ספר יצירה פרק ג' משנה ג' 24

פרק ג' משנה ג' – ניתוח הדברים (אנליזה)

שלש אמות אמ"ש (אוויר מים אש)

המשנה הנוכחת מציגה מסכת אירועים בה נוטלים חלק היסודות אוויר, מים ואש החווים תהליך של חיקוק, חציבה, צירוף, שקילה והמרה שבסופו (בסוף התהליך) הם מחוללים תמורות במרחב, בזמן ובפרט.

תחילת מסכת האירועים כאמור לעיל מתרחשת בעולמות אצילות, בריאה ויצירה, שם אותיות אמ"ש נחקקות, נחצבות, נצרפות, נשקלות ומומרות, ומשתלשלות אל עולם העשייה ואל המרחב, הזמן והפרט.

החיים על פני כדור הארץ לא היו יכולים להיווצר ללא (בין היתר) היסודות פחמן, מימן, חנקן, חמצן ואנרגיית השמש.

בימינו יודעים הכל כי האוויר הינו תערובת של חמצן וחנקן, וכי המים אינם יסוד בפני עצמו אלא תרכובת של חמצן ומימן, ואף האדמה אינה יסוד אלא תערובת של מספר תרכובות ויסודות.

מנת המשכל של אבותינו במאה החמישית לפני הספירה הייתה זהה לזו שלנו, אך בגין פשטות האמצעים שעמדו לרשותם, הם כינו את הרכיבים הללו בשמות: אדמה (פחמן), מים (מימן), אוויר (חמצן וחנקן) ואש (אנרגיה).

אדמה (עפר) שכנה בתחתית, מעליה מים, מעליהם אוויר (רוח), ומעל כולם אש. יסוד האדמה נחשב לכבד וחסר תנועה, יסוד המים נחשב למסתגל ומפרה, יסוד האוויר נחשב לקליל ומעורר, ואילו יסוד האש נחשב לאנרגטי ומעניק תנועה.

בין מי שאחזו בתיאוריה זו נמנו גם חכמי היהודים ולדוגמה ראה זוהר – שמות - דף רנ"ד - ע"ב (תרגום חופשי): כולם יוצאים מן היסודות התחתונים האלה: יש בהם מי שיוצאים מצד המים, יש בהם מי שיוצאים מצד האש, יש בהם מי שיוצאים מצד הרוח (אוויר), ויש בהם מי שיוצאים מצד העפר (אדמה).

הזוהר אף הגדיל עשות וקבע כי האדם עצמו נברא מארבעה יסודות הנחלקים בתוכם לטהורים וטמאים: כך יש מים מתוקים של קדושה, לעומת מים ארורים (מאררים) שהם יצר הרע. יש אש קדושה לעומת אש נוכרייה שהיא אש זרה. יש רוח (אוויר) של קדושה, לעומת רוח של טומאה. ויש עפר קדוש לעומת עפר טמא. ואותם ארבעה יסודות מתפשטים אל 22 האותיות אחה"ע בומ"ף גיכ"ק דטלנ"ת ו – זסשר"ץ. (זוהר – בראשית – פרשת לך לך – סתרי תורה – דף פ' ע"א).

יוסף בן מתתיהו (המאה ה – 1 לספירה) סיפר לקוראיו כי המסך בבית המקדש היה "עשוי מעשה חושב: תכלת, ובוץ (שש), ותולעת-שני וארגמן" – שהקבילו לארבעת היסודות.

לדבריו (ציטוט מדויק) "עבודת המסך הייתה נפלאה, כי תערובת המינים האלה לא נעשתה בלי דעת ותבונה, כי-אם להראות את צלם העולם, ועלה במחשבה לתת בתולעת-השני את סמל האש, ובבוץ (שש) את סמל האדמה. בתכלת את סמל האוויר, ובארגמן את סמל הים. אלה (תולעת השני והתכלת) נבחרו לזה לפי דמות צבעיהם, והשש והארגמן על-פי מוצאם, כי את הראשון מצמיחה האדמה, והשני בא מן הים. והפרוכת הייתה רקומה תבנית כל השמים וצבאם, מלבד החיות (מזלות גלגל החמה) ". (ספר מלחמות היהודים עם הרומאים – ספר חמישי – פרק חמישי – פסקה ד'). (ראה כאן המשנה הקודמת ב').

