ספר יצירה פרק ב' משנה ה' 20

פרק ב' משנה ה' – ניתוח הדברים (אנליזה)

כיצד צרפן שקלן והמירן

משמעות המילה צרפן:

אפשרות א': זיקקן והתיכן, הסיר מהן סיגים: ראה ירמיהו פרק ו' פסוק כ"ט: "נָחַר מַפֻּחַ [מאשתם [מֵאֵשׁ תַּם עֹפָרֶת לַשָּׁוְא צָרַף צָרוֹף וְרָעִים לֹא נִתָּקוּ. כֶּסֶף נִמְאָס קָרְאוּ לָהֶם כִּי מָאַס יְהוָה בָּהֶם.

ראה ישעיהו פרק א' פסוק כ"ה: "וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ".

אפשרות ב': חיבר אותן זו לזו: ראה תלמוד בבלי ברכות נ"ה א': "אמר רב יהודה אמר רב יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ".

משמעות המילה שקלן = בחן את כובדה של כל אחת ואחת מהן. ראה ספר בראשית פרק כ"ד פסוק כ"ב: "וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם".

משמעות המילה והמירן = החליף ביניהן. ראה ירמיהו ב' י"א: "הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל".  למילה זו חשיבות עצומה מכיוון שהיא מקנה תוקף לכל אשר נאמר עד כאן ועוד יאמר בדבר המרת אותיות אלו באלו, בבחינת אותיות א"ת ב"ש במשמעות 'סופן בתחילתן ותחילתן בסופן'.

בעל ספר יצירה קובע בזה כי חילופי אותיות באופן כזה או אחר, יש בהם כדי לתמרן את הוויות העולם לחילופי צורות באופן כזה או אחר אף הן. במקביל למבואר לעיל, המילה 'והמירן' טעונה אף יותר, ואין הדברים כה פשוטים כפי שנדמה, ועל כן יתבארו בהמשך. 

מה משמעות המילים והמירן א' עם כולם (כולן) ?

הפרשנות המקובלת מייחסת לשורה זו משמעות של חיבור אותיות בדרך הבאה:

·      חיבר אות א' עם אות ב' כך: א"ב.

·      חיבר אות א' עם אות ג' כך: א"ג.

·      חיבר אות א' עם אות ד' כך: א"ד.

·      ....עד אשר חיבר אות א' עם אות ת' כך: א"ת.

עד כאן התקיימו לכאורה המילים "והמירן א' עם כולם".

מה משמעות המילים וכולם (וכולן) עם א' ?

הפרשנות המקובלת מייחסת לשורה זו משמעות של חיבור אותיות בדרך הבאה:

·      חיבר אות ב' עם אות א' כך: ב"א.

·      חיבר אות ג' עם אות א' כך: ג"א.

·      חיבר אות ד' עם אות א' כך: ד"א.

·      .... עד אשר חיבר אות ת' עם אות א' כך: ת"א.

עד כאן התקיימו לכאורה המילים "וכולם עם א'".

מה משמעות המילים ב' עם כולם (כולן) ?

הפרשנות המקובלת מייחסת לשורה זו משמעות של חיבור אותיות בדרך הבאה:

·      חיבר אות ב' עם אות ג' כך: ב"ג.

·      חיבר אות ב' עם אות ד' כך: ב"ד.

·      .... עד אשר חיבר אות ב' עם את ת' כך: ב"ת.

עד כאן התקיימו לכאורה המילים "ב' עם כולם".

מה משמעות המילים וכולם (כולן) עם ב' ?

הפרשנות המקובלת מייחסת לשורה זו משמעות של חיבור אותיות בדרך הבאה:

·      חיבר אות ג' באות ב' כך: ג"ב.

·      חיבר אות ד' באות ב' כך: ד"ב.

·      .... עד אשר חיבר אות ת' באות ב' כך: ת"ב.

עד כאן התקיימו לכאורה המילים "וכולם עם ב'".

וחוזרות חלילה

הכוונה היא שהן (הפעולות) סובבות כבמעגל וחוזרות על עצמן שוב ושוב. המונח 'חלילה' בא מן השורש ח.ו.ל = חוֹלל = מחוֹל בכוונת ריקוד במעגל.

