ספר יצירה פרק ד' משנה א' 31

פרק ד' משנה א' – ניתוח הדברים (אנליזה)

משנה זו עוסקת בכפילויות כפי שמעידה עליה הרישא, ועל כן הגיוני להניח כי הייתה חביבה על בעל ספר יצירה, שהרי כפילויות היו אבני יסוד במשנתו.

שבע כפולות בג"ד כפר"ת

אותיות כפולות הן אלו הדגושות בדגש קל ונהגות בשני אופני היגוי: מודגש ורפה, ועל כן מכונות 'כפולות'. מקובל כי הן שש האותיות בג"ד כפ"ת.

'שבע כפולות', כדברי המשנה, הן שש אותיות בג"ד כפ"ת + האות השביעית ר' שאליבא דבעל ספר יצירה מצטרפת לאותן שש אותיות ויחד הן בג"ד כפר"ת.

על מנת לרדת לעמקן של 'שבע הכפולות' (שבע ולא שש) יש להבהיר תחילה את עניין שני הדגשים: הכבד והקל.

דגש כבד מכפיל את העיצור אותו הוא מדגיש אך אינו משנה את איכותו. לדוגמה: המילה שִלֵּם = שִלְ – לֵם. בימינו אין מבחינים בהיגוי העיצור הכפול. הדגש הכבד אינו מעניינה של משנה זו או של ספר זה בשום צורה ואופן.

דגש קל בא באותיות בג"ד כפ"ת כאשר הן מופיעות בראש מילה, או באמצע מילה אחרי שווא נח. 

דגש קל משנה את איכות העיצור אך בימינו שומעים את הדגש הקל רק באותיות ב', כ', פ':

·      אות בּ' דגושה נהגית B ואילו אות ב' רפה נהגית V. 

·      אות פּ' דגושה נהגית P ואילו אות פ' רפה נהגית F.

·      אות כּ' דגושה נהגית  Kואילו אות כ' רפה נהגית ח' בהברה אשכנזית.

היגוי האותיות הדגושות גּ', דּ', תּ' אינו שונה בימינו מהיגויין כאשר הן רפות, אך בימים עברו היה היגוין שונה כאשר היו דגושות או רפות.

'שבע כפולות' הן שש אותיות בג"ד כפ"ת + האות ר' שהיא יוצאת דופן באותן 'שבע כפולות', ומעוררת תמיהה גדולה על שנכללה בכללן.

בתנ"ך, כמו גם בכתבי קודש קדומים אחרים, מופיעות אותיות ר' דגושות בודדות, אך כולן דגושות בדגש כבד ולא בדגש קל, ועל כן אינן יכולות לבוא בקהל האותיות הכפולות בג"ד כפ"ת.

גם אם יימצא כי בקהילה יהודית כזו או אחרת התקיים נוהג של הכללת האות ר' בכלל האותיות הכפולות, עדיין נותרה תמיהה על בעל ספר יצירה על שכלל אותה בכללן כאילו היה זה מעשה שבשגרה.

התמיהה גדולה שבעתיים משום היות המחבר איש ספר האמון על האות הכתובה, בוודאי על זו המקראית שהוא מרבה לצטטה בספרו.

אשר על כן אין זאת אלא שעשה כן בכוונת מכוון על-אף שידע כי הוא מערבב מין בשאינו מינו.

מתוך כך, האם ייתכן כי ביקש להסב את תשומת הלב אל השגגה על מנת להסיט אותה (את תשומת הלב) מן הטפל אל העיקר ?

האם אפשר כי תמרן את הדברים כדי שאותו 'עיקר' יהיה נחבא אל הכלים, יסתתר בנקיקי אותיות ובמובלעות מילים ולא ייחשף לעין ממבט ראשון ?

אם כן, מדוע נהג כפי שנהג ?

משום כל אלה מן הראוי לבחון את משמעות האות ר' ואת סיבת שילובה בראשי התיבות בג"ד כפר"ת, שהרי משמעויות וסיבות עשויות לחולל תפניות במה שראינו בהן הנחות יסוד שאינן ניתנות לערעור.