השל"ה הקדוש בן המאה ה – 16 הרחיב בדברים על בסיס הזוהר ואמר (השל"ה הקדוש – תולדות אדם – בית אחרון - י"ב) "כעניין ארבעה יסודות אש מים רוח עפר שהאריך הזוהר, וכתב שהם משתלשלים מהמרכבה העליונה:

·      חסד מים, גבורה אש, תפארת רוח, מלכות עפר. אלו התיבות: מים אש רוח עפר, שמם בקדושה הם עצמיים, ואנחנו קוראים אחר כך ההשתלשלות מהם בהשאלה אש מים ורוח ועפר בסוד ארבע חיות.

·      אחר כך בהשתלשלות בכתות מלאכים: מיכאל יסוד מים, גבריאל יסוד אש, אוריאל יסוד האוויר, רפאל יסוד עפר.

·      אחר כך בהשתלשלות הגלגלים עד אלו היסודות במקומם.

·      ובכל אחד מהשתלשלות הנזכרים לעיל יש ריבוא ריבואות מדרגות: ומים תחת מים ומים תחת מים עד אין מספר. וכן אש וכולי, וכן כולם, עד שאלו היסודות הגשמיות היסוד השורף החם והיבש נקרא בהשאלה אש. והיסוד הקר והלח נקרא מים. והיסוד החם והלח נקרא רוח. והיסוד הקר והיבש נקרא עפר.

·      אבל עיקר שמות מים אש רוח עפר הוא לשון קודש, רצוני לומר מקור הקדושות, דהיינו חסד גבורה תפארת ומלכות נקראים, בעצם, מים אש אויר עפר".

כלומר – עפ"י השל"ה הקדוש שהתייחס לזוהר – לא זו בלבד שעסקינן בארבעה יסודות, אלא אף במהויות קדושות המשתלשלות מן המרכבה העליונה בצורת הספירות חסד, גבורה, תפארת ומלכות, בסוד ארבע החיות שראה הנביא יחזקאל בחזונו, והמשך הדברים במלאכים מיכאל, גבריאל, אוריאל ורפאל.

מתוחכם ושנון היה קהלת שהבליע את ארבעת היסודות בארבעה פסוקים כדלהלן: "דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת. וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם. הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ וְעַל סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ. כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת" (קהלת א' ד'-ז').

הווה אומר:

·      הָאָרֶץ = אדמה

·      הַשֶּׁמֶשׁ = אש

·      הָרוּחַ = אוויר

·      הַנְּחָלִים/ הַיָּם = מים

ובעצם, מדוע לא, שהרי רד"ק (המאה ה – 13) שהיה מגדולי פרשני המקרא, פירש באופן הבא את הפסוק "אֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט חֶסֶד יְהוָה מָלְאָה הָאָרֶץ. בִּדְבַר יְהוָה שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם. כֹּנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם נֹתֵן בְּאֹצָרוֹת תְּהוֹמוֹת" (תהילים פרק ל"ג פסוקים ה' – ז'):

·      שָׁמַיִם = יסוד האש.

·      וּבְרוּחַ פִּיו = אוויר.

·      מֵי הַיָּם = מים.

·      הָאָרֶץ = אדמה.

בארבעת היסודות עסקו – בין היתר – הרמב"ם, רבי יהודה הלוי, המהר"ל, רבי סעדיה גאון, רבי משה קורדובירו ורבי מנחם ריקנאטי.

תקצר היריעה מכדי להביא כאן את כל דברי חכמי היהודים אשר חרטו בקולמוסיהם את משנותיהם בדבר אותם ארבעה יסודות שזה עתה הזכרנו מעט מזעיר מהם.

אשר על כן מה רבה התמיהה על בעל ספר יצירה, שהעניק במה נדיבה לשלושת היסודות אוויר, מים ואש (ראשי תיבות אמ"ש מופיעים 15 פעמים בספרו), אך הדיר את יסוד האדמה ומאן להניח לו דריסת רגל, אלא, לכל היותר, כקמצוץ בן שמץ של רמז וגם אז רק כקורט.

ומאליה עולה השאלה על שום מה ולמה נהג כך ? מדוע זה נפקד מקומו של יסוד האדמה מספר יצירה ?

שהרי לא ייתכן כי בהיסח הדעת נפלה שגגה אצל בר אוריין ואיש אשכולות כמחבר הספר, שהציב, בקדמת האולם, שש-עשרה כורסאות של כבוד לטובת אמ"ש, ואף לא שרפרף זעיר אחד עבור 'אדמה'. 

