ספר יצירה פרק ד' משנה ב' 32

פרק ד' משנה ב' – ניתוח הדברים (אנליזה)

שבע כפולות בג"ד כפר"ת

אותיות כפולות הן אלו הדגושות בדגש קל ונהגות בשני אופני היגוי, מודגש ורפה, ועל כן מכונות 'כפולות'. מקובל כי הן שש האותיות בג"ד כפ"ת.

'שבע כפולות' הן שש אותיות בג"ד כפ"ת + האות ר' שאליבא דבעל ספר יצירה מצטרפת לאותן שש אותיות ויחד הן בג"ד כפר"ת.

מאידך ועל-פי רוח ספר יצירה, יש להכפיל את משמעות המילה 'כפולות', שהרי כפילות היא בסיס משנתו של המחבר כפי שהתבאר עד הנה וכפי שיתבאר בהמשך.

שבע כפולות בג"ד כפר"ת יסודן

יסודן = בהן נוסדו.

במשנה שדלעיל מניח המחבר את היסודות לשילובים (קומבינציות) המופיעים במשניות הבאות, בהן ממשיך להתברר כי כל אות ואות משבע אותיות בג"ד כפר"ת, מהווה בסיס לאחת משבע התיבות: חוכמה, עושר, זרע, חיים, ממשלה, שלום וחן – ואילו להן עצמן יש 'אחיות תאומות' הקוטביות להן באיכותן כפי שנראה במשנה הבאה.

כשם שהפיתגוראים (חסידי הפילוסוף והמתמטיקאי פיתגורס) קבעו כי ביסודם של עצמים ניצבים מספרים, כך בעל ספר יצירה קבע כי ביסודם של עצמים (מוחשיים ומופשטים) ניצבות אותיות, בנוסף לאותן עשר ספירות שבפרק א'.

הפילוסופיה של פיתגורס סובבת סביב רעיון הגורס כי כאשר בוחנים את הרמה העמוקה ביותר של המציאות, נוכחים לדעת כי היא מתמטית ומושתתת על מספרים.

משנתו של בעל ספר יצירה סובבת סביב רעיון הגורס כי כאשר בוחנים את הרמה העמוקה ביותר של המציאות, נוכחים לדעת כי היא פונטית ומושתתת על הגאים.

אם נניח כי בעל ספר יצירה הסתייע באותיות על מנת לציין מספרים, כפי שנהגו יהודים בעת הקדומה, הרי הוא ופיתגורס הציעו רעיונות זהים. כמעט.

מכל מקום, שניהם הצביעו על 'יש קוסמי' שהוא בבחינת יצירה שניתנת לחקירה שיטתית ומאורגנת המבוססת על תצפיות שאפשר לסכמן בכללים, בחוקים ובאמיתות. ומכיוון שיש יצירה, הרי בהכרח יש יוצר.

המספר 7 שזור במשנה זו שלוש פעמים:

·      במילה 'שבע' עצמה.

·      7 אותיות בג"ד כפר"ת.

·      7 מילים: חכמה, עושר, זרע, חיים, ממשלה, שלום, חן.

יש בזה כדי להכין את הקרקע לקראת שלושה ביטויים חשובים שיבואו במשניות אשר בהמשך פרק זה והם:

·      במשנה ד' בה נאמר: "והיכל הקודש מכוון באמצע והוא נושא את כולם".

·      במשנה ה' בה נאמר: "שבע כפולות בג"ד כפר"ת. שבע ולא שש, שבע ולא שמונה. בחון בהם וחקור בהם והעמד דבר על בוריו והשב יוצר על מכונו".

·      במשנה ט"ו בה נאמר: "לפיכך חיבב את השביעיות תחת כל השמים".

משניות אלו רוויות במספר שבע וצופנות רעיון אשר בעל ספר יצירה אינו חוסך משאבים כדי להצביע עליו ובה בעת להצפינו.

אשר על כן, שומה על החוקר את צפונות ספר יצירה, לכתת את שרעפיו אל מדפי ספרות הסוד היהודית, תוך שהוא תר אחר שביעיות למיניהן, שאין טוב מספר הזוהר לעניינן.

כל אלה על-מנת לעמוד במצוות המחבר שהורה "בחון בהם וחקור מהם", שהרי אילו התכוון לפשוטם של דברים היה נוקט לשון שונה.

