ספר יצירה פרק ב' משנה ו' 21

פרק ב' משנה ו' – ניתוח הדברים (אנליזה)

יצר

תורת הקבלה נוטה לייחס למונח בריאה את התהוות הדברים בבחינת יש מאין (אף כי ה – 'אין' המוחלט אַצוּר בתוך ה- 'אין סוף' שלא זה המקום לעסוק בו), ואילו למונח יצירה שמורה ההתהוות בבחינת יש מ- יש בתהליך של הענקת גשמיות (היולית ככל שתהיה) למופשט.

מכיוון שכך, היה מותר להניח כי המונח 'יצר' ירמוז על פעילות בתוך 'יש' כלשהו, שהוא ההפך מ – 'אין' (ויהיה זה 'יש' היולי ככל שיהיה), ומכאן היה נכון להמשיך ולהניח כי המילה 'תהו', המופיעה בהמשך, מצביעה על אותו 'יש'.

אלא שכרגיל בספר יצירה הדברים אינם כה פשוטים כפי שיתברר להלן.

כאן המקום לשוב ולהזכיר כי תורת הקבלה נוטה לפצל את המציאות (את ההוויה) לארבעה רבדים, שהם ארבעה עולמות אשר שמותיהם בסדר יורד הם אצילות, בריאה, יצירה ועשייה ובראשי-תיבות עולמות אבי"ע.

עולם האצילות העליון הינו הרוחני והזך שבין ארבעת העולמות' ואילו עולם העשייה התחתון הינו הגשמי והחומרי שבהם.

משמעות המילה ממש = מציאות קיימת וברורה. 

ראה תלמוד בבלי – סנהדרין – נ"ח – א': "...אמו אחות אמו ואימא אמו ממש, היינו באשתו ולא באשת חברו.."

מתהו

המונח תהו עלול לחולל בלבול ויש מקום לשוב ולהבהיר את סדר השתלשלות הדברים על פי תחילת פרק א' שבספר בראשית:

א.   "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ": בזה תם תהליך הבריאה יש מאין.

ב.   "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" :דהיינו, אותה ארץ שזה עתה נבראה יש מאין, הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלוהים מרחפת על פני המים.

המונח התנכ"י 'תהו ובהו' נותר מעורפל וכלל לא ברור כי הוא מייצג חוסר סדר או בלגאן בשפת הרחוב. יותר מתקבל על הדעת כי 'תהו' מייצג 'לא כלום' במשמעות של ריקנות.

אף כי הפסוק השני בתורה אינו נוקט עמדה בנוגע למילה תהו, הרי שאצל שאר פסוקי התנ"ך המכילים אותה, אילו היינו ממירים את המונח 'תהו' בצמד המילים 'לא כלום', לא היה מתחולל שינוי דרמטי במשמעות האמורה לנבוע מהם (מן הפסוקים).

ראה שמואל א' פרק י"ב פסוק כ"א: "וְלֹא תָּסוּרוּ כִּי אַחֲרֵי הַתֹּהוּ אֲשֶׁר לֹא יוֹעִילוּ וְלֹא יַצִּילוּ כִּי תֹהוּ הֵמָּה".

ראה גם איוב פרק כ"ו פסוק ז': "נֹטֶה צָפוֹן עַל תֹּהוּ תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִי מָה".

על פי המסופר בפרק א' משנה י"א, היה נכון להניח (שם) כי מחבר ספר יצירה עשה שימוש במונח 'תהו' במשמעות של חומר (של יש כלשהו) שניתן לעבדו וליצור בו צורות.

לכאורה, כך היה אמור להיות גם במשנה שלפנינו, מתוך זיקה למשנה י"א שבפרק א', ובהתבסס על המונח 'יצר' שביארנו קודם לכן, אלא שעל פי ההקשר יש מקום לסברה כי ההפך הוא הנכון, דהיינו, נראה כי הפעם המחבר מבקש להעניק למילה 'תהו' משמעות של מופשט חסר צורה שהופך לממשי בהשראת האל בבחינת יש מאין.