גם אין להניח כי ידיעותיו לקו בחסר או בקיעים נפערו בהשכלתו.

ובכן מה ?

התשובה פשוטה מאין כמוה: יסוד האדמה נפקד מספר יצירה משום שהוא נפקד גם מחיי המחבר אשר גלה מאדמתו, או שאדמתו הייתה למשיסת זרים !

צל דק להיתכנות רמזים למילה 'אדמה' ניתן למצוא במילים 'עפר' ו - 'ארץ' (הגם שלא כמי שמייצגות יסוד מארבעת היסודות) ההומות בקול ענות חלושה מן הסיפא של משנה י"ג שבפרק א' "ויצק עליהם שלג ונעשה עפר שנאמר כי לשלג יאמר הוא ארץ". הציטוט עצמו לקוח מאיוב (ל"ז) ועל אף שהוא בא לפאר את האל ולהללו, נסוך עליו דוֹק דק של עצבות אִיוֹבִית. ראה שם.

מה משמעות המילים חקקן חצבן צרפן שקלן והמירן ?

ראה פרק ב' משנה ב' בה הופיעו מילים אלו בזיקה לעשרים ושתיים האותיות, וליצירת תבניות עבור כל אשר עתיד להיווצר.  

מה משמעות המילים וצר בהם ?

ראה פרק ב' משנה ב' בה הופיעו מילים אלו.

מכאן ואילך המשנה מספרת על אודות שלושה עצמים מופשטים אשר האל צר בתוכם תבניות של היסודות אוויר, מים ואש והם: עולם, שנה ונפש שהמקובלים נוהגים לכנותם בראשי תיבות עש"ן, וראוי להתבונן בעשן המיתמר מהם.

המשותף לשלושת העצמים המופשטים הללו (עולם, שנה ונפש) הינו בהיות שלושתם בעלי משמעות כפולה. כך כל אחד ואחד מהם כפי שנראה בהמשך. הכל ברוח הנחיותיו של בעל ספר יצירה שהורה לשים לב לדקויות מעין זו.

בעולם  (ראה גם פרק א' משנה א')

המילה עולם בצורתה זו מופיעה בתנ"ך עשרות פעמים ולרוב במובן של 'נצח' ו - 'לתמיד'. כך קיימים 'עד עולם' (כמו 'לעולם ועד'), 'דורות עולם', 'ברית עולם', 'אחוזת עולם', 'אל עולם', 'חוקת עולם', 'חוק עולם', 'גאולת עולם', 'כהונת עולם', 'עבד עולם' וכן הלאה. כל אלה מקנים למילה 'עולם' משמעות של זמן אין סופי.

במקביל, פעמים ספורות מופיעה המילה 'עולם' במובן של 'תבל', או 'יקום', כגון אצל הנביא ירמיהו פרק ו' פסוק ט"ז: "כֹּה אָמַר יְהוָה עִמְדוּ עַל דְּרָכִים וּרְאוּ וְשַׁאֲלוּ לִנְתִבוֹת עוֹלָם אֵי זֶה דֶרֶךְ הַטּוֹב וּלְכוּ בָהּ וּמִצְאוּ מַרְגּוֹעַ לְנַפְשְׁכֶם וַיֹּאמְרוּ לֹא נֵלֵךְ". 

ראה גם ירמיהו פרק י"ח פסוק ט"ו: "כִּי שְׁכֵחֻנִי עַמִּי לַשָּׁוְא יְקַטֵּרוּ וַיַּכְשִׁלוּם בְּדַרְכֵיהֶם שְׁבִילֵי עוֹלָם לָלֶכֶת נְתִיבוֹת דֶּרֶךְ לֹא סְלוּלָה".

ראה גם מסכת אבות פרק א' משנה ב': "שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיָרֵי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הוּא הָיָה אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים".

ראה קהלת י"ב ה': כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסֹּפְדִים". מה שעשוי להיות בית הנצח, קרי העולם הבא, כמו גם בית עלמין שהוא ציון מקום.

כל אלה מצביעים על המילה 'עולם' כעל תוכן בעל כפל משמעות (גם בימינו אנו) ועוד נעמוד על עניין זה בהמשך.

נראה כי דברי קהלת שאמר: "אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ גַּם אֶת הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא יִמְצָא הָאָדָם אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף", הולמים את שיטתו של בעל ספר יצירה.