ראה משנה – סדר נשים – מסכת כתובות – פרק י' – משנה ו':  "מי שהיה נשוי שתי נשים ומכר את שדהו וכתבה ראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך, השנייה מוציאה מן הלוקח והראשונה מן השנייה והלוקח מן הראשונה, וחוזרות חלילה עד שיעשו פשרה ביניהם".

משמעות המילים וחוזרות חלילה = (לכאורה) פעולת חיבור האותיות חוזרת על עצמה עד לחיבור האות ת' עם כולן, וכולן עם האות ת'.

אלא מאי ?

כל שאמרנו עד כאן מוטל בספק משני טעמים:

טעם א: אם דבקים בפרשנות המקובלת ומקיימים את המשנה ככתבה וכלשונה מבלי לסטות ממנה אף לא כמלוא הנימה, לאמור "והמירן א' עם כולם וכולם עם א'. ב' עם כולם וכולם עם ב' וחוזרות חלילה...", מתקבלים 462 שערים (צמדים) ולא 231 (רל"א) כאמור במשנה זו וראה טבלה.

טעם ב': שהרי אמר "והמירן" שפירושו והחליפן ולא אמר וחיברן.

ומכיוון שאמר "והמירן" יש לבצע המרה בדרך הבאה (גם אם אינה מעשית):

·      פעולה ראשונה: "א' עם כולם" אומר כי החליף אות א' עם 21 אותיות שהן ב' עד ת', ועתה יש בידיו 21 אותיות תמורת האות א', מכיוון שהמיר (החליף) אותה עם השאר.

·      פעולה שנייה: "וכולם עם א'" אומר כי חזר והחליף את 21 האותיות שבידיו עם האות א' שמסר בתחילה, ועתה יש בידיו אות א' אחת בלבד.

כך גם אם האות ב', אך בטרם מתפנים לדון בה, נראה כי גם האמור לעיל אינו חף מסִיגים, שהרי אם אכן כך הוא, היה עליו לומר 'והמירן א' בּכולם' ולא 'עם כולם'.

בין אם כך ובין אם כך, שתי הפרשנויות אינן פותרות את סוגיית 231 השערים ("ונמצאות ברל"א שערים") מכיוון שהראשונה בהן עולה ל – 462 שערים (צמדי אותיות), ואילו האחרת נסוגה ל – 22 חצאי שערים בדמותם של עשרים ושתיים האותיות העבריות.

לכאורה מבוי סתום, אך מהיכרותנו את נפש המחבר הנחשפת והולכת ממשנה אל משנה, מותר להניח כי דווקא לסתוּם שמור מקום של כבוד בתצרף כתב החידה כפי שיתבאר להלן.

יצירה וקהלת

המשנה פותחת בשאלה "כיצד צרפן, שקלן והמירן ?" ומיד עונה "א' עם כולם וכולם עם א'". גם השאלה וגם המענה בוחנים את גבולותיה של החשיבה האנושית, שהרי על פי כללי התחביר עולה כי אם 'צרפן א' עם כולם וכולם עם א'', ולאחר מכן 'שקלן א' עם כולם וכולם עם א'', ולבסוף 'המירן א' עם כולם וכולם עם א''. ואו אז נהג כך גם באות ב'...'וחוזרות חלילה', הרי שעסקינן בתהליך המתרחש אף ברגע זה ממש, כאן ועכשיו, וימשיך להתרחש גם ברגע הבא, וגם בזה שיבוא אחריו עד אין סוף: צרוף, שקילה והמרה. צרוף, שקילה והמרה. צרוף, שקילה והמרה. צרוף, שקילה והמרה.  אלא מאי ? אם נכונה ההנחה שהונחה קודם לכן לפיה, לאחר ככלות הכול, ניוותר עם אות א' לבדה, ולאחר מכן עם אות ב' לבדה, וכן הלאה... עד אות ת' לבדה וחוזר חלילה, הרי נראה כי הדברים עולים בקנה אחד עם משנתו של חכם קדום אחר שאמר:

·      "הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל" [...] "סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ וְעַל סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ" [...] "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה" [...] אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ גַּם אֶת הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא יִמְצָא הָאָדָם אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף".