נראה כי המילים 'יצר ממש מתהו', מכוונות אל פעילות שהובילה להתהוות של יש מאין כאשר ה- 'אין' הוא התהו, שהרי אם לא כך, איזו רבותא יש בזה ? 

הבה נאמר זאת בפשטות: אם ה – 'תהו' הינו 'יש' גשמי, על שום מה ראה המחבר לנכון להתפעל מן האפשרות ליצור ממנו עצמים בני קיימא ?

קוטביותה לכאורה של משמעות המילה תהו במשנה י"א שבפרק א' כלפי זו שנוכחת, מתיישבת עם נטייתו של המחבר להעניק משמעות קוטבית, ולמצער מעורפלת ועמומה, לתכני ספר יצירה, והכול בכוונת מכוון כפי שהוסבר במבוא וכפי שיתברר וילך ככל שנעמיק בספר.

ועשה את אינו ישנו

בארבע מילים אלו ובשלוש המילים הפותחות את המשנה, חולק בעל ספר יצירה על משנתו של פילוסוף יווני ששמו פרמנידס (המאה ה - 5 לפנה"ס) שטען כי 'מה שישנו ישנו, ומה שאיננו איננו'.

על פי משנתו של פרמנידס, מה שישנו לא היה יכול להתהוות מתוך מה שאיננו, שהרי מה שאיננו לא קיים, ועל כן לא עשוי להתהוות מתוכו קיום כלשהו.

במקביל, מה שישנו לא יכול להיעלם ולהפוך לאין, שהרי ה – 'אין' לא קיים ועל כן לא ניתן להעלים 'יש' כלשהו אל תוך מה שאינו קיים.

תורת הסוד העברית, בשונה מפרמנידס, לא זו בלבד שמכירה בהיתכנות של התהוות יש מאין, אלא אף מציבה אותה בראש מעייניה, ואם לשפוט על פי משנת האר"י הקדוש היונקת מספר הזוהר, הרי אותו 'אין' שפרמנידס שולל את היתכנותו, מתואר בפי האר"י כ – "מקום החלל ואוויר פנוי וריקני באמצע אור האין סוף [...] מקום שיוכלו להיות שם הנאצלים והנבראים והנעשים". (הווה אומר, וואקום. הווה אומר, ריק).

ראה תחילת תלמוד עשר ספירות של האר"י הקדוש על פי ר' חיים ויטאל – פרקים א' – ב':

·      "דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות,

·      ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אוויר ריקני וחלל,

·      אלא היה הכל ממולא מן אור אין-סוף פשוט ההוא,

·      ולא היה לו לא בחינת ראש ולא בחינת סוף,

·      אלא הכל היה אור א' פשוט שווה בהשוואה א',

·      והוא הנקרא אור אין סוף.

·      וכאשר עלה ברצונו הפשוט,

·      לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים.

·      להוציא לאור שלימות פעולותיו ושמותיו וכינוייו,

·      אשר זאת הייתה סיבת בריאת העולמות.

·      והנה אז צמצם את עצמו אין סוף: בנקודה האמצעית,

אשר בו,

·      באמצע ממש,

·      וצמצם האור ההוא,

·      ונתרחק אל צדדי סביבות הנקודה האמצעית....

·      והנה אחר הצמצום הנדון לעיל,

·      אשר אז נשאר מקום החלל,

·      ואוויר פנוי וריקני באמצע אור האין סוף ממש כנ"ל,

·      הנה כבר היה מקום שיוכלו להיות שם הנאצלים והנבראים והיצורים והנעשים".

אותו חלל אוויר פנוי וריקני הוא-הוא אותו 'אין' השנוי במחלוקת בין פרמנידס בן המאה החמישית לפני הספירה, ובין בעל ספר יצירה החף מגיל כלשהו, הנתמך בידי האר"י הקדוש בן המאה השש עשרה לאחר הספירה.

אותו חלל אוויר פנוי וריקני עשוי להיחשב לוואקום ובעברית ל – 'ריק' שהוא חוסר של חומר בנפח של חלל.