ראשית תיבחן האות ר' לכשעצמה, ולאחר מכן ייבחן שילובה בכלל האותיות הכפולות בג"ד כפ"ת

נוסף על היותה אות מאותיות אלפא-ביתא, ה – 'ר' נהגית גם כמילה ורושמת היסטוריה כפולת פנים: פן עני ופן עשיר:

·      את הפן העני ראה בספר משלי פרק ל' פסוק ח': "שָׁוְא וּדְבַר כָּזָב הַרְחֵק מִמֶּנִּי רֵאשׁ וָעֹשֶׁר אַל תִּתֶּן לִי הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי." המילה רֵאשׁ מופיעה כאן במשמעות של עני ורש. רֵאשׁ וָעֹשֶׁר = עוני ועושר. 

·      את הפן העשיר ראה בספר דברים פרק א' פסוק כ"א :"רְאֵה נָתַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת". המילה רש מופיע כאן במשמעות של ירושה ועל כן עושר.

דוד בן שלמה אבן זמרא בספרו 'מגן דוד', מקפיד לא רק על קוצה של י', אלא גם על קוצה של ד' וקובע כי די לו לאדם להסיט כמלוא הנימה את קוצה של האות ד', על מנת שזו תהפוך לאות ר', ומכאן עולה כי המילה 'אחד' תהפוך למילה 'אחר' ומיד לאחר מכן: "מחריב את העולם ומאבד את נפשו ונותן כוח לאל אחר", מה שלא מחמיא לאות ר' כלל ועיקר.

לשון דומה נוקט גם הזוהר שמודיע כי אם אדם יסיט את קוצה של האות ד' מן המילה 'אחד', תיווצר המילה 'אחר' ויתחולל חורבן שתחילתו בשטן (סמא"ל), והמשכו בשקר שעליו לא ניתן לבנות דבר, וכפועל יוצא הרס הבניין ונפילת שמיים וארץ. זוהר – שמות – קט"ז ע"א.

אשר על כן, מסביר הזוהר, למניעת בלבול, כתוּבות גם האות ד' של 'אחד', וגם האות ר' של 'אחר', באותיות גדולות: "דלי"ת עִילָּאָה וְרַב עַל שְׁאָר אַתְוָון. וְכֵן רֵי"ש דְּאֵל אַחֵר. לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא, דְּלָא לְאַחְלָפָא רָזָא קַדִישָׁא עִילָּאָה, וּלְאַכְלָלָא סִטְרָא אֲחֳרָא בַּהֲדֵיהּ".זוהר חדש – ואתחנן.

מאידך קיימת זיקה בין האות ר' לבין הגיית המילה 'ראש' כפי שהיא נהגית בארמית 'רֵישׁ'.

ראה אות רי"ש במדרש אותיות דרבי עקיבא עמוד נ"ג: "זה הקב"ה שהוא ראש לכל העולם כולו".

שם עמוד נ"ה: "אין ריש אלא ישראל שנתן הקב"ה ראש לכל האומות".

מן האמור לעיל עולה כי האות ר' נושאת עימה משמעות כפולה ומוּכפלת של עוני לעומת עושר, שפל לעומת הצלחה, אלוהות לעומת הרס -  כולם בכפיפה אחת.

עתה ייבחנו ראשי התיבות בג"ד כפר"ת

ראשי התיבות בג"ד הופכים למילה 'בגד' הנושאת מספר משמעויות:

·      ראה ספר בראשית פרק ל' פסוק י"א: "וַתֹּאמֶר לֵאָה בגד [בָּא גָד] וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גָּד". מפסוק זה עולה כי המילה בגד הנחלקת לשתי הברות, הופכת ל- גָד, שמשמעותה מזל אשר לאה מתברכת בו הודות לבנה גד אשר שפחתה זִלְפָּה ילדה עבורה. בא גד = בא מזל.

·      ראה ספר ירמיהו פרק י"ב פסוק א': "צַדִּיק אַתָּה יְהוָה כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אוֹתָךְ מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד". בפסוק זה מופיעה המילה בָגֶד במשמעות של בגידה והפרת אמון. 

·      ראה ספר במדבר פרק ד' פסוק י"ג: "וְדִשְּׁנוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וּפָרְשׂוּ עָלָיו בֶּגֶד אַרְגָּמָן". בפסוק זה מופיעה המילה בֶּגֶד במשמעות של פריט קדושה.

מעבר לכל אלה וברוח מילותיו של בעל ספר יצירה (בחון בהם וחקור מהם), קיים היבט נוסף לביטוי "בָּא גָד" והוא" וַיָּבֹא גָד". ראה ספר שמואל ב' פרק כ"ד פסוק י"ח:" וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ עֲלֵה הָקֵם לַיהוָה מִזְבֵּחַ בְּגֹרֶן ארניה [אֲרַוְנָה] הַיְבֻסִי".