בשנה

שנה שמשית הינה בת 365 ימים ואילו שנה ירחית הינה בת 354 ימים. לכאורה עניין פשוט של פרקי זמן שאין לסוב אחריהם, ואין לתהות עליהם ואין כל צורך לעסוק בהם.

אך האמנם ? האם ייתכן כי בימי מחבר ספר יצירה עמדה סוגיה זו בלב מחלוקת גועשת של יוּרה רותחת יורקת אש ותימרות עשן ?

הצצה ב – 'ספר היובלים' שנכתב בימי בית שני חושפת 'מלחמת עולמות' בין המקדשים את השנה השמשית, לבין הנוהים אחר זו הירחית, וראה הספרים החיצוניים – ספר היובלים – פרק ו':

·      "ואתה צו את בני ישראל ושמרו את השנים על פי המספר הזה ארבעה ושישים יום ושלוש מאות יום. 

·      והיה שנה תמימה ומספר מפקד ימי השנה ומועדיה לא ישחת. כי הכל בוא יבוא בה כפי אשר הועד עליו ולא יעברו כל יום ולא יחללו כל מועד.

·      והיה כי יעברו ולא ישמרו אותם כמצותיו ישחיתו בפעם אחת כל עת וזמן השנים תעתקנה ממקומן. 

·      ויעבטון אורחות סדרם וכל בני ישראל ישכחו את דרך השנים ולא ימצאו עוד. ויזנחו את ראש החודש וזמנו ואת השבתות והעוו את כל דרכי השנים. 

·      כי ידעתי את הדבר וכהיום הזה אגידהו לך ולא אל בינתי אשען כי כן כתוב לפני על הספר ועל לוחות השמים מיוסדות חלוקת הימים. 

·      ולא ישכחו את מועדי הברית ולא ילכו במועדי הגויים לפי תעתועיהם ולפי דעתם. והיו אנשים אשר יביטו יראו בירח הוא המשחית את הזמנים ויקדים עשרת ימים בכל שנה ושנה.

·      ולכן ישחיתו את השנים בימים הבאים ועשו יום שווא ליום העדות ויום בלתי טהור ליום המועד. וכל איש לא יבדיל בין ימי קודש ובין ימי חול כי יתעו בחודשים ובשבתות ובמועדים ובשנות היובל. 

·      לכן הנני מצווך ומעיד בך למען תעיד בם. כי אחרי מותך ישחיתו בניך את הדבר למען יספרו בשנה רק שלוש מאות יום ושישים יום וארבעה ימים.

·      ועל כן יתעו בראש החודש ובשבת ובחג ובמועד ואכלו תמיד את הדם בבשר".

מכל אלה עולה לענייננו כי המילה 'שנה' מצטרפת למילה 'עולם', וכמוה נושאת משמעות כפולה המבססת את טיעון הכפילות כפי שנטען לעיל. 

נוסף על השניות המפורטת לעיל יש לייחס למונח 'שנה' משמעות של זמן. כשם ש – 'העולם' הינו מרחב או חלל ולעיתים גם סוג של זמן (נצח), כך השנה היא זמן.

המונח 'שנה' מצביע על ממד הזמן, המצטרף אל המונח 'עולם' המייצג לענייננו את ממד המרחב, ויחד את ה – 'מרחב-זמן' המבטא את  הקשר בין שני הרכיבים הללו, וזיקת שניהם אל התנועה של הצופה שהוא 'הנפש'. באין נפש אין עולם ואין שנה. באין צופה אין מרחב ואין זמן.

זמן הוא כלי למדידת תנועה אשר קיומה שלה מותנה בקיומו של המרחב-זמן ומהירותה נמדדת באמצעותם.

המפגש הפרוזאי-בנאלי-יומיומי עם תוצאת מונחים אלה, נסוב סביב שלושת הרכיבים: זמן, מהירות ודרך או, בפשטות, קמ"ש (קילומטר לשעה).

בנפש

התנ"ך רואה את בני האנוש כבעלי ארבעה רכיבים שהראשון בהם הוא פיזי ואילו שלושת האחרים הינם מטאפיזיים כלומר, לא נתפסים בחמשת החושים:

·      הרובד הראשון (התחתון) הוא הגוף הפיזי המורכב מתערובת של מינרלים (ברזל, סידן, אבץ וכן הלאה) ומכונה עפר או אדמה. ראה ספר בראשית פרק ב' פסוק ז': "וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה".