אמור מעתה כי אותו 'חלל אוויר פנוי וריקני', שהוא 'אין', שהוא 'ריק', הוא-הוא ה- 'תהו'.

נראה כי דבריו של האר"י נכתבו בהשראת מילותיו של הזוהר לאמור:

·      "בשעה שסתום כל הסתומים ביקש להיגלות, עשה בראשונה נקודה אחת, והיא עלתה להיות מחשבה.

·      צייר בה כל הציורים, חקק בה כל הגילופים וגלף בתוך המאור הקדוש הסתום גילוף של ציור אחד סתום. [שהוא] קודש קודשים, בנין עמוק שיצא מתוך המחשבה ונקרא מ"י, [והוא] התחלת הבניין.

·      [הוא] קיים ולא-קיים, עמוק וסתום, ולא נקרא בשם אלא מ"י (שהן שתי אותיות מתוך השם אלהים – ג.ג).

·      ביקש להיגלות ולהיקרא בשם והתלבש בלבוש יקר המאיר, וברא אל"ה (שהן שלוש האותיות המשלימות לשם אלהים – ג.ג), ועלה אל"ה בשם.

·      התחברו האותיות אלו באלו ונשלם בשם אלהים.

·      ואלה שחטאו בעגל על סוד זה שאמרו "אלה אלהיך ישראל". (דהיינו, קיצצו בנטיעות וקיצצו בשם – ג.ג).

·      וכשם שמשתף מ"י עם אל"ה (דהיינו, אלהים – ג.ג) כך הוא שם המשותף תמיד, ובסוד זה מתקיים העולם". ראה משנת הזוהר לפרופסור תשבי א' עמוד קפ"ב.

פרמנידס קבע קביעה נוספת שהפעם עשויה לדבר אל ליבו של בעל ספר יצירה, ולפיה 'כל טיעון הוא או אמיתי או שקרי ללא אפשרות שלישית'.

לדוגמה: או שעכשיו לילה או שעכשיו לא לילה, אבל לא שניהם ולא אף לא אחד מהם.

עסקנו קודם לכן במשמעותה של המילה 'תהו' כמהות חומרית (פרק א' משנה י"א), ואילו במשנה הנוכחת היא מצטיירת כמקבילה למונח 'אין'.

על פי פרמנידס אחת מן השתיים: או שה – 'תהו' הוא 'אין' או שהוא לא 'אין' (משמע שהוא 'יש') אבל לא שניהם ולא אף לא אחד מהם.

דברים אלה עשויים לסייע לעמדה הגורסת כי מחבר ספר יצירה הציג רעיונות פרדוכסליים בכוונת מכוון, מכיוון שזו הייתה דרכו למשוך את תשומת לב הקוראים אל אשר היה צריך להיכתב אך לא נכתב, כפי שכבר הובהר ויובהר גם בהמשך. ראה דוגמה (המקדימה את זמנה) במילותיו שלו בפרק ד' משנה ט"ז: "מכאן ואילך צא וחשוב מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע".

יצר ממש מתהו ועשה את אינו ישנו

עד כאן הוצגה הגישה הדו - קוטבית לכאורה של משמעות המילה תהו, ומכאן ואילך תוצג הגישה המכילה לפיה המשנה הנוכחת עוסקת בתהליך מדורג של התהוות 'יש' המשתלשל מלמעלה כלפי מטה (כמוסבר בפרק א' משנה א' ראה שם).

על פי עמדה זו יש למקם את ה- 'תהו' כרעיון (סקיצה/אידיאה) בעולם האצילות, המשתלשל אל עולם הבריאה שהוא השני מלמעלה במניין עולמות אבי"ע, ולייחס את המילה 'יצר' לעולם היצירה שהוא השלישי מלמעלה, ואילו את המילה 'עשה' יש לייחס לעולם העשייה שהוא העולם הרביעי והאחרון.

עתה נראה סדר הדברים כך:

·      ה – תהו השתלשל כרעיון (סקיצה/אידיאה) מעולם האצילות אל עולם הבריאה, שם התחיל להתהוות כ- 'יש' ברמה היולית המתווכת בין הרוחני לבין מה שיעניק גשמיות בהמשך.