הגורן שדוד קנה מידי אֲרַוְנָה הַיְבֻסִי הוא הר הבית וראה דברי הימים ב' פרק ג' פסוק א': "וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית יְהוָה בִּירוּשָׁלַ‍ִם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה אֲשֶׁר נִרְאָה לְדָוִיד אָבִיהוּ אֲשֶׁר הֵכִין בִּמְקוֹם דָּוִיד בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי".

ראשי התיבות כפר"ת הופכים למילה 'כפרת' המופיעה בתנ"ך פעמים רבות ותמיד במשמעות של מכסה ארון הברית שהוצב במשכן ובבית המקדש הראשון. בבית המקדש השני לא היה קיים ארון ברית:

·      ראה ספר שמות פרק ל"ה פסוק י"ב: "אֶת הָאָרֹן וְאֶת בַּדָּיו אֶת הַכַּפֹּרֶת וְאֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ".

·      ראה ספר שמות פרק כ"ה פסוק י"ז: "וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת זָהָב טָהוֹר אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכָּהּ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבָּהּ."

על-פי הזוהר קיימת כפרת עליונה המאצילה מאורה על כפורת תחתונה ולא זו בלבד, אלא מתברר כי על גבי הכפרת העליונה גופא מופיעות שתי דמויות של כרובים: זכר ונקבה. זוהר – שמות – דף קמ"ח ע"א.

מאידך, ניתן להמיר את ראשי התיבות כפר"ת גם במילה פרכת אשר אף היא היוותה פריט קדושה בבית המקדש, ופירושה הוא מסך אשר חצץ בין קודש הקודשים בו עמד ארון הברית, לבין אזור הקודש בו ניצבו מנורת הזהב, מזבח הזהב ושולחן לחם הפנים.

כך במשכן וכך גם בבית המקדש הראשון. תפקיד הפרכת בבית המקדש השני היה להסתיר את החלל ואת הבושה שהם תוצאה של חסרון ארון הברית אשר נעלם בחורבן הבית הראשון.

ראה ספר שמות פרק כ"ו פסוק ל"א: "וְעָשִׂיתָ פָרֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב יַעֲשֶׂה אֹתָהּ כְּרֻבִים".

בזוהר מתברר כי ל - פָרֹכֶת נועד תפקיד נוסף הנובע מזה הראשון שמשימתו היא להסתיר ולחצוץ, והוא לסייע בפקיחת עיני הבריות לראות רזי דרזין.

התורה – כך הזוהר – מרעיפה רמזים דקים על ההוגים בה, אשר כולם שמחים אם הם (הרמזים) נקלטים. אך אם לאו, היא (התורה) מכנסת את הפתאים אשר לא השכילו לפענח את צפונותיה, ומשוחחת עימם מבעד ל - פָרֹכֶת המסננת סודות טמירים, הכל כפי ערכם של אותם פתאים, ומפענחת עבורם צפנים אט-אט, הכל על פי יכולת הבנתם, ומרגילה אותם טיפין-טיפין, ורק לאחר שהתרגלו למסתורין, היא נגלית אליהם פנים אל פנים, וחושפת בפניהם את רזי רזיה שהיו גנוזים בליבה מקדמת דנא. ראה זוהר – שמות – צ"ט ע"א - ע"ב בתרגום חופשי.

ומסביר הזוהר כי אותה פָרֹכֶת פְּרוּשה על טמיר הטמירים, במקביל לכפרת המכסה על הנסתרים העליונים, להצפנת הסתומים שהם סודיים ונעלמים. 

ובתוך כך, סמוך לכפרת, קיים מחבוא סתרים ליד נהר שופע...והדברים מתגלגלים אל פריון והתעברות קוסמית שמתעכבת עד לבוא המלך המשיח. ראה זוהר – שמות – דף רנ"ט – ע"א בתרגום חופשי.  

עד כאן המשמעות הכפולה הצפונה במילים 'בגד' 'כפרת', ומכאן בחינתן בשיטת א"ת-ב"ש

המילים 'בגד' 'כפרת' ייבחנו בשיטת א"ת ב"ש כפי שנבחנו כאן ראשי התיבות אמ"ש שהומרו במילה הטעונה 'בית':

·      המילה בגד בשיטת א"ת-ב"ש מניבה את האותיות שרק = שקר.

