ספר יצירה פרק ד' משנה ג' 33

פרק ד' משנה ג' – ניתוח הדברים (אנליזה)

לכפילויות בספר יצירה יש יותר משתי פנים אך שתיים הן הליבה (לעת עתה):

·      הכפילות באותיות אמ"ש באה לידי ביטוי במשמעות הדואלית (שנִיוּת) של מילים, לפיה כל מילה הינה בעלת שתי משמעויות למצער, כגון: נפש המצויה בקטגוריה של רוח ונשמה, לעומת נפש שהיא גוף פיזי שהינו חלק מתוך עם או עמים.

·      הכפילות באותיות בג"ד כפר"ת תבוא לידי ביטוי בניגודים. כלומר, בצמדי מילים של 'דבר והיפוכו', כגון: עושר לעומת עוני, או חיים לעומת מוות.

בדבור ובתמורה

ואומר הזוהר: "בדבורא וברוחא כחדא אתעביד עלמה", כלומר: בדבור וברוח כאחד נעשה העולם. זוהר – בראשית – קנ"ו ע"א.

ומבסס את דבריו בציטוט מתהילים ל"ג לאמור: "בִּדְבַר יְהוָה שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם.

הווה אומר, הדיבור העולה מן המילה בִּדְבַר, הוא זה שברא שמים. משמע, השמים נברא בדיבור.

ולענייננו, הדיבור ברא את שבעת העצמים חוכמה, עושר, זרע, חיים, ממשלה, שלום וחן – שתמורתם (ניגודיהם) איוולת, עוני, שממה, מוות, עבדות, מלחמה וכיעור.

תמורת חכמה איוולת. תמורת עושר עוני. תמורת זרע שממה. תמורת חיים מות. תמורת ממשלה עבדות. תמורת שלום מלחמה. תמורת חן כיעור

המונח תמורה בימינו אנו מורה על חילופין: ראה 'זה חליפתי' (תחליף), 'זה תמורתי', 'זה כפרתי' = זה יבוא תחתי ויחליף אותי, זה יבוא במקומי, זה יכפר עלי (סדר כפרות).

המונח תמורה בימים קדומים הורה על ניגודים וראה אוצר מדרשים – מדרש תמורה עמוד 581 כמו גם ילקוט הרועים עמוד כ"ה (מיוחס לתנאים ר' ישמעאל ור' עקיבא): "וכל מה שברא, בתמורה בראו: אילולי מוות לא היה חיים, ואילולי חיים לא היה מוות. אילולי שלום לא היה רע, ואילולי רע לא היה שלום. אם היו כל בני האדם טיפשים, לא היה ניכר שהם טיפשים. ואילו היו כל בני האדם חכמים, לא היה ניכר שהם חכמים [...] וברא מתים וחיים, כדי להבדיל בין זרע ושממה. ברע חן וברא כיעור. זכרים ונקבות. ברא אש ומים. ברזל ועץ. אור וחושך. חום וקור. אכילה ורעבון. שתייה וצימאון. הילוך וחִגרות. ראיה וסמיות. שמיעה וחרשות. ים ויבשה. דיבור ואִלְּמוּת. מעשה ובטלות [...] עם כל התמורות שאמר שלמה בקהלת 'עת ללדת – ועת למות', וכל זה להודיע גבורתו של הקב"ה, שכל דבר שברא בשתיים ובשיתוף. וכי לא היה המקום יכול להוציא בנים ללא עריות ובלא גילוי ערווה, אלא הכל בשיתוף ובתמורה [...] הרי אמרנו שיש לכל תמורה, חוץ מדבר אחד: להודיע לכל באי עולם ברמז שהוא (הקב"ה) אחד ואין לו שני".

ובמקום אחר במדרש תמורה נאמר: "אם אין חרש – אין קרדום, ואם אין קרדום – אין חרש. ואם אין טהרה – אין טומאה, ואם אין טומאה – אין טהרה".

האם ייתכן כי מחבר ספר יצירה מכוון אל: 'אם אין גלות – אין גאולה, ואם אין גאולה – אין גלות' ?

שהרי הגלות משולה לטומאה – והגאולה משולה לטהרה. וראה זוהר (בראשית רכ"ב ע"ב) שם מתקיים דיון בבקשת יעקב מיוסף בנו לחילוץ עצמותיו מן הגלות הטמאה, ולהביאן אל המולדת הטהורה לאמור: "אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם" (בראשית פרק מ"ז). ומסביר הזוהר (שם) "על-מנת שלא ייקבר בין אותם טמאים אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם" (יחזקאל כ"ג).