·      מעולם הבריאה השתלשל התהו אל עולם היצירה בו הולבש בכסות דקיקה של גשמיות שהפכה אותו ל- ממש, גם אם מנקודת מבטו של עולם העשייה הוא (התהו) נמצא שם עדיין בחזקת אין.

·      מעולם היצירה השתלשל התהו אל עולם העשייה בו זכה בצורה, בצליל ובצבע וממילא בגשמיות ובחומריות שהפכו אותו ל- ישנו.

להלן תמצית הדברים על פי הגישה המכילה: התהו השתלשל כרעיון מעולם האצילות אל עולם הבריאה, שם התחיל להתהוות כיש היולי שהשתלשל לאחר מכן אל עולם היצירה, שהפך אותו לממש שעשוי להצטייר כ- אין עבור עולם העשייה, שקוֹלְטוֹ בהמשך ומעניק לו צורה, צליל וצבע שהופכים אותו ל – ישנו.

וחצב עמודים גדולים מאויר שאינו נתפש

סוגיית העמודים פנים רבות לה, ולוּ רק משום שלא מצוין מניינם. נסקור להלן ארבע אפשרויות המניחות כי מדובר בשני עמודים (א' – ד')+ אפשרות נוספת על דרך המשל בת שבעה עמודים (ה') + אחרונה מספר איוב המדברת בעד עצמה (ו'):

אפשרות א': עמודי האש והענן שליוו את בני ישראל במדבר סיני: ראה ספר שמות פרק י"ג פסוקים כ"א – כ"ב: "וַיהוָה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה. לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם  וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם".

אפשרות ב': עמודי המים שנערמו ברוח אפו של האל: ראה ספר שמות פרק ט"ו פסוק ח': "וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נֹזְלִים קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב יָם".

אפשרות ג': עמודי בית המקדש של שלמה המלך שהם בועז ויכין אשר התנ"ך אינו מסגיר את מקור שמם: ראה ספר מלכים א' פרק ז' פסוק כ"א: "וַיָּקֶם אֶת הָעַמֻּדִים לְאֻלָם הַהֵיכָל וַיָּקֶם אֶת הָעַמּוּד הַיְמָנִי וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יָכִין וַיָּקֶם אֶת הָעַמּוּד הַשְּׂמָאלִי וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ בֹּעַז".

אפשרות ד': שפע של מראי מקומות בתורת הסוד בהם מוזכרים עמודים וראה (לדוגמה) זוהר – שמות – פקודי - דף רמ"ו עמוד א' (תרגום חופשי): "מתוך הבּזק שראה הנביא יחזקאל, יוצא רקיע שניצב על גבי שני עמודים שהם שני כרובים, אחד מזה ואחד מזה" (ואינון תרין סמכין אינון תרין כרובין, חד מסטרא דא, וחד מסטרא דא). אפשרות זו (ד') צופנת תכנים שעשויים לעלות בקנה אחד עם רוח ספר יצירה מן הסיבות הבאות:

·      בהמשך הדברים בזוהר מתברר כי ה- 'כרובים' הם אותם אלה שהופיעו בחזונו של הנביא יחזקאל, שעניינם מגיע אל ארבעה 'גלגלים' (מלאכים לצורך העניין), אשר בידיהם נמצאים מפתחות השם הקדוש.

·      אותם ארבעה 'גלגלים' כלולים ברזי רזים של אותיות א- ד- נ -י אשר מלאך ששמו סנדלפון עושה בהם שימוש, ואילו הן עצמן (האותיות) פורחות באוויר, שהוא עצמו (האוויר) כלול באותיות השם הקדוש יהוה – יוד – הא – וו – הא, והאוויר ההוא מכיל אותן ונכללו אלו בתוך אלו.

·      ארבע אותיות א – ד – נ - י משתלבות עפ"י הזוהר אחת לאחת עם ארבע אותיות השם הקדוש י – ה – ו - ה.

