ספר יצירה פרק ג' משנה ו' 27

פרק ג' משנה ו' – ניתוח הדברים (אנליזה)

בכל מקום בספר יצירה בו מופיעה המילה 'אמ"ש', ראוי לציין כי ברוח מחבר הספר ועל פי צופן א"ת-ב"ש, יש להמירה במילה 'בית' או בצמד המילים 'בית המקדש'.

על בסיס רעיון זה יש להמיר את המילה 'אמות' (מלשון אמות הסִפִים) במילה 'עמודים' או במילה 'עמודי'.

עתה תיראה המשנה כך:

שלושה עמודי בית המקדש בנפש זכר ונקבה. ראש ובטן וגווייה. ראש נברא מאש, בטן נבראת ממים, וגווייה מרוח מכריע ביניהם.

גויה = גווייה = אזור הריאוֹת שבין הצוואר לבין הבטן.

ספר יצירה רשום ככתב חידה עתיק, וככזה הוא מזמין השוואה מול ולעומת סגנונן של חידות עתיקות.

  חידות עתיקות נהגו לעטות מסווה בדמות משלים. הבנת הנמשלים נחשבה לפיענוח החידות.

פרק ל' בספר משלי מוכיח כי חידות לא היו זרות לרוח חכמי היהודים, בוודאי לא לחכם מקראי בשם אגור בן יקה העניו, הצנוע, השנון והמתוחכם הפותח את דבריו בשפלות רוח ובנמיכות קומה לאמור: "כִּי בַעַר אָנֹכִי מֵאִישׁ וְלֹא בִינַת אָדָם לִי. וְלֹא לָמַדְתִּי חָכְמָה וְדַעַת קְדֹשִׁים אֵדָע". 

אך מיד לאחר הפתיחה השפופה, הוא משגר חץ ביקורתי כלפי השלטון, תוך כדי רמיזה שניתן להסיק ממנה כי דבריו יונקים מכוחה של שליחות אלוהית, ועל כן אין לפגוע בו לאמור: "מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד מִי אָסַף רוּחַ בְּחָפְנָיו מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ מַה שְּׁמוֹ וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ כִּי תֵדָע. כָּל אִמְרַת אֱלוֹהַּ צְרוּפָה מָגֵן הוּא לַחֹסִים בּוֹ. אַל תּוֹסְףְּ עַל דְּבָרָיו פֶּן יוֹכִיחַ בְּךָ וְנִכְזָבְתָּ".

ולכל התמהים על שום מה ולמה הוא מבקש חסות אלוהית, מגיעה שורת המחץ האנטי שלטונית, מנוסחת ככתב חידה לאמור: "לַעֲלוּקָה שְׁתֵּי בָנוֹת הַב הַב שָׁלוֹשׁ הֵנָּה לֹא תִשְׂבַּעְנָה אַרְבַּע לֹא אָמְרוּ הוֹן".

ולמי שלא הבין: העלוקה היא השלטון השולח שתי זרועות חמסניות אל תוך כיסי העם, ומצווח הַב ! הַב ! (כלומר, הַבוּ כסף! הַבוּ מיסים!), וכמו תמנון הופכות השתיים לשלוש זרועות שאינן שבעות, ואף לארבע שלעולם לא די להן.

ועוד בטרם החליטו שועי העם הזועמים ורוזניו הנזופים, כיצד עליהם לטפל באגור בן יקה הסורר והאנרכיסט, וכבר פוצח האחרון בדברי פיוט רומנטיים לאמור: "שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי וארבע [וְאַרְבָּעָה] לֹא יְדַעְתִּים: דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם, דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי צוּר, דֶּרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה".

ומשלא נרגעו הרוחות הוא עובר למשלי חנופה רוויים בנמשלים מחניפים לאמור: "תַּחַת שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ וְתַחַת אַרְבַּע לֹא תוּכַל שְׂאֵת. תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ וְנָבָל כִּי יִשְׂבַּע לָחֶם. תַּחַת שְׂנוּאָה כִּי תִבָּעֵל וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ".

הביטויים המחניפים 'עבד כי ימלוך' ו – 'שפחה כי תירש גבירתה', נועדו להנמיך להבות ולפייס את אבירי השלטון שפירשו (איך לא) את המילה 'עלוקות' כמכוונת כלפיהם.

ברוח שונה מזו הציבו חידונאי ימי הביניים את מלכודותיהם, ולדוגמה אבן עזרא אשר חד לאמור: עשירית הכף בראש שמי; עשירית הכף באחריתו (בסופו); והשנית בחשבון כף בחסרון כף ומחציתו; והאות השלישית כף... ותבוא עד אחריתו (פיענוחו). מהו שמי ?

להלן פיענוח החידה:

·      עשירית ה – 'כף' בראש שמי: 20 שהוא ערכה המספרי של האות כ' + 80 שהוא ערכה המספרי של האות ף' = 100. עשירית מ – 100 = 10 = האות י' (יוד).

·      עשירית ה – 'כ' באחריתו (בסופו): 2 שהוא עשירית מן המספר 20 שהוא ערכה המספרי של האות כ' ועל כן מייצג את האות ב'.

·      והשנית בחשבון 'כף' בחסרון 'כ' ומחציתו: 100 הינו ערכה המספרי של המילה 'כף', ואילו 20 הוא ערכה המספרי של האות כ'. עתה נחסר 20 מ – 100 ונקבל 80 מהם נחסר מחצית מ – 20 (כלומר 10) ונקבל 70 שהוא הגימטריה של האות ע' (עין).

·      והאות השלישית 'כף'... ותבוא עד אחריתו: 100 הינו ערכה המספרי של המילה 'כף', שהוא גם ערכה הגימטרי של האות ק' (קוף).