·      הרובד השני (מעל הגוף) הוא הנפש שהיא רכיב מטאפיזי שתפקידו למשוך חיים וחיוּת אל תוך הגוף הפיזי, ובמקביל לאפשר את קיומה של הברירה החופשית שהיא היכולת להבחין ולהבדיל בין טוב לרע. ראה ספר בראשית פרק ב' פסוק ז':" וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה". על עניין הברירה החופשית וההבדלה בין טוב לרע נעמוד בהמשך.

·      הרובד השלישי (מעל הנפש) הוא הרוח שהינה רכיב מטאפיזי הטובל בחלקו התחתון בתוך הנפש ומסייע לה למשוך חיים וחיוּת (ויטאליות) אל תוך הגוף הפיזי, ואילו בחלקו העליון הוא ניזון מן הנשמה ועל כן יש בו את היכולת להרוות את הנפש בהשראה שהיא מתנת האל ואינה נחלת הכלל.

·      ראה ספר ישעיהו פרק מ"ב פסוק א': "בְּחִירִי רָצְתָה נַפְשִׁי נָתַתִּי רוּחִי עָלָיו". ראה בראשית פרק ז' פסוק ט"ו: "וַיָּבֹאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכָּל הַבָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים". ראה ספר שמות פרק ל"א פסוק ג': "וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה".

·      הזוהר מתאר את הרוח כרוכבת בחלקה התחתון על הנפש ומאירה אל תוכה, ואילו הנפש מהווה מעין כיסא לרוח. במקביל, הרוח בחלקה העליון מוּדְרכת בידי הנשמה השולטת בה מלמעלה ומאירה אל תוכה, וכל שלושת אלה הם ישות אחת. ראה זוהר – שמות – דף קמ"ב – ע"א.

·      הרובד הרביעי (העליון) הוא הנשמה שהינה רכיב מטאפיזי הרוכב על גבי הרוח האנושית ומתווך בינה ובין האל. בהיות הנשמה בתוך גוף האדם היא מקושרת אסוציאטיבית למונח נשימה. ראה ספר בראשית פרק ב' פסוק ז':" וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה". כלומר, האל נפח באדם נִשְׁמַת חַיִּים, שהפכה לְנֶפֶשׁ חַיָּה, המכילה בתוכה את רוּחַ הַחַיִּים. ראה גם בראשית פרק ז' פסוק כ"ב: "כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו". 

לאחר המוות ואף כי הנפש, הרוח והנשמה אחד הם:

·      הנשמה עולה אל מה שמכונה 'נביעת הבר' (נביעו דבירא).

·       הרוח נכנסת אל גן-העדן,

·      ואילו הנפש מתיישבת בקבר.

כרגיל בתורת הסוד היהודית הדברים משתלשלים מלמעלה כלפי מטה, תוך כדי הבחנה והבדלה בין נר"ן (נפש, רוח, נשמה) עליון, לבין נר"ן תחתון. ראה זוהר – שמות – דף קמ"ב ע"ב (תרגום חופשי): ואותה נפש (העליונה) נכנסת אל תוך הרוח העליונה, והרוח העליונה נכנסת אל תוך הנשמה העליונה, והנשמה העליונה לוגמת מן האין סוף. ואו אז באה מנוחה לנפש התחתונה.

עניין זה (כך בזוהר) רמוז בספר שמואל א' פרק כ"ה פסוק כ"ט בדברי אביגיל לדוד:" וַיָּקָם אָדָם לִרְדָפְךָ וּלְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשֶׁךָ וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע".

אמור מעתה: מי אשר נפשו צרורה בצרור החיים של מעלה, נפש אויביו של מטה נקלעת בתוך כַּף הַקָּלַע. מה שאומר כי עוּבדת היות הנפש צרורה בצרור החיים אינה התרחשות של מה בכך. 

כך גם באשר לקורות הנשמה לאחר המוות: זוהר שמות – דף נ"ט – ע"א. תרגום חופשי: זרעי הטוב שאדם זורע בחייו (צדקה) מובילים ומדריכים את נשמתו לאחר מותו ומסייעים לה להיות צרורה בצרור החיים (לאתצררא בצרורא דחיי).

נשמת הצדיקים מביאה עימה 'נחת-רוח', ואילו נשמתם של מי שאינם צדיקים, נושאת 'רעות רוח'.

