ספר יצירה פרק ג' משנה ז' 28

פרק ג' משנה ז' (בבא א') – ניתוח הדברים (אנליזה)

המליך אות א' ברוח וקשר לו כתר

קשירת כתרים לראשי אותיות התבצעה בשני אופנים:

אופן א': באמצעות תגי קישוט ייחודיים אשר סופרי סת"ם נהגו להוסיף לראשי אותיות בשעת כתיבת ספרי תורה או מזוזות: הכתרים נרשמו כקווים דקיקים שבראשיהם נקודות עגולות. משך הזמן התקבעו כללים. לדוגמה: על אותיות שעט"ז ג"ץ משרטטים שלושה כתרים.  

·       ראה בבלי שבת – דף פ"ח: "באו שישים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל וקשרו לו שני כתרים. אחד כנגד 'נעשה' ואחד כנגד 'נשמע', וכיוון שחטאו ישראל – ירדו מאה ועשרים מלאכי חבלה ופירקום".

·      ראה תלמוד בבלי – מנחות – כ"ט ב': "בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות".

קשירת כתרים לאותיות בנוסח ספר יצירה, אינה זרה גם לרוח הזוהר וראה זוהר – שמות – דף רי"ב – ע"ב, המספר על עשרים ושתיים אותיות שלראשיהן כתרים והן "מתעטרות" בהם (מתעטרן בכתרין) ורשומות ברקיע שמתנייד על גבי ארבע החיוֹת מחזונו של הנביא יחזקאל.

אופן ב': יהודים רשמו מספרים במילים שלמות או באותיות. כאשר האותיות קושטו בתג הן ביטאו את ערכיהן הידועים:

·      יחידות: א' = 1. ב' = 2. ג' = 3. ד' = 4......

·      עשרות: י' = 10. כ' = 20. ל' = 30. מ' = 40......

·      מאות: ק' = 100. ר' = 200. ש' = 300. ת' = 400.

אותיות שחוברו בגרשיים ביטאו את צירופיהן: לדוגמה ל"ו = 36.

על מנת לבטא מאות נהגו לצרף זו לזו את האותיות: ק'. ר'. ש'. ת' לפי ק' = 100, ר' = 200, ש' = 300, ת' = 400. לדוגמה: המספר 900 נכתב כך: תת"ק.

על מנת לבטא אלפים נהגו לקבוע שתי נקודות מעל האות. לדוגמה: שתי נקודות מעל האות ה' ביטאו את המספר 5000.

ייתכן כי בשל כך כתב "וקשר לו כתר". ייתכן כי כתרים הם נקודות בראשי אותיות הבאות לציין כי מדובר במספרים ולא באותיות.

(ראה ז'ורז יפרח – ספרות ומספרים – הוצאת כרטא - עמוד 267).

רק בשנת 1145 פרסם רבי אברהם אבן עזרא את כתביו (בעברית) שעסקו בשיטת המספור הערבית והשימוש ב – אפס.

המליך אות א' ברוח

בעניין זה ראוי להקדים את המאוחר ולציין כי המשנה הבאה (ח') פותחת במילים "המליך אות מ' במים", וזו שאחריה (ט') פותחת במילים "המליך אות ש' באש".

אשר על כן היה על המשנה הנוכחת לפתוח במילים 'המליך אות א' באוויר'. ולא היא.

המילים 'אויר' ו – 'רוח' כפי שהן מופיעות בספר יצירה, עלולות לבלבל ולעורר אי הבנות מכיוון שכלל לא ברור אם הן נרדפות זו לזו, או שמא 'אויר' הוא סוג של חלל או תוצר של 'רוח'.

הפעם הראשונה בה מופיעה המילה 'אויר' בספר יצירה היא בפרק ב' במשנה א' בה היא רשומה בצמידות למילה 'רוח' כך:

·      "עשרים ושתים אותיות יסוד שלש אמות ושבע כפולות ושתים עשרה פשוטות. שלש אמות אמ"ש יסודן כף זכות וכף חובה ולשון חק מכריע בינתים. שלש אמות אמ"ש מ' דוממת ש' שורקת א' אויר רוח מכריע בינתים.