·      המילה כפרת בשיטת א"ת-ב"ש מניבה את האותיות לוגא = גואל.

·      בגד כפרת = שקר גואל = גואל שקר.

חישובי סדרי אותיות מעין אלה ואף מורכבים מהם, היו מקובלים על אבותינו ולדוגמה: ראה תיקוני זוהר – תיקון עשרים ושלושה – דף ס"ט ע"א שם המילה 'בראשית' מתפצלת לשתי מילים והן 'ברית' 'אש'. כך גם שם דף י' ע"ב.

שם מתברר כי ברית היא האות י' אשר בחיבור עם 'אש' הופכת ל – 'איש', כשם שחיבור אות ה' ל – אש, הופכת ל – 'אִשה'.

ראה גם מדרש הגדול: אל תקרי (אל תקרא) 'בראשית' אלא 'ברא' 'שית' (ברא שש בארמית), שברא שש פינות העולם, מזרח ומערב, צפון ודרום, מעלה ומטה.

האם ייתכן כי בעל ספר יצירה שתל בספרו אזהרה מפני משיחי שקר ?

האם ייתכן כי העם לא למד דבר מאירועי חורבן הבית הראשון ועל כן הביא על עצמו את חורבן הבית השני ?

האם ייתכן כי נביאי שקר היו בין הגורמים הישירים לחורבן שני הבתים ?

על עמדת האל בנושא זה ניתן ללמוד מספר יחזקאל פרק י"ג פסוקים א' – ט"ז:" וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר. בֶּן אָדָם הִנָּבֵא אֶל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּבָּאִים וְאָמַרְתָּ לִנְבִיאֵי מִלִּבָּם שִׁמְעוּ דְּבַר יְהוָה. כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הוֹי עַל הַנְּבִיאִים הַנְּבָלִים אֲשֶׁר הֹלְכִים אַחַר רוּחָם וּלְבִלְתִּי רָאוּ. כְּשֻׁעָלִים בָּחֳרָבוֹת נְבִיאֶיךָ יִשְׂרָאֵל הָיוּ. לֹא עֲלִיתֶם בַּפְּרָצוֹת וַתִּגְדְּרוּ גָדֵר עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל לַעֲמֹד בַּמִּלְחָמָה בְּיוֹם יְהוָה. חָזוּ שָׁוְא וְקֶסֶם כָּזָב הָאֹמְרִים נְאֻם יְהוָה וַיהוָה לֹא שְׁלָחָם וְיִחֲלוּ לְקַיֵּם דָּבָר. הֲלוֹא מַחֲזֵה שָׁוְא חֲזִיתֶם וּמִקְסַם כָּזָב אֲמַרְתֶּם וְאֹמְרִים נְאֻם יְהוָה וַאֲנִי לֹא דִבַּרְתִּי. לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה יַעַן דַּבֶּרְכֶם שָׁוְא וַחֲזִיתֶם כָּזָב לָכֵן הִנְנִי אֲלֵיכֶם נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה. וְהָיְתָה יָדִי אֶל הַנְּבִיאִים הַחֹזִים שָׁוְא וְהַקֹּסְמִים כָּזָב בְּסוֹד עַמִּי לֹא יִהְיוּ וּבִכְתָב בֵּית יִשְׂרָאֵל לֹא יִכָּתֵבוּ וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבֹאוּ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי אֲדֹנָי יְהוִה. יַעַן וּבְיַעַן הִטְעוּ אֶת עַמִּי לֵאמֹר שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם וְהוּא בֹּנֶה חַיִץ וְהִנָּם טָחִים אֹתוֹ תָּפֵל. אֱמֹר אֶל טָחֵי תָפֵל וְיִפֹּל הָיָה גֶּשֶׁם שׁוֹטֵף וְאַתֵּנָה אַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ תִּפֹּלְנָה וְרוּחַ סְעָרוֹת תְּבַקֵּעַ. וְהִנֵּה נָפַל הַקִּיר הֲלוֹא יֵאָמֵר אֲלֵיכֶם אַיֵּה הַטִּיחַ אֲשֶׁר טַחְתֶּם. לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה וּבִקַּעְתִּי רוּחַ סְעָרוֹת בַּחֲמָתִי וְגֶשֶׁם שֹׁטֵף בְּאַפִּי יִהְיֶה וְאַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ בְּחֵמָה לְכָלָה. וְהָרַסְתִּי אֶת הַקִּיר אֲשֶׁר טַחְתֶּם תָּפֵל וְהִגַּעְתִּיהוּ אֶל הָאָרֶץ וְנִגְלָה יְסֹדוֹ וְנָפְלָה וּכְלִיתֶם בְּתוֹכָהּ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה. וְכִלֵּיתִי אֶת חֲמָתִי בַּקִּיר וּבַטָּחִים אֹתוֹ תָּפֵל וְאֹמַר לָכֶם אֵין הַקִּיר וְאֵין הַטָּחִים אֹתוֹ. נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל הַנִבְּאִים אֶל יְרוּשָׁלַ‍ִם וְהַחֹזִים לָהּ חֲזוֹן שָׁלֹם וְאֵין שָׁלֹם נְאֻם אֲדֹנָי יְהֹוִה.