·      שמי = יעקב.

גם הזוהר לא נותר מאחור כאשר עסקינן בחידות, אלא שבזוהר כמו בזוהר, התכנים מוזלפים בניחוחות של מסתורין, והוא תוהה בנוגע לנחש שפורח באוויר ובין שיניו רובצת נמלה [...] כמו גם לגבי נשר שמקנן באילן שלא היה [...] ושניים שהם אחד, ואחד שהוא שלושה [...] ועלמה יפה נטולת עיניים המתקשטת בקישוטים שלא היו.

הזוהר מותיר לקוראיו את פתרון החידה, איש-איש ככל שיעלה בעיני רוחו, וכל שנותר הוא להצביע על חידתו של אגור בן יקה כמקור לדימויי הנחש, הנשר והעלמה. ראה זוהר – שמות – משפטים - דף צ"ה – ע"א.

לאור כל אלה הגיוני להניח כי בין אם מחבר ספר יצירה חי ופעל במאות הראשונות לספירה, ובין אם בימי הביניים, הרי שלא זו בלבד שחידות לא נעלמו מעיניו, אלא אף היה בהן כדי לדרבנו להעביר באמצעותן מסרים, תוך כדי שהוא מצווה "בחון בהם וחקור מהם".

כך ראינו כיצד אותן 'עשר ספירות בלימה' רמזו על כרובי בית המקדש, ובדרך זו התברר כי המילה אמ"ש בשיטת א"ת-ב"ש שימשה מסווה למילה 'בית', וכי המילים עולם, שנה ונפש הינן בעלות משמעות כפולה.

עתה רואות עינינו כי המחבר הגה שיטה נוספת להעברת מסרים סמויים ושמה 'מצא את יוצא הדופן'.

שיטת 'מצא את יוצא הדופן' מסתייעת במילים, במספרים, בציורים, בתצרפים ואף בטבלאות, כגון זו שלפנינו, בה מוטל על הפותר להצביע על יוצא הדופן:

פרה כבשה עז

שמש ירח כוכב

סיר מחבת כרובית

פרה, כבשה ועז הינן בעלות מכנה משותף בשורה, וכמוהן גם שמש, ירח וכוכבים. לא כך כרובית שיוצאת דופן בין שלוש המילים בשורה סיר, מחבת, כרובית.

הטבלה הבאה מתמצתת את תכני שלוש המשנות ד' – ו' לעיל:

אש שמיים חום ראש

רוח אוויר רוויה גווייה

מים ארץ קור בטן

·      אש בראה שמיים, חום וראש.

·      רוח בראה אוויר, רוויה וגווייה.

·      מים בראו ארץ, קור ובטן.

וביתר פירוט:

אש שמיים חום ראש נשמה

רוח אוויר רוויה גווייה רוח

מים ארץ קור בטן נפש

אפשר להקשות ולתהות הכיצד זה אש בוראת ראשים, רוח בוראת גוויות ומים בוראים בטנים, אך לית מאן דפליג כי מים אינם בוראים ארץ שהרי כתוב: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם". רק לאחר מכן כתוב "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם". בראשית א'. משמע, הארץ בהיבראה כבר הכילה את המים ועל כן לא ייתכן כי מים בראו ארץ.

יתר על כן, התקיימה הפרדה בין השניים וראה שם פסוק י': "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים". 

מילים נרדפות למילה 'ארץ' הן 'אדמה' ו – 'עפר' אך בוודאי לא מים:

ראה בראשית י"ג ט"ז: "וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה".

ראה יחזקאל כ' מ"ב: "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה בַּהֲבִיאִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אוֹתָהּ לַאֲבוֹתֵיכֶם".

מכל אלה עולה כי המילה 'ארץ' היא זו שיוצאת דופן בטבלת אירועי הבריאה המופיעים בפרק זה במשנות ד' – ו'.

ומאליה עולה השאלה על שום מה ולמה ? שהרי ברור כי בעל ספר יצירה הוא בר אוריין, חריף ובקיא בענייני יסודות היקום והיוצאים בהם ומהם כפי שנודעו בזמנו, ולא ייתכן כי שגגה נפלה בידו.

ובכן מה ?

גם התשובה עולה מאליה ונשענת על כל שאמרנו עד עתה ועל הנובע מן הפסוק: "אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר יְהוָה עַל אַדְמַת נֵכָר" ? תהילים – קל"ז – פסוק ד'.

אמנם נכון כי הפסוק מבטא את כאב הגולים מבית ראשון, אך מותר להניח בבטחה כי כאב גולי בית שני לא נפל בעוצמתו מקודמו.  ראה גם ישעיהו כ"ד – ד': "אָבְלָה נָבְלָה הָאָרֶץ אֻמְלְלָה נָבְלָה תֵּבֵל" .

רוצה לומר, כשם שיסוד האדמה (עפר/ארץ) נפקד מספר יצירה בכוונת מכוון, הרי שגם בהופעתו הוא צץ במקום שאינו מקומו, והכול ברוח איש-יהודי אשר אדמת ארצו נשמטה תחת רגליו.

בכל מקום בספר יצירה בו מופיעה המילה 'אמ"ש', ראוי לציין כי ברוח מחבר הספר ועל פי שיטת הקידוד א"ת-ב"ש, יש להמירה במילה 'בית' או בצמד המילים 'בית המקדש'.

על בסיס רעיון זה יש להמיר את המילה 'אמות' (מלשון אמות הסִפִים) במילה 'עמודים' או במילה 'עמודי'.

עתה תיראה המשנה כך:

שלושה עמודי בית המקדש בנפש זכר ונקבה

 ראש ובטן וגויה

ראש נברא מאש

 ובטן נברא ממים

 וגויה מרוח מכריע בינתים