ממשנה זו עולה כי 'אויר' ו- 'רוח' הן מילים נרדפות ושתיהן באות לציין יסוד.

הפעם השנייה בה מופיעה המילה 'אויר' בספר יצירה היא בפרק ב' במשנה ו' כך:

·      "יצר ממש מתהו ועשה את אינו ישנו וחצב עמודים גדולים מאויר שאינו נתפש וזה סימן א' עם כולם וכולם עם א' צופה וממיר ועשה את כל היצור ואת כל הדיבור שם אחד וסימן לדבר עשרים ושתים חפצים בגוף אחד".

על פי משנה זו 'אויר' הוא סוג של חומר הִיוּלִי ולא יסוד.

הפעם השלישית בה מופיעה המילה 'אויר' בספר היא בפרק ג' במשנה ב' כך:

·      "שלש אמות אמ"ש סוד גדול מופלא ומכוסה וחתום בשש טבעות ויצאו מהם אויר מים אש ומהם נולדו אבות ומאבות תולדות".

על פי משנה זו 'אויר' הוא יסוד.

הפעם הרביעית בה מופיעה בספר המילה 'אויר' היא שוב יסוד, ולאחר מכן היא נמצאת בצמידות למילה 'רוח' בפרק ג' במשנה ד' כך:

·      "שלש אמות אמ"ש בעולם אויר מים אש שמים נבראו מאש וארץ נבראת ממים ואויר מרוח מכריע בינתים".

על פי תחילת משנה זו 'אויר' הוא יסוד, ואילו בהמשכה הוא סוג של אטמוספירה שהינה תוצר של רוח שהיא-היא היסוד.

לאחר משנה ד' שבפרק ג' מופיעה המילה 'רוח' במשניות ה' – ו' ללא אזכור למילה 'אויר' כך:

·      "שלש אמות אמ"ש בשנה חום קור ורויה. חום נברא מאש קור נברא ממים ורויה מרוח מכריע בינתים".

·      "שלש אמות אמ"ש בנפש זכר ונקבה ראש ובטן וגויה. ראש נברא מאש ובטן נברא ממים וגויה מרוח מכריע בינתים".

על פי שתי משניות אלו המונח המייצג יסוד הינו רוח, ואילו המונח אוויר כלל לא מוזכר בהן.

או אז מגיעה המשנה הנוכחת ז' ואוחזת בשתי המילים גם יחד, אך הפעם בפירוד כך:

·      "המליך אות א' ברוח וקשר לו כתר וצרפן זה בזה וצר בהם אויר בעולם ורויה בשנה וגויה בנפש זכר באמ"ש ונקבה באש"ם".

על פי משנה זו 'אויר' אינו יסוד אלא תוצר של האות א' שהומלכה ביסוד הרוח ועוטרה בכתר.

אות א' הפותחת את ראשי-התיבות אמ"ש, מהווה ראש-תיבה למילה 'אויר' שאמורה לייצג את יסוד האוויר לאורך כל משכו של ספר יצירה. ולא היא. שהרי זה עתה נוכחנו כי לעיתים היא מילה נרדפת לרוח וככזו היא יסוד, לעיתים היא חומר היולי, ולעיתים היא תוצר של יסוד הרוח בצירוף כתרים ואותיות. 

בעניין זה ראוי לציין כי הזוהר מכיר אמנם את צירוף האותיות אמ"ש, אך אינו מייחס לאות א', אשר ברישא, את התיבה 'אוויר', אלא מספר כי האות א' הולידה את האות ש' שייצגה אש, ותוך כדי עימות בין אש לבין מים (שנבראו קודם לכן מצמד האותיות 'מם' בתוספת י'), נבראו האותיות ר' ו' ח' והפכו ל – 'רוח' שהיא המונח המקובל בזוהר לציון היסוד הידוע מארבעת היסודות. ראה זוהר – שמות – דף קנ"ט - ע"ב.

ואילו המונח 'אוויר' (אוירא) משמש בזוהר ואף בתלמוד, כמילה נרדפת למילה אטמוספירה במשמעות 'חללו של עולם', כגון: "אוירא דארץ ישראל מחכים". בבלי – בתרא – קנח ב'.