על פי יוסף בן מתתיהו (המאה ה – 1 לספירה) התקיימה בעם ישראל תופעה רחבת היקף של משיחי שקר שהבטיחו גאולה עוד בתקופת השלטון הרומי. עדויות היסטוריות מגלגלות את התופעה עד לסוף המאה ה - 18.

בין שמות משיחי השקר הידועים נמצאים יהודה בן חזקיה, יהודי בשם תאודאס, משיחי שקר אלמונים מקרב הסיקריים, יהודי מצרי שיוסף בן מתתיהו כינהו 'הקוסם', משה איש כרתים, אשר למלין, שלמה מולכו, מרדכי מוכיח, שבתי צבי, יעקב פרנק, ותומכים כגון נתן העזתי, שמואל פרימו, ישראל חזן, ושמואל גנדור.

על כמיהת העם לגאולה ניתן ללמוד מפסוקי ספר דניאל הרוויים בכיסופים לירושלים, תפילה לבוא המשיח, ונבואת תקומה שמילותיה הדירו ועדיין מדירים שינה מאלפי מחשבי קיצין וחוזי עתידות, שכילו ומכלים ימיהם בניסיונות לפצח את צְפניה. 

ראה ספר דניאל פרק ט כ"ג': "בִּתְחִלַּת תַּחֲנוּנֶיךָ יָצָא דָבָר וַאֲנִי בָּאתִי לְהַגִּיד כִּי חֲמוּדוֹת אָתָּה וּבִין בַּדָּבָר וְהָבֵן בַּמַּרְאֶה. שָׁבֻעִים שִׁבְעִים נֶחְתַּךְ עַל עַמְּךָ וְעַל עִיר קָדְשֶׁךָ לְכַלֵּא הַפֶּשַׁע ולחתם חטאות [וּלְהָתֵם חַטָּאת] וּלְכַפֵּר עָו‍ֹן וּלְהָבִיא צֶדֶק עֹלָמִים וְלַחְתֹּם חָזוֹן וְנָבִיא וְלִמְשֹׁחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים. וְתֵדַע וְתַשְׂכֵּל מִן מֹצָא דָבָר לְהָשִׁיב וְלִבְנוֹת יְרוּשָׁלַ‍ִם עַד מָשִׁיחַ נָגִיד שָׁבֻעִים שִׁבְעָה וְשָׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם תָּשׁוּב וְנִבְנְתָה רְחוֹב וְחָרוּץ וּבְצוֹק הָעִתִּים. וְאַחֲרֵי הַשָּׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם יִכָּרֵת מָשִׁיחַ וְאֵין לוֹ וְהָעִיר וְהַקֹּדֶשׁ יַשְׁחִית עַם נָגִיד הַבָּא וְקִצּוֹ בַשֶּׁטֶף וְעַד קֵץ מִלְחָמָה נֶחֱרֶצֶת שֹׁמֵמוֹת. וְהִגְבִּיר בְּרִית לָרַבִּים שָׁבוּעַ אֶחָד וַחֲצִי הַשָּׁבוּעַ יַשְׁבִּית זֶבַח וּמִנְחָה וְעַל כְּנַף שִׁקּוּצִים מְשֹׁמֵם וְעַד כָּלָה וְנֶחֱרָצָה תִּתַּךְ עַל שֹׁמֵם". 

(שָׁבֻעִים שִׁבְעָה) 7 X 62 (וְשָׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם) = 434 שנים, שהן, על-פי רש"י, פרק הזמן שחלף מנבואה זו עד לחורבן בית המקדש השני. ואילו על-פי ראב"ע (רבי אברהם אבן עזרא) מדובר בפרק הזמן שבית המקדש השני עמד על תילו.