מכל ארבעת הרכיבים: גוף, נפש, רוח ונשמה, ברוב המקרים וכמעט תמיד, התנ"ך מייחס לנפש את יכולת ההבחנה בין טוב לרע, וממילא את הבחירה החופשית הגוררת בעקבותיה שכר או עונש, אשר תדיר הוא עונש של כרת. כלומר, נידוי הנפש והדרתה מתוך שבט הנפשות המכונה עם.

ומסביר הזוהר (שמות קמ"ב ע"א) את הפסוק: "וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִלְּפָנַי אֲנִי יְהוָה" (ויקרא כ"ב ג') ואומר כי כוונת "וְנִכְרְתָה" פירושה כי לא תשרה רוח על הנפש הזו ועל כן דינה הוא כדין נפשן של בהמות. 

דוגמה אחת מני רבות, ראה ספר ויקרא פרק ז' פסוק כ"ז: "כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ".

וכל כך על שום מה ולמה ? על שום היות הנפש דם ! ראה ספר דברים י"ב כ"ג: "רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר".

שלוש המילים "וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא" מופיעות בתנ"ך פעמים רבות בצירוף זה בדיוק. ייחודִיוֹת להן פתיחות בלשון נקבה (וְנִכְרְתָה) וסיומות בלשון זכר (הַהִוא). (כך גם בחטאים אחרים הגוררים עונש כרת). עוד נשוב לזה בהמשך.

גם ייתכן כי המקרא רומז בזה על קיומם של מאגרי די.אן.איי קולקטיביים אשר כל אחד ואחד מהם שונה מן האחרים, ייחודי ומובדל מהם וטבוע בעם מסוים כלשהו.

השערה מעין זו מניחה את קיומם של שני סוגיי מאגריי די.אן.איי קולקטיביים בעם ישראל: פיסי ונפשי, אשר הנפש הפרטית החוטאת נגרעת מהם בעונש כרת.

המשמעות הכפולה המוצפנת במילה נפש, באה לידי ביטוי גם ביכולתה של מילה זו להצביע על גופו הפיזי של אדם, נוסף על מהותו המטאפיזית. לדוגמה ראה בראשית מ"ו פסוק כ"ב: "אֵלֶּה בְּנֵי רָחֵל אֲשֶׁר יֻלַּד לְיַעֲקֹב כָּל נֶפֶשׁ אַרְבָּעָה עָשָׂר". 

המשנה החותמת את ספר יצירה מספרת על אברהם אבינו ובני ביתו ועל "הנפש אשר עשו בחרן", וראה בראשית פרק י"ב פסוק ה': "וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן".

בזה מצטרפת המילה 'נפש' אל המילים 'עולם' ו – 'שנה' בכל הנוגע לביסוס רעיון הכפילות כפי שהוצג לעיל. גם הביטוי 'הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ' (דם = נפש) תורם לטיעון.

אמור מעתה:

·      עולם הוא נצח אך גם מרחב.

·      שנה היא שמשית בת 365 ימים, אך גם ירחית בת 354 ימים.

·      נפש היא מהות מטאפיזית אך בה בעת גם ישות פיזית.

המילים זכר ונקבה החותמות את המשנה עולות בקנה אחד עם טיעון זה, ואך הגיוני להניח כי המשנה כולה על קרבה וכרעיה מכוונת לכפילות רעיונית, כפי  שכִיוונוּ קודמותיה להיפוך אותיות ולקידוד צופנים, והכול בכוונת מכוון המובילה אל לשון אשר יש בה צפנת-פענח, ויש בה סגי-נהור, ויש בה דבר-והיפוכו.

וכל אלה לא נועדו אלא כדי להצפין את בית המקדש בעולם, להחביאו בזמן, ולהסתירו בנפש, שהרי, כפי שכבר נמסר, אותיות אמ"ש המומרות בשיטת א"ת-ב"ש, עולות לאותיות 'בית' שאין להן משמעות נוספת מלבד בית המקדש.

המילה 'אמש' = המילה 'בית' בשיטת א"ת ב"ש, לפי אות ש' מתחלפת עם אות ב', אות מ' מתחלפת עם אות י', ו – אות א' מתחלפת עם אות ת' (ראה פרק ב' משנה א').

למילה 'בית' עם או בלי הא הידיעה, הייתה משמעות אחת ואין בלתה עבור יהודים, בין אם גלו מאדמתם ובין אם נותרו כאודים ניצולים מאש בארץ הקודש. משמעות זו הייתה ונותרה 'בית המקדש', ממש כשם שבימינו אין צורך להסביר לאיזה הר מתכוונים כאשר אומרים 'הר הבית'.