לכאורה בעיה. ולא היא. שהרי כבר עמדנו על דרכו של בעל ספר יצירה להקנות למילותיו כפל משמעות בכוונת מכוון, והדברים ברורים ובהירים וימשיכו להתברר ולהתבהר.

גם השימוש התנודתי בלשון זכר ובלשון נקבה לסירוגין (וקשר לו כתר וצרפן זה בזה),לכאורה לא במקומם, בא לרמוז על כפל משמעות, אלא אם כן יש מי שמבכר להניח כי מחבר ספר יצירה היה עילג.

וצרפן זה בזה

אפשרות א': חיבר ביניהם באמצעות זיקוק, התכה והסרת סיגים והפך אותם למקשה אחת: ראה ירמיהו פרק ו' פסוק כ"ט: "נָחַר מַפֻּחַ [מאשתם [מֵאֵשׁ תַּם עֹפָרֶת לַשָּׁוְא צָרַף צָרוֹף וְרָעִים לֹא נִתָּקוּ. כֶּסֶף נִמְאָס קָרְאוּ לָהֶם כִּי מָאַס יְהוָה בָּהֶם.

ראה ישעיהו פרק א' פסוק כ"ה: "וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ".

אפשרות ב': חיבר אותן זו לזו: ראה תלמוד בבלי ברכות נ"ה א': "אמר רב יהודה אמר רב יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ", מה שעולה בקנה אחד עם רוח ספר יצירה המייחסת לאותיות יכולת של בריאה ותנועה בזמן.

מה משמעות הביטוי וצר בהם אויר בעולם ?

לאחר שחיבר יחד את האות א' עם רוח וכתר, האל עיצב בהם את אוִירוֹ (חללו) של עולם. 

עולם = מרחב או נצח.

מה משמעות הביטוי וצר בהם רויה בשנה ?

לאחר שחיבר יחד את האות א' עם רוח וכתר, הוא עיצב בהם את הלחות (ערפל, טל, גשם = משקעים) בעונות השנה ובעצם, בזמן.

שנה = זמן.

וצר בהם גויה בנפש

גויה = בית החזה = הריאות = מערכת הנשימה בעלת קונוטציה לנשמה. 

לאחר שחיבר יחד את האות א' עם רוח וכתר, הוא עיצב בהם את מערכת הנשימה בנפש שהיא בעלת זיקה לנשמה.

נפש = טריטוריה שהיא חלק פרטי ותַחוּם בגבולות הידוע כגוף פיזי בתוך המרחב, כמו גם חלק פרטי ותחום בגבולות כמהות מטאפיזית בתוך הזמן כגון המונחים יום ולילה. 

נפש היא גם מהות מטאפיזית פרטית השוכנת בבן אנוש (שאף הוא עצמו וגופו מוגדרים 'נפש') ומהווה חלק ממהות מגה-מטאפיזית ששמה 'עַם' וברבים 'עַמֶּיהָ'.

אותה מהות מטאפיזית פרטית עלולה להיות מנודה ומסולקת מתוך 'עַמֶּיהָ' בגין חטא שאין לו כפרה. כך על פי 'ונכרתה הנפש ההוא מעמיה' וראה בראשית י"ז – י"ד: "וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר".

בכל הפעמים בהם מוטל עונש כרת על הנפש, היא (הוא) מופיעה כנטולת מין כדוגמת מלאך, כמו גם דו מינית המייצגת זכרים ונקבות גם יחד. כך לאור הפסוק "וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא" הפותח בלשון נקבה ומסיים בלשון זכר, וכבר עמדנו על המשמעות הכפולה של עניין זה בפרק הנוכח במשנה ג'.

המשמעות הכפולה המוצפנת במילה נפש באה לידי ביטוי גם ביכולתה של מילה זו להצביע על גופו הפיזי של אדם, נוסף על מהותו המטאפיזית. לדוגמה ראה בראשית מ"ו פסוק כ"ב: "אֵלֶּה בְּנֵי רָחֵל אֲשֶׁר יֻלַּד לְיַעֲקֹב כָּל נֶפֶשׁ אַרְבָּעָה עָשָׂר". 

עולם + שנה + נפש = מרחב + זמן + טריטוריה

זכר באמ"ש ונקבה באש"ם

יש לשים לב לפעולות הבאות:

·      המלכת אות א' ברוח.