במקביל ראוי לשים לב כי הביטוי "הבן בחכמה וחכם בבינה" (המופיע בספר יצירה במשנה ד' פרק א') דומה מאוד לנאמר בפסוק "וַיָּבֶן וַיְדַבֵּר עִמִּי וַיֹּאמַר דָּנִיֵּאל עַתָּה יָצָאתִי לְהַשְׂכִּילְךָ בִינָה. בִּתְחִלַּת תַּחֲנוּנֶיךָ יָצָא דָבָר וַאֲנִי בָּאתִי לְהַגִּיד כִּי חֲמוּדוֹת אָתָּה וּבִין בַּדָּבָר וְהָבֵן בַּמַּרְאֶה". ספר דניאל פרק ט' פסוקים כ"ב כ"ג. 

חשיבות הפסוק לענייננו עולה ומתעצמת הודות לשתי המילים  "שָׁבֻעִים שִׁבְעִים" המופיעות מיד לאחר "וּבִין בַּדָּבָר וְהָבֵן בַּמַּרְאֶה", ואמורות לחשב את מועד הגאולה. שהרי המספר שבע הוא חביבו של האל כפי שניווכח בפרק ד' משנה ט"ו.

על מנת להבין את הלך רוחו של בעל ספר יצירה בעת כתיבת הדברים, יש לשפוך אור על האווירה ששררה בירושלים ובבית המקדש השני סמוך לחורבן. ובכן, בשתי מילים: שחיתות וסיאוב. ובהרחבה, שחיתות שלטונית וסיאוב דתי שהם, בעצם, תאומים.

דברי הנביא ישעיהו בן אמוץ שנאמרו כשמונה מאות שנה לפני האירועים שמתוארים לעיל ולהלן, תקפים גם כאן כאילו חזה את הנולד. וכה אמר ישעיהו: "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה, קִרְיָה נֶאֱמָנָה; מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט, צֶדֶק יָלִין בָּהּ--וְעַתָּה מְרַצְּחִים.  כַּסְפֵּךְ, הָיָה לְסִיגִים; סָבְאֵךְ, מָהוּל בַּמָּיִם.  שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים, וְחַבְרֵי גַּנָּבִים--כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד, וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים; יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ, וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם". ישעיהו בן אמוץ פרק א' פסוקים כ"א – כ"ג.

ירושלים התפלגה בין צדוקים לפרושים. הצדוקים היו כוהניי הדת האוליגרכים, ואילו הפרושים היו הצמיתים שפרנסו את האוליגרכיה. התהום הכלכלית בין הראשונים לאחרונים זעקה לשמיים. חורבן הבית היה עניין של זמן.

משרת הכוהן הגדול בבית המקדש נקנתה בכסף בידי הצדוקים מעִם הרומאים, וממילא כך גם שאר משרות הכהונה. כולם שיחדו את כולם. בית המקדש הפך למאורת פריצים בידי הצדוקים, אך גם הפרושים לא טמנו ידם בצלחת, מה שמוכיח כי עבדים לא רוצים להיות חופשיים, אלא רוצים להיות אדונים. הג'ובים העסיסיים היו נחלתן של החמולות לבתיי בייתוס, חנין, קתרוס ופיאכי שמהן יצאו המכהנים בקודש.

קמצוץ של מושג על אשר התרחש, ניתן לקבל בהצצה אל התלמוד הבבלי מסכת פסחים דף נז' עמוד א' וכך כתוב בתצורת פזמון שרווח בימים ההם, וצוטט על ידי התנא שאול בן בטנית בשמו של יוסף בן חנין איש ירושלים:

·      "אוי לי מבית בייתוס אוי לי מאלתם" (כלומר, אוי לי מן הנבוט או מן הקללה שלהם).

·      "אוי לי מבית חנין אוי לי מלחישתם" (כלומר, אוי לי מהלשנותיהם באוזני הרומאים או גרוע מזה, מלחישות במובן כשפים).

·      "אוי לי מבית קתרוס אוי לי מקולמוסם" (כלומר, אוי לי מן העדויות השקריות שהם מעלים על הנייר).