בעיקר אם ממילא כל היצור וכל הדיבור מתועלים ומנותבים אל שם אחד שאין לדעת את תכליתו, גם אם הם (היצור והדיבור) מגיחים מתוך 231 שערים.

או (על-פי אפשרות קוטבית): בעיקר אם ממילא כל היצור וכל הדיבור יוצאים מתוך שם אחד שאין לדעת את תכליתו, ומתפצלים אל 231 שערים.

ייתכן כי יש בדברים כגון אלה משום נחמה עבור נפש פילוסופית שחרב עליה עולמה וגלתה מארצה.

ונמצא כל היצור

כל אשר נוצר והוא בעל צורה: דומם, צומח, חי או מדבר.

ראה ישעיהו מ"ה פסוק י"ח:" כִּי כֹה אָמַר יְהוָה בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם הוּא הָאֱלֹהִים יֹצֵר הָאָרֶץ וְעֹשָׂהּ הוּא כוֹנְנָהּ לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ אֲנִי יְהוָה וְאֵין עוֹד".

ומכיוון שעסקינן בספר ששמו 'יצירה', והודות לציווי הכפול 'והשב יוצר על מכונו', מן הראוי להפנים ולזכור מי הוא היצור ומי הוא היוצר.

וכל הדיבור

צליל קול שהינו מהות מופשטת ברמתה האידאית (בצורתה הרעיונית).

ראה בראשית פרק א' פסוק ג' (הדיבור הראשון עלי אדמות): "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר".

ראה ספר דברים פרק ד' פסוק י"ב:" וַיְדַבֵּר יְהוָה אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל".

אפשרות נוספת: וכל הדיבור = צורת המדבר מתוך ארבע הצורות: 'חי – צומח – דומם – מדבר'.

כך גם בזוהר הפוסק כי האל ברא את האדם כעולם תחתון, המשקף בתוכו את העולם העליון, ונתן בו את 'הנפש המדברת' המבדילה אותו מיתר הנבראים. זוהר חדש – פרשת בראשית.

יוצא משם אחד

לית מאן דפליג שספר יצירה עוסק באותיות העבריות, ויש לומר זאת שוב כי באותיות העבריות עסקינן.

משום כך, מן הראוי להעניק יתרון למובאות שמחוץ לספר יצירה שעניינן אותיות או בעלות זיקה לאותיות, על פני כל מובאה אחרת בכוונת אישוש או תמיכה ברכיב (מילה או ביטוי) שבתוך ספר יצירה.

הדברים דלעיל אמורים ככלל, אך לעת עתה כוחם יפה למילים "יוצא משם אחד".

על פניו ברור כי כך או אחרת, כוונת מילים אלו היא להצביע על שם האל, וכל שנותר לברר הוא אל איזה מבין כלל שמותיו היא (המשנה) מכוונת:

·      משנה א' שבפרק א' מציגה עשרה שְמוֹת אל. 

·      משנה ה' שבפרק א' מפארת שלושה עד שישה שמות אל, מותנה באופן חיבור המילים.

·      במשנה ז' שבפרק א' עסקנו בשם מ"ב ובשם ע"ב.

·      משנה ט' שבפרק א' רומזת על שניים משמות האל.

·      משנה י"ג שבפרק א' מציבה שישה שמות אל.

·      משנה י"ד שבפרק א' חוזרת על אחד מן השמות.

אם כך באיזה שם מדובר ?

את הרמז מוצאים בספר ישעיהו פרק מ"ד פסוקים ו' – ז' בהם כתוב לאמור: "כֹּה אָמַר יְהוָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ יְהוָה צְבָאוֹת אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים. וּמִי כָמוֹנִי יִקְרָא וְיַגִּידֶהָ וְיַעְרְכֶהָ לִי מִשּׂוּמִי עַם עוֹלָם וְאֹתִיּוֹת וַאֲשֶׁר תָּבֹאנָה יַגִּידוּ לָמוֹ". 