הקדוּשה על-פי תורת הסוד היהודית שורה לא רק על המספר שבע בבדידותו, אלא גם על העלאתו בחזקה למניין ארבעים ותשע וראה זוהר – שמות – ט"ו ע"ב המייחס קדושה לארבעים ותשע האותיות הקבועות בשמות שניים-עשר שבטי ישראל, וחקוקות בשתיים עשרה אבני החושן (השבטים זבֻלון ו – בנימִן בכתיב חסר): שמעון, לוי, יהודה, יששכר, זבֻלון (כתיב חסר), דן, נפתלי, גד, אשר, יוסף (מנשה ואפרים), בנימִן (כתיב חסר).

כנגד אותן ארבעים ותשע אותיות שבטי ישראל, ניתנה תורה ב – מ"ט פנים טהורות ו – מ"ט פנים טמאות. כך בזוהר.

להוגים בשבטי ישראל ובאותיות שמותיהם מתברר כי הן צופנות גם פן אפל, נוסף על קדושתן, שאינו נובע מן הגלוי לעין אלא מן הסמוי ממנה.

פן אפל זה מושתת על ארבע אותיות שמקומן לא יכירן בקהל אותן ארבעים ותשע אותיות המייצגות את שניים עשר השבטים ואלו הן: ח', ט', ק' ו- צ'.

על שום מה ולמה הן מנודות ? על שום היות אותיות ח' ו – ט' נגועות ב – 'חטא', ובמקביל אותיות ק' ו – צ' היו מעורבות באירוע מביך בו יעקב אבינו היה עלול לשבש סדרי עולם ולחשוף בפני בניו את אשר צופן להם העתיד:

·      בנוגע לאותיות ח' ו – ט' ראה זוהר שמות – פקודי – ר"ל – ע"א (תרגום חופשי): כאשר הכוהן הגדול היה חוגר את החושן המשובץ בשתיים עשרה אבנים אשר שמות השבטים היו חקוקים בהן, זהרו כלפיו האותיות החקוקות, להוציא שתיים שכלל לא נחקקו והן ח' ו – ט' מכיוון ששתיהן מופיעות בשורש המילה 'חטא', וגם בגין סמיכותן החושנית זו לזו בסדר אלפא-ביתא.

·      בנוגע לאותיות ק' ו – צ' (ץ') ראה ספר בראשית מ"ט א': "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים". ועל זה אומרת הגמרא – מסכת פסחים – דף נ"ו – א': "ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין (הימים) ונסתלקה ממנו שכינה..". תקרית זו הטילה רבב באותיות 'קץ' שניתן להציבן בפסוק במקום המילה (בּ)'אחרית', ועל כן הן נפקדות משמות השבטים.

יתר על כן, בקרב יודע ח"ן רווח הביטוי: "נכתבה תורה באש שחורה על גבי אש לבנה", הבא לומר כי אותיות התורה כתובות בדיו שחורה (אש שחורה) על גבי גוויל לבן (אש לבנה), ושומה על הרוצים להעמיק בה (בתורה) לקרוא לא רק את האותיות השחורות, אלא גם את החללים (הרווחים) הלבנים המקיפים אותן. את קצה קצהו של ביטוי זה ניתן לראות במדרש תנחומא בראשית א'.

אמור מעתה כי נוסף על 22 האותיות הנכתבות בדיו שחורה, נוצרות בחלל המקיף אותן גם 22 אותיות לבנות, שיוצרות  22 זוגות בני 44 אותיות שחורות ולבנות.

מכיוון שצריך למנות גם את חמש אותיות סופי המילים שהן ך', ם', ן', ף, ץ', הרי עסקינן ב - 27 צמדים בני 54 אותיות שחורות ולבנות.

מכאן עולה כי תורת הסוד היהודית נתנה דעתה לא רק על אותיות ב – 'עין', אלא גם על אלו שלא נשמע קולן, ולא נודע מראן ואף נפקד מקומן ואך משל היו.

במשנה ז' שבפרק א', כמו גם במשנה א' שבפרק ב', הודגשה שכיחותה של תופעת הצפנת מילים בעת העתיקה והובאו שם מספר שיטות הצפנה.

יהיה זה מן התבונה להניח כי האמור לעיל לא היה זר לרוחו של בעל ספר יצירה. אשר על כן ראוי לבחון אפשרות לפיה המחבר נמנע מהצפנת הגותו בסיוען של אותיות שחורות הגלויות לעין, והצפינה בעזרת הסמויות שאינן קיימות בפועל אלא בכוח בלבד, ואף ייתכן כי הטמינה (את ההגות) בחביוני אותה 'אש לבנה'.

על מנת ליישם בחינה מעין זו, יש להתמקד באותיות הנעדרות משמות העצם המופיעים במשנה הנוכחת, ולפענחן בתמיכת צופנים ידועים ושכיחים בחוגיי אבותינו.

שבעת שמות העצם המופיעים במשנה הנוכחת הם: חכמה, עושר, זרע, חיים, ממשלה, שלום וחן.