·      הכתרתה בכתר.

·      זיקוק השלושה (א' + כתר + רוח).

·      התכת השלושה (צרפן).

·      הסרת סיגי השלושה (צרפן).

·      עיצוב האוויר במרחב באמצעות השלושה (צר).

·      עיצוב הלחות (המִשקעים) בזמן באמצעות השלושה (צר).

·      עיצוב מערכת הנשימה בנפש באמצעות השלושה (צר). 

כל אלה בוצעו בנפרד עבור הפן הזכרי ובנפרד עבור הפן הנקבי:

·      עבור הפן הזכרי הם בוצעו על פי נוסחה ששמה אמ"ש.

·      עבור הפן הנקבי הם בוצעו על פי נוסחה ששמה אש"ם.

האות א' פותחת את שתי הנוסחאות (אמ"ש ו – אש"ם) והפעם הוראתה היא המילה 'רוח' וכבר עמדנו על המתח ה – 'יצירתי' השורר בין המילה 'רוח' לבין המילה 'אויר'.

הצד הזהה בשתי הנוסחאות הינו השימוש במונח 'רוח', ואילו הצד השונה הוא בהכתרת הזכר באות א' של 'רוח עליונה', בעוד הנקבה מוכתרת באות א' של 'רוח תחתונה'.

ואם ישאל השואל מדוע לא להיפך ? ראה זוהר – שמות – דף ל"ח – ע"ב: "ובמקום שנמצאים זכר ונקבה אין שבח אלא לזכר".

אות א' בעלת היבט זכרי היא זו העומדת בראש האותיות מ"ש (אמ"ש), ואילו אות א' בעלת היבט נקבי היא זו העומדת בראש האותיות ש"ם (אש"ם).

האיחוד בין הרוח העליונה לבין הרוח התחתונה, יוצר את השלם וראה דיון בנושא בזוהר חדש – שיר השירים - העוסק במילים: "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ" (שיר השירים א' ב') וקובע כי רק נשיקות בין שתי רוחות, העליונה והתחתונה, מולידות אהבה של חדווה. (דהא רחימו דחדוא לאו איהו, אלא מגו נשיקין דרוחא עילאה בתתאה).

לכאורה כך הם פני הדברים אך מכיוון שציווה "בחון בהם וחקור מהם [...] וחקור בהם", יש לשוב אל הרישא של המשנה הנוכחת ואל התיאור: "המליך אות א' ברוח וקשר לו כתר וצרפן זה בזה וצר בהם [...] גויה בנפש [...]".

משמע, הנפש נבראה לפני הגויה, מה שלא עולה בקנה אחד עם מעשה הבריאה, שהרי הגוף נברא לפני הנפש, אלא אם כן הנפש הייתה קיימת בעולם האצילות בצורתה הטרומית היולית ברמה של 'לוח חלק' (טאבולה ראסה), ועל כן התאפשר לצור בתוכה גויה טרומית היולית אף היא, כמו גם בשאר האברים הטרומיים היוליים המופיעים במשניות הבאות.

בתום עיצובה הטרומי היולי בעולם האצילות, הנפש תשתלשל אל עולם הבריאה, ממנו תרד אל עולם היצירה ומשם אל עולם העשייה בו תעטה על עצמה גוף בשר ודם בו (בגוף) כל איבר ואיבר הוא 'כיסא' לפעולות מאגיות מוּנְחוֹת מטרה, כגון: כפרת עוונות.

ראה ספר ויקרא ח': "וַיִּסְמֹךְ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ פַּר הַחַטָּאת. וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִדָּמוֹ וַיִּתֵּן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן אַהֲרֹן הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית [...] כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בַּיּוֹם הַזֶּה צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם".

מאידך ועל פי רוח ספר יצירה לפיו דבר אינו כפי שנדמה ממבט ראשון, ותמיד יש להפוך בו מכיוון שהוא הפוך ממילא, ראוי להתבונן מקרוב באותיות אמ"ש, תוך כדי הצטיידות בציווי: "בחון בהם וחקור מהם והעמד דבר על בוריו והשב יוצר על מכונו".