הרעיון בדבר קיומם של בתי מקדש רוחניים במרחב, בזמן ובנפש, לא היה זר ליהודים אנשי תורת הסוד, אשר מאז חורבנו של בית המקדש הגשמי, הרבו להתנחם בהתרפקות על בתי מקדש שאינם גשמיים.

כך, לדוגמה, מתברר כי האדם הראשון נוצר מעפרו של המקום אשר לימים הוקם עליו בית המקדש. ולא זו בלבד אלא בדיוק בנקודה עליה היה עתיד לעמוד המקדש, התחברו ארבע רוחות העולם עם ארבעת יסודות העולם שהם אש, אוויר, מים ואדמה, ומהם יצר האל מהות אחת החולקת את עצמה עם שני העולמות העליון והתחתון. ראה זוהר – שמות – כ"ג - ע"ב.

רבי שמעון בר יוחאי מחזק דברים אלה ומסביר כי אכן נכון וכי גופו של האדם הראשון נברא מעפרו של המקום אשר עליו היה עתיד לקום בית המקדש שלמטה, אך נשמתו ניתנה לו מעפרו של בית המקדש שלמעלה, וכשם שגופו, שנברא מן העפר שלמטה, התחבר עם שלושת היסודות אש, אוויר ומים - כך גם נשמתו שנבראה מן העפר שלמעלה, התחברה עם שלושת אלה. ראה זוהר – שמות – כ"ד - ע"ב.

רבי יהודה מעלה לדיון את הפסוק 'תוצא הארץ נפש חיה' (בראשית א') ותוהה מי זו אותה ארץ ? ומשיב כי היא המקום שבית המקדש ניצב עליו, ואילו אותה נפש חיה היא נפשו של האדם הראשון. ראה זוהר – שמות - נ"ה - ע"א.

במקביל לכל אלה מתלבט הזוהר בסוגיה הנמצאת על גבי ציר הזמן, ונובעת מן הפסוק בתהילים: "הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם" (תהילים נ"א כ').

החשש הוא שמא אין בכוונת הקב"ה לבנות את בית המקדש, שהרי טרם הקים את חומות ירושלים שאמורות להגן עליו. חשש זה נובע מן הזיכרון לפיו (במקור) אנשי ירושלים הקימו את חומות העיר תחילה, ורק לאחר מכן בנו את בית המקדש, (והפתרון הוא) אך מכיוון שהקב"ה אינו אדם, הרי שהוא בונה מקדש תחילה ורק לאחר שיורידו מן הרקיע - או אז יבנה את חומות העיר. ראה זוהר – שמות - ק"ח - ע"ב.

סביר להניח כי קטעים מעין אלה ודומים להם, לא נעלמו מעיני מחבר ספר יצירה והיוו חממה נוחה להבשלת הרעיונות הבוקעים עתה מספרו, שהרי איש אינו מצפה למצוא בספר יצירה גוויל ביבליוגרפי.

הנפש לאחר המוות

זוהר – שמות – קמ"א – ע"ב

קורותיה של הנפש אינם מסתיימים בתום פרק הזמן בו שכנה בעולם הזה, אלא ממשיכים ללוותה אל העולם הבא. ומסביר הזוהר ואומר כי ההוויה השוכנת בגופו של אדם נחלקת לשלושה חלקים שהם: נפש, רוח ונשמה.

לאחר המוות, הנפש מצטרפת אל גוויית המת ושוכנת בקברו עד שרכיבי גופו הפיסי חוזרים אל מקורם, קרי: הברזל חוזר אל הברזל, הסידן אל הסידן, הפחמן אל הפחמן וכן הלאה. תהליך שאנו מכנים 'הגוף הנרקב'. לאחר מכן היא (הנפש) משתלבת בתלאובות חיי עולם הבכא. קרי, עִמנו כאן, ובשעת הצורך מבקשת רחמים על מי שחיים.

הרוח (לאחר המוות) נכנסת אל אתר שהזוהר מכנהו בשם 'הגן שבארץ', שם היא מתמזגת עם מה שהזוהר מכנה "בדיוקנא דגופא דהאי עלמא", קרי: בדיוקן הגוף של העולם הזה ובתוך מלבוש שהיא עוטה על עצמה, שהוא, כך נראה, ה – 'צלם'. שם, בגן ההוא, הרוח רווה הנאות ומנעמים, ובשבתות וימים טובים היא עולה מעלה מעלה... מתענגת שם ושבה למקומה.