ומתעוררת קושייה בזוהר (שם) התוהה מדוע נטל יוסף פסק-זמן משירותו הממלכתי במצרים למען יוכל לקיים את מצוות אביו ולהעלות את גופתו אל ארץ ישראל ואל מערת המכפלה, שהיא מקום אשר השכינה שורה עליו, ואילו לאחר מותו, גופתו שלו עצמו נחנטה והושמה בארון במצרים (מקום טמא) עד להעלאתה אל ארץ ישראל בידי משה, אף כי לא נקברה במערת המכפלה. 

ומסביר הזוהר כי כשם שהשכינה שרתה בגלות על יחזקאל בן בוזי הכוהן שנאמר (יחזקאל א'): "הָיֹה הָיָה דְבַר יְהוָה אֶל יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי הַכֹּהֵן בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים עַל נְהַר כְּבָר וַתְּהִי עָלָיו שָׁם יַד יְהוָה", אף כי היא (השכינה) שורה ברגיל בארץ ישראל לבדה, כך גם במקום בו נטמן יוסף שעל פי הזוהר "הושלך ארונו אל המים" משום רצונו של בורא עולם לשמרו מפני הטומאה, שאם יצוף ארונו, הגלות לא תתקיים, ועל כן תהיה קבורתו במקום שלא נטמא (מים) על-מנת שבני ישראל יוכלו לסבול את הגלות.

ועל כל אלה אומר רבי יוסי כי שמה של מערת המכפלה בא לה משום שכל מכפלה היא בחזקת שניים ואחד, ואף מערת המכפלה היא שניים ואחד.

הניגודים (הקוטביות) היצוקים בבריאה גירו את שרעפי המלומדים הקדמונים שהקצו להם מקום של כבוד בכתביהם, וראו בהם מעין איזונים שהבורא השְלִיט בעולמו. כך קהלת, כך בעל ספר יצירה וכך גם הפיתגוראים היוונים חסידי משנתו של פיתגורס.

קהלת התייחס לניגודים השזורים בזמן, ואילו בעל ספר יצירה והפיתגוראים התמקדו בניגודים שבתוך העצמים.

קהלת הטיף כי: "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם. עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ. עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת. עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד. עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק. עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ. עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר. עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם". קהלת פרק ג' פסוקים א' – ח': 

בעל ספר יצירה הציב את החוכמה לעומת האיוולת, את העושר לעומת העוני, זרע לעומת שממה, חיים לעומת מוות, שלטון לעומת עבדות, שלום לעומת מלחמה, ויופי לעומת כיעור.  

הפיתגוראים (חסידי הפילוסוף והמתמטיקאי פיתגורס) טענו כי ניגודים נמצאים בבסיס כל העצמים, כולל המופשטים, ואף קבעו את עשרת הראשונים:

·      סופי ואינסופי

·      זוגי ואי-זוגי

·      אחד ורבים

·      ימין ושמאל

·      זכר ונקבה

·      מנוחה ותנועה

·      ישר ועקום

·      אור וחושך

·      טוב ורע

·      ריבוע ומלבן

במקביל לכל אלה ומתוך היכרות עם כוונותיו הנסתרות של המחבר כפי שבּוּארוּ בספר זה עד עתה, יהיה זה לא הגיוני להניח כי עלה בדעתו לחזור, בצורה כזו או אחרת, כך סתם, על דברי קהלת והפיתגוראים כמצוות אנשים מלומדה.

הדעת נותנת כי תכנן את מבנה המשנה כך שתכיל מצבור של תכנים תמימים לכאורה, אשר שזור בהם מסר עלום וטמיר כדרכו וכפי שיתברר בהמשך.

בדִבור ובתמורה

אם אין מדקדקים בקוצה של יוד, ניתן להמיר את הביטוי 'בדבור ובתמורה' בביטוי: 'באמירה ובתחליפים'. ובהרחבה גם בביטויים 'במילים ובמעשים', 'להלכה ולמעשה' ו – 'בכוח ובפועל'.

מאידך ואם מקפידים לְשַׁמֵּר את כללי התחביר של השפה העברית, כמו גם את רוח מסריו הרמוזים של המחבר, ראוי לצרף את המילה 'דיבור' אל שאר שמות העצם המופשטים המופיעים במשנה, ולהציב כנגדה את המילה 'שתיקה' (או 'אִלְּמוּת' על פי מדרש תמורה). כלומר, 'תמורת דיבור שתיקה (אִלְּמוּת)'.

במקביל, יש לפקוח עין חשדנית על הביטוי 'תמורת זרע שממה', בשל היותו חריג על רקע שאר הביטויים, מכיוון שהוא עוסק בשמות עצם גשמיים שניתנים לתפיסה בחמשת החושים, בעוד השאר מבוססים על שמות עצם מופשטים.

הביטוי 'תמורת זרע שממה' הינו חריג גם במדרש תמורה ואינו עומד שם עצמאי נטול שכנים, אלא בא בסמיכות לביטוי 'מתים וחיים'.