·      שילובן של האותיות הקדושות אלו באלו, חופף לשילובן של הלולאות ביריעות המשכן (אוהל מועד) עפ"י פסוקים י"ב – י"ג בפרק ל"ו שבספר שמות: "חֲמִשִּׁים לֻלָאֹת עָשָׂה בַּיְרִיעָה הָאֶחָת וַחֲמִשִּׁים לֻלָאֹת עָשָׂה בִּקְצֵה הַיְרִיעָה אֲשֶׁר בַּמַּחְבֶּרֶת הַשֵּׁנִית מַקְבִּילֹת הַלֻּלָאֹת אַחַת אֶל אֶחָת. וַיַּעַשׂ חֲמִשִּׁים קַרְסֵי זָהָב וַיְחַבֵּר אֶת הַיְרִעֹת אַחַת אֶל אַחַת בַּקְּרָסִים וַיְהִי הַמִּשְׁכָּן אֶחָד".

·      ההקבלות הללו צופנות על פי הזוהר את סוד הרוח המוצפן בסוד השם הקדוש בשילוב אותיות א – ד – נ – י עם אותיות י – ה – ו – ה. הקבלה זו וצירופים אלה מובילים אל השם הקדוש יאהדונה"י.

·      המשך הדברים שזור בפסוקים מחזון הנביא ובאזכורו של היכל הקודש.

·      על פי האמור לעיל יהיה זה נבון להניח כי מחבר ספר יצירה שאב השראה ורעיונות מרוח דברים אלה ודומים להם בתורת הסוד העברית, למצער עבור היפוכי אותיות וקידוד צופנים.

אפשרות ה': על דרך המשל ראה משלי ט' א': "חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה" = החכמה בנתה ביתה יש מאין ורק לאחר מכן הציבה עמודים. כלומר, בתחילה הבית עמד על בלימה (בלי – מה). 

אפשרות ו': מדברת בעד עצמה וצופנת מסרים המנצנצים בספר איוב ומבזיקים בספר יצירה: נֹטֶה צָפוֹן עַל תֹּהוּ תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִי מָה. צֹרֵר מַיִם בְּעָבָיו וְלֹא נִבְקַע עָנָן תַּחְתָּם. מְאַחֵז פְּנֵי כִסֵּה פַּרְשֵׁז עָלָיו עֲנָנוֹ. חֹק חָג עַל פְּנֵי מָיִם עַד תַּכְלִית אוֹר עִם חֹשֶׁךְ. עַמּוּדֵי שָׁמַיִם יְרוֹפָפוּ וְיִתְמְהוּ מִגַּעֲרָתוֹ. איוב כ"ו.

אך האמנם ?

האמנם ייתכן כי המחבר הקפדן והדקדקן הציב בספרו עמודים סתמיים נטולי זהות וחסרי כתובת, ואף ייחס אותם לאוויר שאינו נתפש ?

האמנם עלה בדעתו לכוון אל עמודים אשר בבוקר הם עמודי האש והענן, בצהריים הם עמודי בועז ויכין, ואילו בערב הם הופכים לעמודי כרובים ?

ברוח ספר יצירה נראה כי יש ב – 'עמודים' דלעיל הרבה יותר מאלה, וצריך לחקור בהם ולבחון אותם על-פי אמות המידה שהתגבשו עד כאן, תרתי משמע.

הווה אומר: על-פי המילה 'אמות' שפירושה, בין היתר, הינו 'עמודים'. ראה "וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים", שפירושו: וינועו עמודי הסף שהיו מוצבים בקדמת בית-המקדש, ותמכו בלוח אבן אופקי שהיווה תשתית לתקרה. ישעיהו ו' ד'.

אם 'עמודים' הם 'אמות', הרי שמכאן קצרה הדרך אל "שלוש אמות אמ"ש". אמור מעתה: 'וחצב שלוש אמות אמ"ש מאויר שאינו נתפש'.

