפעמים אף 'כפירה' ו – 'התפקרות' על-אף שלא מדובר בחילופי אותיות אלא בצלילים אסוציאטיביים. התופעה מוכרת בשמות 'אָנַגְרָמָה', 'טריפת אותיות' ואפילו 'חושחש'.

אנגרמה משמשת גם כשיטת הצפנה עבור מילים אשר שואפים להסוות את זהותן המקורית.

פרק ב' משנה ג' הרכבת הדברים (סינתזה)

עשרים ושתים אותיות יסוד חקקן בקול חצבן ברוח קבען בפה בחמשה מקומות אחה"ע בגרון גיכ"ק בחיך דטלנ"ת בלשון זסשר"ץ בשינים בומ"ף בשפתים = עשרים ושתיים מציאויות (מהויות, הוויות) המופיעות בצורת תווים וסימנים בסיסיים (קמאיים), בעלות יכולת של בריאה וניבוי עתיד (תנועה בזמן), אשר האל סימנן בתוך מצע היולי אשר שמו קול, לאחר מכן כרה אותן מתוך מצע היולי אחר ששמו רוח, וקבע אותן בתוך מצע היולי אחר ששמו פה, אף כי הכוונה היא לדיבור. אותן עשרים ושתיים מציאויות מבטאות את עצמן בחמישה אופני היגוי שראשי תיבותיהם אחה"ע, גיכ"ק, דטלנ"ת, זסשר"ץ, בומ"ף, הנובעים מגרון היולי, מחך היולית, מלשון היולית, משיניים היוליות ומשפתיים היוליות.