·      "אוי לי מבית ישמעאל בן פיאכי אוי לי מאגרופם" (כלומר, אוי לי מאלימותם – ג.ג) "שהם כוהנים גדולים ובניהם גזברים" (כלומר, בניהם מופקדים על הכספים שזרמו אל בית המקדש) 

·      "וחתניהם אמרכלים" (וחתניהם אחראים על אוצרות בית המקדש ועל קבלת תרומות ומעשרות וחלוקתם לכוהנים וללויים – ג.ג) "ועבדיהם חובטים את העם במקלות" (ושְלוּחיהם מייסרים את העם במקלות כדי לגבות מיסים).

קודש הקודשים של העם היהודי הפך לסדום ועמורה, בה חברו הון ושלטון בחסות מצביאים רומיים ואלפיון עליון של יהודים. עולי רגל שהגיעו אל בית המקדש כדי לחגוג ולהקריב קורבנות, גילו בו בזאר הומה סוחרים, זבנים, סרסורים לדבר עבירה (מאכרים ולוביסטים), חלפני כספים ומוכרי יונים.

בית ראשון חרב בעקבות עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות. בית שני חרב בגלל שנאת חינם. (בבלי – יומא – ט עמוד ב') ניתן להוסיף לכל אלה גם שחיתות שלטונית.

אך האמנם ?

למען האמת ההיסטורית:

·      בית ראשון חרב בגלל נבוכדנאצר מלך בבל ושליחו נבוזראדן.

·      בית שני חרב בגלל אספסיאנוס קיסר רומי ושליחו טיטוס.

ומה בעניין 'עבודה זרה', 'שפיכות דמים', 'גילוי עריות' ו – 'שנאת חינם' ? 

אלה אמורים להידון במחקר של בריאות הנפש על אודות נטייתו המוּלדת של העם היהודי להתאבדות באמצעות הלקאה עצמית.

מתנהגות בשתי לשונות ב"ב, ג"ג, ד"ד, כ"כ, פ"פ, ר"ר, ת"ת תבנית רך וקשה גבור וחלש

לכאורה באות מילים אלו כדי להצביע על שבע אותיות בג"ד כפר"ת אשר על פי דברי בעל ספר יצירה נהגות בשני אופני היגוי כפי שהוסבר קודם לכן: רך וקשה, גיבור וחלש = מודגש ורפה.

בפועל רומזת שורה זו על משמעותו הכפולה של המספר שבע, שהיא (על פי הזוהר) תוצאה של השוני בין זכרי לנקבי, הבאה לידי ביטוי בזכרותם ובנקביותם גם יחד של:

·      שבע אותיות בג"ד כפר"ת זכר ונקבה.

·      שבעה כוכבי לכת זכריים ונקביים.

·      שבעת קני המנורה זכריים ונקביים.

·      שבע ספירות כפולות חג"ת נהי"מ (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות).

·      שבעה ימי בראשית של מטה, לעומת שבעה ימי בראשית של מעלה.

ראה זוהר – במדבר - דף רנ"ה ע"ב המסתיים בפסוק "אין כל חדש תחת השמש".

הערה: גם אם קדמוניות התמליל בזוהר אינה משתווה לקדמוניות ספר יצירה, עדיין יש בדברים כדי להעיד על מסורות ועל כיווני חשיבה של אנשי תורת הסוד היהודית, וממילא גם על אלה של המחבר.

שבע הוא מספר של ברכה:

·      אעשך לגוי גדול – זו ברכה אחת.

·      ואברכך – שתיים.

·      ואגדלה שמך – שלוש.

·      והיה ברכה – ארבע.

·      ואברכה מברכיך – חמש.

·      ומקללך אאר – שש.

·      ונברכו בך כל משפחות האדמה – הנה שבע.

כיוון שהתברך בשבע הברכות הללו, מה כתוב ? וילך אברהם כאשר דיבר אליו ה', לרדת אל העולם הזה כפי שהצטווה. זוהר – בראשית – ע"ח – ע"א.

במקביל נראה כי כוונת המשנה הנוכחת היא לקבּע בתודעת הקוראים את תכניו כפולי המשמעויות של המספר שבע, שנועד לו תפקיד רב חשיבות במארג הכללי, כפי נראה בהמשך, ולעשות כן באמצעות קביעה מעוררת מחלוקת כדוגמת הכללת האות ר' בקהל האותיות הדגושות בדגש קל, בבחינת 'אם הקוראים מופתעים – הם לא שוכחים', כמו גם 'קוראים מופתעים – בוחנים וחוקרים'.