ראה שם גם פרק מ"ח פסוק י"ב: "שְׁמַע אֵלַי יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל מְקֹרָאִי אֲנִי הוּא אֲנִי רִאשׁוֹן אַף אֲנִי אַחֲרוֹן".

יוצא מזה כי מכיוון ש – 'אני ראשון ואני אחרון' הרי ש – אני הוא א' ואני גם ת'.

מכיוון שאני הוא אני ראשון אף אני אחרון, הרי שאני הוא שער אחד, ואני רל"א שערים, ואני תס"ב שערים.

אשר על כן הקדים התנ"ך ואמר (שמות ג' י"ד): "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם." 

ומכאן (ישעיהו מ' כ"ה):" וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ".

עתה יש לשוב אל המובאה שלמעלה ולהביאה כלשונה: "כֹּה אָמַר יְהוָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ יְהוָה צְבָאוֹת אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים. וּמִי כָמוֹנִי יִקְרָא וְיַגִּידֶהָ וְיַעְרְכֶהָ לִי מִשּׂוּמִי עַם עוֹלָם וְאֹתִיּוֹת וַאֲשֶׁר תָּבֹאנָה יַגִּידוּ לָמוֹ". אלא שהפעם נתמקד בסיפא שלה ובמילים "מִשּׂוּמִי עַם עוֹלָם וְאֹתִיּוֹת וַאֲשֶׁר תָּבֹאנָה יַגִּידוּ לָמוֹ". 

המילה "משומי" מופיעה בתנ"ך בפסוק זה בלבד. מאידך, מופיע ביטוי דומה בספר מלכים א' פרק י"א פסוק ל"ו: "וְלִבְנוֹ אֶתֵּן שֵׁבֶט אֶחָד לְמַעַן הֱיוֹת נִיר לְדָוִיד עַבְדִּי כָּל הַיָּמִים לְפָנַי בִּירוּשָׁלַ‍ִם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי לִי לָשׂוּם שְׁמִי שָׁם".

עתה נחליף ונמיר את המילה "מִשּׂוּמִי" במילים "לָשׂוּם שְׁמִי", ואת המילה "למו" במילה 'לו' (כפי שעולה מפסוקי תנ"ך רבים) ונקבל את המשפט הבא: 'לָשׂוּם שְׁמִי עַם עוֹלָם וְאֹתִיּוֹת וַאֲשֶׁר תָּבֹאנָה יַגִּידוּ לו'.

המילה עולם מופיעה בתנ"ך פעמים רבות וכמעט תמיד במובן של נצח נצחים, ועל כן 'עם עולם' הוא 'עם הנצח'. לדוגמה ראה שמואל ב' פרק ז' פסוק י"ג: "הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד עוֹלָם".

מכאן עולה המשפט הבא: 'לשים את שמי על עם הנצח (שהוא העם הנצחי) ואותיות אשר תגענה תבשרנה לו על כך'.

בזיקה לזה ראה ספר במדבר פרק ו' פסוק כ"ז: "וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם".

הכתוב בספר ישעיהו מספר על ברכת האל לעם ישראל, ובמקביל גם על אותיות צופנות צופנים שפיצוחם מאפשר ניבוי עתיד או, לחילופין, צופנות הוויות המעצבות את הצפוי להתרחש.

רמז דקיק לניבוי עתיד על פי אותיות ניתן למצוא בספר במדבר פרק י"א פסוקים כ"ה – כ"ו:  "וַיֵּרֶד יְהוָה בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ. וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה".

אם נפרש את המילה בַּכְּתֻבִים כפשוטה, הרי זה כאילו אמרנו כי הרוח נחה על אלדד ומידד שהיו שקועים בַּכְּתֻבִים (במילים ובאותיות) ומתוכם התנבאו. 

על עוצמת האותיות העבריות בכל הנוגע לנבואה, ניתן ללמוד גם מקורותיו של הנביא יחזקאל שהתנבא הודות למגילת קלף כתובה שאכל ובאה אל בני מעיו.