הנשמה (לאחר המוות) עולה מיד למקומה ושבה אל המקור ממנו יצאה, אך מתברר כי שם, למעלה, קיימת מהות בראשיתית שהזוהר אינו מכנה בשם אלא אומר עליה 'זו שעבורה מאיר הנר', 'זו שלעולם לא יורדת למטה', ועד אשר  'זו' לא מתקשרת עם מה שהזוהר מכנה בשם 'מקומה בכיסא', אין מנוח לנפש ואין מרגוע לרוח.

וכאשר משפחתו של המת פוקדת אותו בבית העלמין, הנפש מתעוררת ומשוטטת ומעוררת את הרוח, וזו עולה ומעוררת את הנשמה, ואו אז הקדוש ברוך הוא חס על ברואיו. זוהר – שמות קמ"א ע"ב.

ומתברר כי כל עוד עצמות המת מונחות בקבר, חלק נחות של הנפש נמצא עימן. ובעת בה הנשמה מכתירה את עצמה במה שמכונה: 'עטרה הקדושה', והרוח יורדת מן האור העילי אל גן עדן זוהר ובוהק... בעת ההיא הנפש ניצבת בקבר ומתגלמת בדיוקן (ואתגלימת בדיוקנא) שהיה בגוף מלכתחילה, בעוד אשר העצמות משתלבות בדיוקן ההוא ומשבחות ומהללות את בורא עולם על דרך הפסוק: "כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה יְהוָה מִי כָמוֹךָ". תהילים ל"ה י'. 

ואילו הייתה ניתנת רשות לעיני הבריות לראות את אשר מתרחש, הן היו רואות מעין דמויות מרחפות מעל הקברים ומודות ומשבחות את בורא עולם. אלא שטיפשותם של בני האנוש (אבל טפשו דבני נשא) בולמת אותם (קא מעכבא להו) מלראות את המחזה, שהרי הם אינם נזהרים בכבוד האל בעולם הזה, לא כל שכן במתרחש בעולם הבא. זוהר – שמות – קמ"ב ע"א.

הנפש היא משולשת מכיוון שלעיתים היא פיזית, לעיתים היא מטאפיזית ולעיתים היא דם

בנפש זכר ונקבה

השנִיוּת (הדוּאלִיוּת) של ספר יצירה באה לידי ביטוי ביתר עוז במונחים הקוטביים "זכר ונקבה" ובאופן בו הם משולבים בעש"ן (עולם – שנה – נפש).

בעניין זה ראה זוהר – שמות – ל"ז – ע"ב (תרגום חופשי): ומשום כך עץ התמר הינו זכר ונקבה גם יחד, שהרי הוא בא בחשבון עם העשן (עש"ן) שהוא לבן ושחור, על מנת להעניק שעת חסד בחצות הלילה להיעשות לבן לבני ישראל, ושחור לעובדי כוכבים ומזלות. 

ומשעמד רבי יצחק על הפסוק "מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר כְּתִימֲרוֹת עָשָׁן" (שיר השירים ג' ו') וראה בו את גילוי השכינה, עיכבו רבי יהודה ואמר "למה לך כל זה ? והרי יש פסוק שכתוב בו "וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהוָה בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד" אשרי העם שצפה במחזה הזה". (זוהר – שמות - פ"ד ע"א)

נשוב אל המשנה הנוכחת ואל המילה 'אמות' אך הפעם במשמעות 'עמודי תמיכה' על פי הפסוק: "וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן". ישעיהו פרק ו' פסוק ד'.

אמות הסִפִּים = עמודי תמיכה משני צדי הסף.

אמות = עמודי תמיכה = עמודים.

עתה נמיר במשנה את המילה 'אמות' במילה 'עמודי', ואת המילה 'אמ"ש' בצמד המילים 'בית מקדש', ונקבל את המשנה הבאה:

שלושה עמודי בית-המקדש חקקם, חצבם, צרפם, שקלם והמירם וצר בהם שלושה עמודי בית-המקדש במרחב, ושלושה עמודי בית-המקדש בזמן, ושלושה עמודי בית-המקדש בנפש זכר ונקבה

מחבר ספר יצירה הרחיק לכת אף מעבר למילים אלה כפי שנראה בהמשך