ועל אותן שלוש אמות אמ"ש אומר הזוהר כי כנגדן שקולות שלוש נקודות חש"ק שהן חולם, שווא וקמץ. תיקוני זוהר – ק"ד ע"ב.

קמץ הוא במים (כך שם), שווא הוא באש ואילו החולם הוא ברוח המתווך וממצע בין קמץ לבין שווא.

ומתברר כי רוח החולם אוחז לעיתים בעמוד האמצעי, ולעיתים בשתי השוקיים שלצדיו המסמלות ניקוד של צירה.

סופם של אותם סימני ניקוד הסובבים ומומרים עם הרוח, הינו במיתרי כינור דוד ובסוד הצפוּן בדברי הנביא יחזקאל: "אֶל אֲשֶׁר יִהְיֶה שָׁמָּה הָרוּחַ לָלֶכֶת יֵלֵכוּ".

וזה סימן א' עם כולם וכולם עם א'

המילה 'סימן' בכוונת 'מורה על' ובכלל, לא מופיעה בתנ"ך. מילים נרדפות למילה סימן הן 'אות' ו – 'תו':

·      ראה יהושע פרק ד' פסוק ו': "לְמַעַן תִּהְיֶה זֹאת אוֹת בְּקִרְבְּכֶם כִּי יִשְׁאָלוּן בְּנֵיכֶם מָחָר לֵאמֹר מָה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה לָכֶם"

·      ראה יחזקאל פרק ט' פסוק ד': "...וְהִתְוִיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים..."

למילה 'אות' קיימים שני פירושים: אות במובן של סימן ואות במובן של רכיב בתוך מילה.

מכיוון שלאחר המילה 'סימן' מופיעה במשנה הנוכחת האות א' (א' עם כולם...) מותר להניח כי הן המילה 'אות' והן המילה 'תו' עשויות להמיר את המילה 'סימן', ולהלום בזה את סגנונו ואת כוונותיו של המחבר.

סימן = אות = תו

בדרך זו עשויים להתקבל המשפטים:

·      "וזו אות א' עם כל האותיות וכל האותיות עם אות א'" או -

·      "וזה 'תו' 'אלף' עם כל האותיות, וכל האותיות עם אות אלף', מה שעשוי ליצור משפט מוזר אך לא יוצא דופן על רקע שאר דברי ספר יצירה.

כך או כך כבר עמדנו על מוזרויות דומות במשנה ה' שבפרק זה וראה שם.

מאידך ומכיוון שהתבאר כי עסקינן באותיות אמ"ש, הגיוני להניח כי כוונת ה- א' הינה לאות א' שבראש התיבה אמ"ש.

מכאן עולה כי פירושו של א' עם כולם (כולן) הוא: א' עם האותיות מ' ו – ש' המשלימות אותה לתיבה אמ"ש.

ובהרחבה עולה: וזה סימן אוויר עם מים ואש, ומים ואש עם אוויר.

צופה וממיר

על פי שיטת א"ת ב"ש (ראה משנה א' שבפרק זה) שהמחבר מבליעה בתוך מילות ספרו, המילה 'צופה' מתפצלת להמרה של היפוך אותיות כך: ה"צ ו – ו"פ. לפי אות ה' מומרת באות צ', ואילו אות ו' מומרת באות פ'.

כלומר, צופה = ה"צ + ו"פ, מה שהולם את הצופנים שבחביוני המילים וממילא מפענח את כוונת התיבה 'וממיר', שהרי קיימת כאן המרה של אותיות.

הערה: התהיות בנוגע למילה 'צופה' יתבררו 6 פסקאות קצרות מכאן.

צירופי אותיות ו/או המרתן זו בזו הינם תופעה שכיחה בתורת הסוד העברית:

בספר הזוהר – שמות – דף קמ"ו עמוד ב' (הסבר ותרגום חופשיים): מתפתח דיון בנוגע לשלוש מילים מתוך שיר השירים והן:  "ישקני מנשיקות פיהו", ועולה שם תהייה בנוגע לשלמה המלך שהכניס מילות אהבה אל תוך הקודש.