ראה ספר יחזקאל  פרק ב' פסוקים ח' – ט' ובהמשך גם פרק ג' פסוקים א' – ג': "וְאַתָּה בֶן אָדָם שְׁמַע אֵת אֲשֶׁר אֲנִי מְדַבֵּר אֵלֶיךָ אַל תְּהִי מֶרִי כְּבֵית הַמֶּרִי פְּצֵה פִיךָ וֶאֱכֹל אֵת אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן אֵלֶיךָ. וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה יָד שְׁלוּחָה אֵלָי וְהִנֵּה בוֹ מְגִלַּת סֵפֶר. וַיִּפְרֹשׂ אוֹתָהּ לְפָנַי וְהִיא כְתוּבָה פָּנִים וְאָחוֹר וְכָתוּב אֵלֶיהָ קִנִים וָהֶגֶה וָהִי"…..  "וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם אֵת אֲשֶׁר תִּמְצָא אֱכוֹל אֱכוֹל אֶת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת וְלֵךְ דַּבֵּר אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל. וָאֶפְתַּח אֶת פִּי וַיַּאֲכִלֵנִי אֵת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת. וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם בִּטְנְךָ תַאֲכֵל וּמֵעֶיךָ תְמַלֵּא אֵת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן אֵלֶיךָ וָאֹכְלָה וַתְּהִי בְּפִי כִּדְבַשׁ לְמָתוֹק".

גם מגילת חבקוק עשויה לבוא בכלל אלה וראה חבקוק פרק ב' פסוק ב': "וַיַּעֲנֵנִי יְהוָה וַיֹּאמֶר כְּתוֹב חָזוֹן וּבָאֵר עַל הַלֻּחוֹת לְמַעַן יָרוּץ קוֹרֵא בוֹ". כלומר, כְּתוֹב מתוך רוח הנבואה הפועמת בך, ולאחר מכן התבונן באותיות שרשמת בהיות הרוח עליך, ובאר אותן על גבי לוחות למען יוכלו להתמצא בהן גם סתם בני תמותה.

גם אם יאמר האומר כי עסקינן במשלים ובדימויים שאינם נושקים תג לתג לדברי ספר יצירה, עדיין הם שואבים את כוחם ממנהגים שנהגו בעם ישראל והיו מוכרים למחבר. 

מכל מקום ואם לחזור אל הכותרת "יוצא משם אחד", נראה כי כבר במשנה זו לבדה הוצגו יותר מתריסר שְמוֹת אל, ושם נוסף יוצג במשנה הסמוכה הצופנת רמז שאינו נחלת המשנה הנוכחת, אלא שהזוהר מציג רעיון שעשוי לענות (לעת עתה) על הכותרת, ולפיו התורה כולה היא שמו של האל.

ראה זוהר שמות צ' ע"ב שם רבי אלעזר קובע כי בעשר אמירות נחקקו כל מצוות התורה, ומכיוון שבעשר אמירות נחקק גם שמו של הקדוש ברוך הוא, על-כן כל התורה היא שם אחד שהוא שמו של האל. ("ואורייתא כלא שמא חד הוי שמא קדישא דקודשא בריך הוא ממש").

פרק ב' משנה ה' הרכבת הדברים (סינתזה)

כיצד צרפן שקלן והמירן א' עם כולם וכולם עם א'. ב' עם כולם וכולם עם ב' וחוזרות חלילה ונמצאות ברל"א שערים ונמצא כל היצור וכל הדיבור יוצא משם אחד = זיקק את האותיות והתיכן. הסיר את סיגיהן ושקלן. הטיחן זו באלו ואלו בזו עד שלעיתים הלכו והתמעטו, ולעיתים הלכו והצטברו ושבו להתמעט ולהצטבר ולחולל במעגל עד שהתקבעו ב – 11 טורים בני 21 אותיות בכל טור, שהן יחד 231 מהויות, המשתקפות ב – 231 מהויות אחרות, שיחד (כך נראה) מולידות את כל אשר ישנו, בין אם מוחשי ובעל צורה, ובין אם מופשט כצליל קול, וכולם בוקעים מתוך הוויה הוֹוָה אחת.