האותיות הנעדרות משמות עצם אלה הן: 'אבגדטספצקת'.  אותיות אלו תיבחנה בשלושה צופנים שכיחים שהם: צופן א"ב-ג"ד, צופן א"ת ב"ש וצופן תשר"ק.

ארבע האותיות הראשונות המופיעות באותן עשר אותיות נעדרות, הן 'אבגד' המכוונות אל צופן ששמו א"ב-ג"ד, לפיו כל אות במילה מסוימת, כלשהי, מוחלפת באות הבאה אחריה על-פי סדר אותיות אלפא-ביתא.

כך, לדוגמה, מוחלפת האות א' באות ב', והאות ב' מוחלפת באות ג' וכן הלאה. בדרך זו המילה (לדוגמה) 'צחק' הופכת למילה 'קטר'. לפי צ' מוחלפת ב – ק', ח' מוחלפת ב – ט', ו – ק' מוחלפת ב – ר'.

הפעלת צופן א"ב-ג"ד על אותיות 'אבגדטספצקת', מניבה את האותיות  'בגדהיעצקרא' המרכיבות את המילים 'קרעה בגד יצא' המופיעות שלושתן בפסוק אחד, ורומזות על מנהגי אבלות וצער כדוגמת האמור במגילת אסתר ד' א':" וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה".

הפעלת צופן א"ת-ב"ש על אותיות 'אבגדטספצקת', מניבה את האותיות 'תשרקנחוהדא' המרכיבות את הביטוי 'אחודה נ תשרק'.

המילה אחודה מתארת הצגת חידה כגון:" וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְשׁוֹן אָחוּדָה נָּא לָכֶם חִידָה", ובהמשך נאמר: "וַיֹּאמְרוּ לוֹ חוּדָה חִידָתְךָ וְנִשְׁמָעֶנָּה". (שופטים י"ד).

א ב ג ד ה ו ז ח ט י כ

ת ש ר ק צ פ ע ס נ מ ל

באות נ' הבודדה נדון מיד, אך עוד קודם לכן נעמוד על ארבע האותיות הראשונות שהן 'תשרק' ('תשרקנחוהדא'), ועל צופן ששמו תשר"ק המצפין מילים בשיטת היפוכן לאחור. כלומר, רישום האותיות משמאל לימין כמקובל במילים לועזיות. לדוגמה: המילה 'רקד' הופכת בצופן תשר"ק למילה 'דקר', והמילה 'תפוח' הופכת למילה 'חופת'.

ולענייננו הווה אומר: אחודה חידת תשר"ק שבמרכזה האות נ'.

פיענוח תכניו של צופן תשר"ק מתבצע בקריאת האותיות מלפנים אל האחור, מה שמוביל אל חידת האות נ' הבודדה שאף היא הופכת פניה ומתייצבת כשפניה לאחור, וראה את ה – נ' ההפוכה בספר במדבר פרק י' פסוקים ל"ה – ל"ו: "׆ וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה יְהוָה וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ. וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה יְהוָה רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל  ׆". האות נ' ההפוכה במקור המקראי נראית כך ׆.

ברישא ובסיפא של פסוק טעון זה מתייצבות שתי אותיות נ' הפוכות (׆) (ממש כך בספרי תורה) שעוררו עליהן תילי תילים של פרשנויות שאינן קשורות לענייננו אשר כל כולו התמקדות בתוכן הפסוק ולא יותר.

עתה יש להקביל ולהשוות בין שני הפסוקים (מגילת אסתר ד' א' לעומת ספר במדבר פרק י' פסוקים ל"ה – ל"ו) הבוראים עלילה שתחילתה ב - 'קריעה', שק, אפר וזעקה גדולה ומרה, וסופה בהפצת אויבים, פיזור משנאים והשבת רבבות אלפי ישראל אל אדמתם.

מכל האמור בפרקים שנסקרו עד עתה עולה כי משאת נפשו של המחבר, כפי שהצפינה בפיתוליי אותיותיו ונפתולי מילותיו, הייתה בשיבת ציון ובבניית בית המקדש.

כזאת עשה בהשקיעו את המיית ליבו במשלים שופעי צפנים כדוגמת חוכמה, עושר וזרע, המושתתים על תווים גרפיים שמקורם ארמי-אשורי, שמקורו שלו בשלטון האשורי-בבלי ששלט בארץ ישראל במאה ה – 6 לפנה"ס. לחילופין...באמצעות אותיות הכתב העברי הקדום (כתב דעץ) שמקורו בכתב הפיניקי. ודי לחכימא ברמיזא.