ספר יצירה פרק ג' משנה ד' 25

פרק ג' משנה ד' – ניתוח הדברים (אנליזה)

משמעות הביטוי שלש אמות אמ"ש בעולם אויר מים אש = שלוש אמות אמ"ש במרחב: אוויר, מים אש.

מכריע

התנ"ך מייחס למילה 'מכריע' משמעות של 'מכניע', וראה שמואל ב' פרק כ"ב פסוק מ': "וַתַּזְרֵנִי חַיִל לַמִּלְחָמָה תַּכְרִיעַ קָמַי תַּחְתֵּנִי".

בתקופות שלאחר חתימת התנ"ך זכתה המילה 'מכריע' למשמעות של 'מחליט ובוחר' וראה סדר נזיקין – מסכת סנהדרין – פרק ט' ב': "יוסיפו הדיינים עד שיכריע אחד לזכוּת ו – ב' לחובה...."

בינתים

על אף שבימינו עשויה תיבה זו להתפרש כ – 'לעת עתה', הרי שבתקופות קדומות היא התפרשה כ – 'ביניהן' או 'ביניהם' וראה סדר נשים – מסכת סוטה – פרק ט' ג': "נמצא סמוך לספר בעיר שיש בה עובדי כוכבים או בעיר שאין בה ב"ד אם היה עיר עובדי כוכבים בינתים או סמוכה לירושלים לא היו מודדין אלא (מניחין) אותה ומודדין חוצה (לה)".

שמים נבראו מאש וארץ נבראת ממים ואויר מרוח מכריע בינתים

יש לשים אל לב כי הביטוי 'שמים נבראו מאש' מדבר בלשון עבר, ואילו הביטוי 'וארץ נבראת ממים' מדבר בלשון הווה, וכך גם הביטוי 'ואויר מרוח מכריע בינתיים'.

יש בזה כדי לרמוז כי אין מדובר בתהליך שהסתיים ונסתם עליו הגולל, אלא בהתרחשות דינמית הניזונה מאירועים עכשוויים החשופים להשפעות.

במשנה הקודמת (ג') הצבענו על היעדרו של יסוד האדמה מכלל אותיות אמ"ש וקבענו כי לא בּכְדִי, אלא משום היעדרו של יסוד זה גם מחיי מחבר הספר.

יסוד האדמה מכונה לעיתים 'עפר' ולעיתים 'ארץ'. ראה רמב"ם הלכות יסודי התורה – פרק ג' – פסקה י"ג: "צורה ראשונה צורת האש...וצורה שנייה צורת הרוח...וצורה שלישית צורת המים...וצורה רביעית צורת הארץ".

מכאן עולה כי אותו יסוד חסר (אדמה = ארץ), הינו שריר וקיים ואף פתוח לתמורות ולהשפעות, מה שעשוי להצית תקווה בלב אלה המייחלים לשובה של האדמה (הארץ) שנגזלה מהם ולהושבתם עליה.

הזוהר נתן דעתו לעניין דומה ותיאר מחלוקת בין האש לבין המים, משום שהאש שכנה בגבהים ואילו המים שרו על פני הארץ. המתיחות שנוצרה בין השניים התפוגגה ברגע בו הרוח נכנסה והפרידה ביניהם, וכך יכלו כל השלושה (אש, אוויר ומים) לשרות לבטח על האדמה. האירוע כולו נבע מן הפסוק 'ורוח אלהים מרחפת על פני המים'. (בראשית א'). ראה זוהר – שמות – דף כ"ד – ע"א.

אותה רוח שהיא יסוד קוסמי שזה עתה הפיגה את המתיחות בין האש לבין המים, מקבילה לרוח האנושית שעסקנו בה בפרק זה במשנה הקודמת ג' בה תפקדה כמתווכת וממצעת בין הנפש לבין הנשמה.

מעתה צא ואמור:

·      האש היא הנשמה.

·      הרוח (אוויר) היא הרוח.

·      המים הם הנפש.

ובמבט חודר: האש היא הנשמה, הרוח (אוויר) היא הרוח, המים הם הנפש, והאדמה היא הגוף.

בעניין זה ראה גם אוצר המדרשים (אייזנשטיין) פרק דרבי אליעזר בן הורקנוס (תנא מתקופת חורבן בית שני): "ראשון דברינו ופתחון פינו חייבים אנו ליתן שבח והודאה לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים [...] ויוצר הרים וגבעות ובורא רוחות ונשמות, ועושה שלום בין אש למים".

בכל מקום בספר יצירה בו מופיעה המילה 'אמ"ש', ראוי לציין כי ברוח מחבר הספר ועל פי שיטת הקידוד א"ת-ב"ש, יש להמירה במילה 'בית' או בצמד המילים 'בית המקדש'.

על בסיס רעיון זה יש להמיר את המילה 'אמות' (מלשון אמות הסִפִים) במילה 'עמודים' או במילה 'עמודי'.

עתה תיראה המשנה כך:

שלושה עמודי בית המקדש במרחב: אוויר, מים ואש. שמיים נבראו מאש. וארץ נבראת ממים. ואוויר מרוח מכריע ביניהם