ספר יצירה פרק ד' משנה ד' 34

(ראה להלן פרק א' משנה ה' ומשניות י"ג י"ד)

פרק ד' משנה ד' – ניתוח הדברים (אנליזה)

שבע כפולות בג"ד כפר"ת

אותיות כפולות הן אלו הדגושות בדגש קל ונהגות בשני אופני היגוי ועל כן מכונות 'כפולות'.

מאידך ועל-פי רוח ספר יצירה, יש להכפיל את משמעות המילה 'כפולות', שהרי כפילות היא בסיס משנתו של המחבר כפי שהתבאר עד הנה, וכפי שיתבאר בהמשך.

מעלה ומטה מזרח ומערב צפון ודרום

הדמיון (שלא לומר, הזהות) בין מילותיו של מדרש תמורה ובין אלו של ספר יצירה, מתקיים גם במשנה הנוכחת הנסמכת על מילותיה של המשנה הקודמת "תמורת שלום מלחמה" וממשיכה איתן הלאה.

ראה מדרש תמורה: "נשתיירו שני (שתי) תמורות: עת מלחמה ועת שלום, כנגד שני לוחות הברית:

·      מלחמה שנאמר (במדבר כ"א) עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת יְהוָה.

·      אם זכה ועסק בתורה יעשה ממלאכי השלום שנאמר (ישעיה ל"ג) הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻצָה מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם מַר יִבְכָּיוּן. וכתיב (איוב כ"ה) הַמְשֵׁל וָפַחַד עִמּוֹ עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו.

הא (הנה) למדת שכל מה שיש בעולם, תמורת עליונים ותחתונים, ראשונים ואחרונים, מזרח ומערב, צפון ודרום, ושאר כל התמורות שהזכרנו לך, והוא אחד, ואין בלעדיו, ראשון ואחרון אל מלך נאמן, מושל בכל, שוכן עד, וקדוש שמו, שלא נברא בעולמו דבר מיוחד ואין לו שני, ולא דבר תמורה כמו שהזכרנו בתחילת הספר להודיע לכל באי עולם, שהוא אחד והוא ברא את עולמו".

לכאורה יש בציון כיווני שושנת הרוחות (מעלה לעומת מטה, מזרח לעומת מערב, צפון לעומת דרום) כדי להצביע על גוף גאומטרי של קובייה, שהרי קובייה היא בת שש פאות שהן מעלה + מטה + ארבעה כיווני רוחות כנאמר במשנה.

אלא שאליה וקוץ בה מכיוון ש – 'היכל הקודש' המופיע בהמשך, יכול אמנם להשתבץ במרכזה של קובייה כפי שדורש הכתוב, אך מרכז זה אינו יציב, משום שלא יכול להתקיים בו הכלל לפיו כל נקודה על פני המעטפת של הקובייה, תהיה במרחק שווה ממנו. כלומר, צפוי מרכז תנודתי שהוא אמצע עבור נקודה א' אך אינו אמצע עבור נקודה ב'.

מאידך, 'היכל הקודש' יכול להיות משובץ במרכזו של כדור שכל נקודה על פני המעטפת שלו מקיימת מרחק שווה ממרכזו, כלומר רדיוס.  

מתוך כך ברור כי מעטפת כדורית להיכל הקודש עולה באיכותה הממרכזת, על פני זו של המעטפת הקובייתית.

מן הפילוסופיה הלוריאנית של האר"י בן המאה ה –  16 לספירה, כמו מזו הפיתגוראית (פיתגורס בן המאה ה – 6 לפנה"ס), משתמע כי אין ביכולתו של 'יש' כלשהו להיווצר אלא סביב מרכז כלשהו. 

מתוך אמונה כי שום 'יש' אינו יכול להיווצר ללא מרכז, החלו הפיתגוראים לבטא את הרעיון באמצעות נקודה שסביבה שרטטו עיגול. נקודה זו היא המקור לכל אשר קיים והיא מחוץ להבנת בני אנוש.