המענה בזוהר לסוגיה זו קובע כי אין קיימת אהבה אמיתית מבלי שיתאחדו בה רוח עם רוח, והאיחוד מתקיים בנשיקה בה שתי רוחות מתדבקות זו בזו.

המשך הדיון נסוב סביב המילה אהבה, שהיא בת ארבע אותיות, המייצגות ארבע רוחות, שכל אחת ואחת מהן כלולה בחברתה, עד שהן נעשות שתי רוחות שהופכות לדבוּקה אחת. הכיצד ?

האות א' נצמדת לאות ה' הראשונה במילה אהבה, ואילו האות ב' נצמדת לאות ה' האחרונה במילה זו. הרוחות בוקעות מהן ומתערבלות אלו באלו, והאותיות פורחות להן אל תוך רוח אחת שמתמרת לה מעלה-מעלה.

בין כה ובין כה (שם דף ק"ס עמוד א'), דיוני הזוהר פונים לשרטט בריאת עולם שתחילתה בהולדת אותיות א"ת ב"ש, והמשכה (בשיטת א"ת-ב"ש) בהולדת האות ר' מתוך האות ג' (ג"ר), והולדת האות ק' מתוך האות ד' (ד"ק), שתוצאתן היא תיקון האידיאה ההיולית של המִשְכּן באמצעות מה שנדמה כהפלת גורל של אותיות כבקוביות משחק.

א ב ג ד ה ו ז ח ט י כ

ת ש ר ק צ פ ע ס נ מ ל

בהמשך מתברר כי אותיות אמ"ש הוציאו מתוכן (כתולדות) את האותיות ה' צ' ו' פ' (ראה צופה וממיר במשנה זו) שהיו תלויות באוויר תוך שהן מתערבלות ומומרות באותיות אחרות והולידו את תבנית המשכן בסיוע צמד האותיות ז' ע' (ז"ע), והכול על צד החושך שעל פני תהום, עד שהאות ח' פגשה באות ס' והתחברה עימה ו - או אז נעשה "יהי אור ויהי אור".

פסוקים אלה של הזוהר שזורים באותיות אב"ג ית"צ קר"ע שט"ן שעמדנו עליהן בפרק א' משנה ז' כאשר עסקנו בשם מ"ב ובתפילת 'אנא בכח', שאף הם תולדה של ייחוס משמעות לראשי מילים (ראשי תיבות) ויצירת צופנים למיניהם, והכול בכוונת מכוון של בעל ספר יצירה.

א ב ג ד ה ו ז ח ט י כ

ת ש ר ק צ פ ע ס נ מ ל

על משמעות המילים "ועשה את כל היצור ואת כל הדיבור שם אחד", ראה משנה קודמת ה' שבפרק זה.

וסימן לדבר עשרים ושתים חפצים בגוף אחד

המפתח לפענוח שורה זו טמון במילה 'חפצים' וביחיד 'חפץ', שכוונתה בתנ"ך הינה (בדרך כלל וכמעט תמיד) למילה 'רצון'. ראה שמואל ב' – פרק כ"ב – פסוק כ': "וַיֹּצֵא לַמֶּרְחָב אֹתִי יְחַלְּצֵנִי כִּי חָפֵץ בִּי". כלומר, 'חפץ בי' הווה אומר 'רצה בי'.

אמור מעתה 'וסימן לדבר עשרים ושניים רצונות בגוף אחד'. ומהו אותו גוף ?

בהמשך ספר יצירה מתברר כי כל אחת מעשרים ושתיים האותיות נמשחה למלכה החולשת על תחום ייחודי כלשהו, ועל כן היא בבחינת שליחה מטעם האל לטובת מילוי משימה מוגדרת. לדוגמה: האות ב' מושלת בחוכמה, האות ג' מושלת בעושר, האות ד' מושלת בזרע וכן הלאה.

מכאן קצרה הדרך לייחס לכל אות רצון משלה, הכלול בתוך השם הקדוש, יחד עם עשרים ואחת אחיותיה שאף הן, כל אחת ואחת מהן, ממונה על תחום ייחודי וכלולה אף היא בתוך השם הקדוש.