וכך הוא מופיע במדרש תמורה: "מתים וחיים, כדי להבדיל בין זרע ושממה". כך כתוב, בעוד שאר ביטויי התמורה מופיעים כך: "ברא חן וברא כיעור. זכרים ונקבות. ברא אש ומים. ברזל ועץ. אור וחושך. חום וקור. אכילה ורעבון. שתיה וצימאון. הילוך וחגרות. ראיה וסמיות. שמיעה וחרשות. ים ויבשה. דיבור ואלמות".

גם במשנה הנוכחת מופיע הצמד 'זרע ושממה' בשכנות לצמד 'חיים ומוות', אף כי הפוך מסדר הופעתם במדרש תמורה.

המרת 'זרע ושממה' בצמד 'דיבור ושתיקה' תיראה כך:

שבע כפולות בג"ד כפר"ת: תמורת חכמה איוולת. תמורת עושר עוני. תמורת דיבור שתיקה. תמורת חיים מות. תמורת ממשלה עבדות. תמורת שלום מלחמה. תמורת חן כיעור

האם ייתכן כי זו הייתה כוונתו המקורית של המחבר ? אם כן, על שום מה ולמה ? האם משום רצונו להביא לתשומת לב הקוראים כי הוא נאלץ לשמור על שתיקה תמורת דיבור ? 

על-פי הדמיון (שלא לומר, הזהות) בין 'התמורות' במשנה הנוכחת ובין 'התמורות' במדרש תמורה, הרי הדעת נותנת כי בעל ספר יצירה הכיר מקרוב את תחילת המדרש לאמור: "וכל מה שברא, בתמורה בראו", כמו גם את הסיפא הקובעת כי "כשם שהבית מודיע על הבנאי, והבגד מודיע על האורג, והדלת על הנגר - כך העולם מודיע על הקדוש ברוך הוא שהוא בראו, ישתבח ויתעלה שמו לעד ולנצח נצחים, אמן ואמן נצח סלה ועד".

האם ייתכן כי "כשם שהבית מודיע על הבנאי, והבגד מודיע על האורג, והדלת על הנגר".... – כך אותיות אמ"ש מודיעות על הבית ?!

האם ייתכן כי במדרש תמורה מסתתר פתרון חידת נפקדותו של יסוד האדמה מספר יצירה ? שהרי על-פי הדמיון בין השניים, נראה כי הראשון היווה מקור השראה לשני.

להלן דברי מדרש תמורה: "הגוף הזה תולדותיו נתלין (תלויים) זה בזה - וזה בזה. ואם אין זה – אין זה. וכיוון שהם מתפרקות (מתפרקים) אחד מחברו, הגוף נטוי ומת. כמו שיש לבית ארבע צדדין (צדדים). אם מתפרק אחד מהן (מהם), הבית נופל".

וכך מקביל מדרש תמורה בין כל אחד מארבעת היסודות ובין...כיס-המרה האופייני לו:

·      מרה שחורה כנגד העפר: תולדתה צינה ויבשה. כך העפר.

·      מרה אדומה כנגד האש: תולדתה חמה ויבשה.

·      הלובן כנגד המים: תולדתו קר ולח כמו המים.

·      הדם כנגד הרוח.

את ארבעת היסודות מכנה מדרש תמורה בשם שֹרִים וזו לשונו: "ואם יחסר אחד מן השרים, הרוח הולך והגוף כלה". [...] "כיוון שאחד מן היסודות מתחסר, הגוף מת" !

דהיינו, באין אדמה – אין רוח. באין רוח – אין נפש.

האם ייתכן כי מחבר ספר יצירה רואה בבני ישראל עם שגופו מת, כל עוד לא השיב לעצמו את יסוד האדמה שנגזל ממנו ?

האם משום כך הדיר יסוד זה מספרו ?

ומכיוון שעסקינן באותיות בג"ד כפר"ת עליהן אמרנו כי הן עולות לאותיות 'גואל שקר' (משנה א' בפרק זה), הרי ברוח המשנה הנוכחת שעניינה תמורות והפכים, יש לבחון את הדברים בשיטת איפכא-מסתברא ועל כן: תמורת גואל אמת – גואל שקר, ותמורה גואל שקר – גואל אמת. האם ייתכן כי לזה כיוון בעל ספר יצירה ? 

בין אם כך ובין אם כך, נראה כי המילים "תמורת שלום מלחמה" המופיעות לקראת סיום המשנה, מהוות 'כיסא' למשנה הבאה ולמילים "מעלה ומטה, מזרח ומערב, צפון ודרום", הכול ברוח מילותיהם של מדרש תמורה וספר יצירה כפי שמיד יתבאר.