אותה נקודה היא מרכז שיתעצם וילך ויגשים את עצמו כמעגל שהוא אביהם של הקווים, המשולשים, הריבועים והמחומשים. המרכז הוא אבי הכיוונים, הממדים והמרחקים.

ראה ספר משנת הזוהר בתרגום פרופסור תשבי א' עמוד רמ"ז: "בוא וראה: אין לך עיגול בעולם שאינו נעשה מתוך נקודה אחת העומדת באמצע".

רעיון נועז אף יותר מופיע בתחילת משנתו של האר"י (תלמוד עשר הספירות לרבי חיים ויטאל) לפיו ההוויה האלוהית המכונה 'אור אין סוף', צמצמה את עצמה במרכזה (פינתה את אורה מתוך מרכזה) למען תוכלנה להתהוות בה (בנקודה המרכזית) עשר ספירות עגולות המייצגות את פני האל הגלויים (לעומת הנסתרים) שהן מסד וטפחות לכל אשר קיים. 

האר"י ראה לנכון להדגיש כי העיגול הינו הצורה המושלמת ביותר עבור תהליך הבריאה, מכיוון שקיים מרחק זהה/שווה (רדיוס) בין מרכזו לבין כל נקודה ונקודה שעל פני היקפו, מה שלא יכול להתקיים עבור שום צורה גאומטרית אחרת. כך האר"י.

כל שנאמר בפסקה הקודמת בנוגע לעיגול, תקף גם לצורת הכדור בחילופי המילה היקפו במילה מעטפתו.

מכאן עולה כי הכיוונים מעלה + מטה + ארבע הרוחות, מצביעים על מרחב כדורי ובעצם על החלל האינסופי המקיף אותנו.

ראה תלמוד עשר ספירות של רבי חיים ויטאל בשמו של האר"י – חלק א' – פרק א' – סעיף ה': 

"והנה אז צמצם את עצמו אין סוף: בנקודה האמצעית אשר בו, באמצע ממש, וצמצם האור ההוא, ונתרחק אל צדדי סביבות הנקודה האמצעית. ואז נשאר מקום פנוי, ואויר, וחלל ריקני, מנקודה האמצעית ממש. והנה הצמצום הזה היה בהשוואה א' (אחת) בסביבות הנקודה האמצעית ריקנית ההיא, באופן שמקום החלל ההוא היה עגול מכל סביבותיו בהשוואה גמורה, ולא היה בתמונה מרובע בעל זווית ניצבת, לפי שגם אין סוף צמצם עצמו בבחינת עיגול, בהשוואה א' (אחת) מכל הצדדים".

"והסיבה הייתה" מסביר ר' חיים ויטאל בשמו של האר"י "לפי שכיוון שאור אין סוף שווה בהשוואה גמורה, הוכרח גם כן, שיצמצם עצמו בהשוואה א' (אחת) מכל הצדדים, ולא שיצמצם עצמו מצד א' (אחד) יותר משאר הצדדים. ונודע בחוכמת השיעור (גיאומטריה) שאין תמונה כל כך שווה כמו תמונת העיגול, מה שאין כן בתמונת מרובע בעל זווית ניצבת בולטת, וכן תמונת המשולש וכיוצא בשאר התמונות. ועל כן מוכרח הוא להיות צמצום האין סוף בבחינת עיגול". 

מכל שנאמר עד כאן מתברר כי כל היש שנוצר אי פעם ועוד ייווצר בעתיד, התהווה ואף יתהווה סביב אותו מרכז שהוא ציר לעיגול, שהוא חתך של כדור שבמרכזו הציב בעל ספר יצירה את היכל הקודש, שהוא בבחינת החולייה השביעית המשלימה את ששת קודמותיה שהן מעלה + מטה + ארבע רוחות השמיים.

והיכל הקודש מכוון באמצע והוא נושא את כולם

ואותו 'היכל הקודש' שהוא ה - "היכל השביעי" (כפי שיתברר במשנה ט"ו שבפרק זה), ניצב באותה נקודה מרכזית כפי שבואר לעיל, וממנו נוצר הכול כפי שהוסבר זה עתה על ידי רבי חיים ויטאל בשמו של האר"י.