בעל ספר הזוהר (פרשת שמות דף ט' עמוד ב') דן בסוגיה דומה לזו ומצא כי אותן עשרים ושתיים אותיות, עשויות להיות מומרות במילה 'בך' על-פי הגימטרייה של המספר 22 המניבה את התיבה 'בך' לפי 'ב' = 2 ואילו 'ך' = 20 ויחד 22.

על מנת להרחיב בעניין מביא הזוהר פסוקי תנ"ך לפיהם המילה 'בּך' היא-היא השם הקדוש, וכבר אמרנו כי 'בך' עולה לגימטרייה של 22 האותיות:

·      ראה ספר בראשית פרק מ"ח פסוק כ': "וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל". כלומר, השם 'בּך' הוא זה שיברך את ישראל.

·      ראה ספר ישעיהו פרק כ"ו פסוק י"ג: "יְהוָה אֱלֹהֵינוּ בְּעָלוּנוּ אֲדֹנִים זוּלָתֶךָ לְבַד בְּךָ נַזְכִּיר שְׁמֶךָ". כלומר, נזכיר את שמך שהוא 'בּך'.

·      ראה ספר שמות פרק ל"ב פסוקים י"ג – י"ד: " זְכֹר לְאַבְרָהָם  לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם. וַיִּנָּחֶם יְהוָה עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ". כלומר, נשבעת להם בשם 'בּך'.

אותם עשרים ושניים חפצים בגוף אחד, הם 22 רצונות, שהם 22 אותיות בתוך השם 'בּך', שהוא עצמו גוף לאותיות וגם סיכום גימטרי בן עשרים ושתיים.

חוץ מכל אלה ניתן להתייחס לדברים גם כפשוטם, ולהניח לזוהר להשמיע דברו לאמור (תרגום חופשי): כי בעת בה בקעו האותיות ועלו מן העולם ההוא, הן התגלמו ברזי רזיו של האדם (אותו אדם שהיה לנפש חיה) והיו גוף ללא נפש (בשעתה דאתוון נפקו מגו עלמא דאתי, כולהו אגלימו ברזא דאדם, והוו גופא בלא נפשא) עד אשר הופיעו הנקודות (חיריק, חולם, שורוק וכן הלאה) ונפחו בהן רוח חיים. והרי לכם עשרים ושניים רצונות בגוף אחד על פי כוונת הסיפא במשנה שלפנינו. ראה זוהר חדש – שיר השירים.

כפי שכבר נאמר קודם לכן, הדעת נותנת כי מחבר ספר יצירה שאב השראה ורעיונות מרוח דברים כגון אלה ודומים להם בתורת הסוד העברית, למצער עבור היפוכי אותיות וקידוד צופנים.

פרק ב' משנה ו' הרכבת הדברים (סינתזה)

יצר ממש מתהו ועשה את אינו ישנו וחצב עמודים גדולים מאויר שאינו נתפש וזה סימן א' עם כולם וכולם עם א' צופה וממיר ועשה את כל היצור ואת כל הדיבור שם אחד וסימן לדבר עשרים ושתים חפצים בגוף אחד = התהו השתלשל כרעיון (אידיאה) מעולם האצילות אל עולם הבריאה, שם התחיל להתהוות כיש היולי שהשתלשל לאחר מכן אל עולם היצירה, שהפך אותו לממש שעשוי להצטייר כ- 'אין' עבור עולם העשייה, שקולטו בהמשך ומעניק לו צורה, צליל וצבע שהופכים אותו ל – ישנו. במקביל, האל חצב את אמות (עמודי) אמ"ש, שהובילו אל צירופי אותיות (כמו גם יסודות) והמרתן אלו באלו, עד שהולידו את כל אשר ישנו, בין אם מוחשי ובעל צורה, ובין אם מופשט כצליל קול, וכולם בוקעים מתוך הוויה הוֹוָה אחת הצפונה בתוך השם 'בּך', שהוא עצמו גוף לאותיות וגם סכום גימטרי בן עשרים ושתיים.