ספר יצירה פרק ג' משנה א' 22

פרק ג' משנה א'  – ניתוח הדברים (אנליזה)

המשנה הנוכחת מופיעה בשלמותה כחלק ממשנה א' שבפרק ב', מילה במילה, ויהיה זה מן התבונה להניח כי המחבר עושה כן בכוונת מכוון, מכיוון שהוא מייחס לה (למשנה) חשיבות רבה בתוך סך כל משניות הספר.

הפרשנות למשנה הנוכחת מופיעה בהרחבה במשנה א' שבפרק ב' (ראה שם), כולל עבור האותיות המסתוריות אמ"ש שכה ייחודיות לספר יצירה עד שאין להן מקבילה בספר אחר כלשהו (להוציא זוהר), בוודאי לא במשמעות המוקנית להן בספר זה, הצופנת את המילה 'בית' בשיטת א"ת ב"ש, לפי ש' מתחלפת עם ב', מ' מתחלפת עם י', ו – א' מתחלפת עם ת' (ראה שם א"ת ב"ש).

למילה 'בית' עם או בלי הא הידיעה, הייתה משמעות אחת ואין בלתה עבור יהודים, בין אם גלו מאדמתם ובין אם נותרו כאודים ניצולים מאש בארץ הקודש. משמעות זו הייתה ונותרה 'בית המקדש', ממש כשם שבימינו אין צורך להסביר לאיזה הר מתכוונים כאשר אומרים 'הר הבית'.

פיענוח סוד אותיות אמ"ש בכוונת 'בית' מעניק משמעות חדשה לכל מילה ולכל פסקה שנכתבו עד הנה ושעוד ייכתבו.

אשר על כן ראוי לתת כאן במה לאותיות אמ"ש שהן לב המשנה, תוך כדי ניסיון להיכנס לנעליו של בעל ספר יצירה, על מנת לעמוד על נטיות ליבו, שאין טוב מספר הזוהר כדי לעשות כן, גם אם התמליל הזוהרי נתפס כמוזר בעיני קורא שאינו רגיל באותיות מתעברות בעלות רצון חופשי, וראה זוהר – שמות – פרשת תרומה – דף קנ"ט – עמוד ב' (תרגום חופשי):

·      האות מ' (של אמ"ש) התעברה והולידה את האות ר'.

·      האות א' (של אמ"ש) התעברה והולידה את האות ו'.

·      האות ש' (של אמ"ש) התעברה והולידה את האות ח'.

·      האות א' (של אמ"ש) התעברה והולידה את האות ב' בצד מערב, ואילו היא עצמה התיישבה בדרום.

·      האות מ' (של אמ"ש) התעברה והולידה את האות ד' בצד צפון, ואילו היא עצמה תלויה באוויר בין צפון לדרום.

·      האות ש' (של אמ"ש) התעברה והולידה את האות ג'. היא עצמה עברה למזרח, אך תלויה באוויר בין מערב ומזרח.

·      עד כאן שתי אותיות תלויות באוויר והן מ' ו – ש'.

·      האות א' עלתה ולאחר שעטרה (מלשון עטרה) את (השם) י"ה, התחזקה והתעברה והולידה את ה"ו, שעטרה עצמה בעטרה, תוך כדי לבישת ופשיטת שלמת אור והולידה את האות ט' שהאירה את העולם העליון.

·      אז עלתה האות א' ונטלה מתוך האור את האותיות מ"ש, התחברה עימן, והתיבה חזרה להיות אמ"ש.

·      האות א' התיישבה בדרום.

·      האות ש' התיישבה במזרח.

·      האות מ' התיישבה בצפון.

·      הגיעה האות ג' שהייתה במזרח, התעברה וילדה את האותיות צ"ת.

·      עלתה האות ב' שהייתה במערב, והתחברה בינות לאותיות  צ"ת.

·      עלו האותיות א' ו – ו' והתחברו עם האות ב' בינות ל – צ"ת ועל כן האיר השם 'צבאות', וכאשר הציף אורו של השם הזה את המשכן, התעברו האותיות והולידו ז' ב' נ'.

·      עלו למעלה אותיות אמ"ש, התעברו והולידו ס' ע' פ'.

·      נותרה האות ק' לבדה, עלתה וירדה וניצבה בתוך נקב תהום רבה. ראה אותה הקדוש ברוך הוא ועשה אותה חופה וכיסוי למשכן. (אותו משכן שברבות השנים הפך לבית המקדש).

·      האותיות המשיכו להתגלגל אל אבג יתץ קרע שטן נגד יכש בטר צתג חקב טנע יגל פזק שקו צית וממילא אל שם מ"ב כפי שראינו במשנה ז' שבפרק א'.

·      או אז האות א' הוציאה את האות ק' על מנת להגן על המשכן. ק' הוציאה ר' שהוציאה ע' ויחד קר"ע.

·      כיסוי יריעות לאוהל אשר על המשכן, מתחבר אצל בעל הזוהר עם פריעת (קריעת) העורלה הזכרית (בשעת טקס ברית המילה) באמצעות השם קר"ע (מתוך השמות קר"ע שט"ן). 

·      האותיות המשיכו להתגלגל והוציאו א"ת ב"ש (ראה פרק ב' משנה א') [...] המשיכו להתגלגל אל אב"ג ית"ץ והולידו ציור של פנים המשכן [...] התגלגלו בסוד אלב"ם (ראה פרק א' משנה ז') וחזרו אל המשכן [...]

·      הזוהר מסיים עניין זה (שם דף ק"ס ע"א) במילים הבאות (תרגום חופשי): גו צרופא דרזא דמשכנא, את הכיור ואת כנו = תוך כדי צירוף רזי המשכן (אוהל מועד) את הכיור ואת כנו שהוא בסיסו.

תהא דעת הקורא אשר תהא בנוגע להיגיון המוּבְנה בבסיס מילות הזוהר שהובאו כאן, שהרי ענייננו אינו בהיגיון שבתשתיתן, אלא בסיפא שהן מתכנסות אל תוכו, והוא, הסיפא, כך או אחרת, לאחר מסעות ונדודים במכמני אותיות עבריות, מגיע אל משכן הקודש ואל הבריתות שבין יהוה לעמו.

תיאור מסעותיהן וגלגוליהן של אותיות אמ"ש במשעולי ספר הזוהר כפי שהוצג לעיל, לא בא אלא כדי לאשש פעם נוספת את הטיעון שלפיו נראה כי בכל דרך בה נבחר לפסוע בנתיבי ספר יצירה, נגיע אל המשכן ו/או אל הכרובים במשכן, ו/או אל כלי המשכן ו/או אל הבריתות אשר האל כרת עם עמו ישראל.

הביטוי 'כף זכות וכף חובה' בא לעורר את תשומת ליבו של הקורא לעניין כפל משמעות (הדואליות) השזור כחוט השני במשניות הספר.

זה גם המקום לטעון פעם נוספת כי מחבר ספר יצירה נוהג כך בכוונת מכוון וטעמיו עימו, כפי שכבר נרמז בעבר וילך ויתבהר בהמשך.