ספר יצירה פרק ד' משנה ה' 35

***נקדים את המאוחר ונאמר כי המספר 7 הוא ייחודי גם בחישובי מספרי עצרת (נגיע לזה במשנה ט"ז בפרק ד') שם הוא מניב את המספר 5040 הנחשב למספר אידיאלי הודות להיותו מספר מורכב פריק במיוחד, אשר מספר המחלקים שלו עולה על מספר המחלקים של כל מספר אחר הקטן ממנו. בתכונתו זו המספר 7 עצרת גובר הן על המספר 6 עצרת והן על המספר 8 עצרת.

פרק ד' משנה ה' – ניתוח הדברים (אנליזה)

(השווה עם פרק א' משנה ד')

המשנה הנוכחת מתפצלת לשלושה רבדים:

הרובד הראשון ממשיך להדגיש את החשיבות שהמחבר מייחס למשמעות הכפולה הצפונה בשבע אותיות בג"ד כפר"ת, ועומד על כך כי אין לחסר מהן ואין להוסיף עליהן ולו אות אחת, אלא להתמקד בהן בלבד ובכפל בשורתן.

הרובד השני מצווה על הקורא לבחון ולחקור את אשר הוּצפן באותן שבע אותיות, וקיים בו (ברובד) שוני המתבטא באות אחת בלבד (ב' במקום מ') המפרידה בינו ובין הציווי כפי שהוא מופיע במשנה ד' שבפרק א', בה נכתב:

 "בחון בהם וחקור מהם"

ואילו כאן נכתב:

"בחון בהם וחקור בהם".

השוני בין שני הציוויים נובע מהשוני בתכנים: במשנה ד' שבפרק א' מצוּוה הקורא להעמיק חקר בעשר הספירות על-מנת להבין מהן (מהם) בכוונת מה-הן, ואילו הציווי במשנה הנוכחת מדגיש את הצורך בהעמקת החקר (חפירה של ממש) על מנת להבין מה הוצפן בתוך אותיות בג"ד כפר"ת.

הרובד השלישי מבוסס על הנחה לפיה הקורא אכן בחן וחקר, ועל כן שומה עליו להעמיד דבר על בוריו ולהשיב יוצר על מכונו.

שבע כפולות בג"ד כפר"ת

אותיות כפולות הן אלו הדגושות בדגש קל ונהגות בשני אופני היגוי ועל כן מכונות 'כפולות'.

מאידך ועל-פי רוח ספר יצירה, יש להעלות בחזקה את משמעות המילה 'כפולות', שהרי כפילות היא בסיס משנתו של המחבר כפי שהתבאר עד הנה, וכפי שיתבאר גם בהמשך.

שבע ולא שש שבע ולא שמונה

כפי שכבר נמסר ברישא, המחבר ממשיך להדגיש את החשיבות שהוא מייחס למשמעות הכפולה הצפונה בשבע אותיות בג"ד כפר"ת, ועומד על כך כי אין לחסר מהן ואין להוסיף עליהן, אלא להתמקד בהן בלבד ובכפל בשורתן.

במשנה א' שבפרק זה עמדנו על עניין המרת אותיות בג"ד כפר"ת באותיות 'גואל שקר', אשר בעל ספר יצירה מזהיר מפניו בהצפינו אותו בחביוני אותיות בג"ד כפר"ת שפוענחו בשיטת א"ת-ב"ש.

במשנה ג' שבפרק זה המרנו את גואל השקר בגואל אמת אך בזה לא תמה המלאכה.

המשנה הנוכחת מבקשת להעניק לדברים משנה תוקף ברמזה (בהמשך) על חשיבות סילוקו של אותו 'גואל שקר', באמצעות (בין היתר) העמדת דברים על דיוקם והשבת יוצר על מכונו.

במשנה א' שבפרק זה נמסר כי על פי דברי יוסף בן מתתיהו (המאה ה – 1 לספירה) התקיימה בעם ישראל תופעה רחבת היקף של משיחי שקר שהבטיחו גאולה עוד בתקופת השלטון הרומי. נראה כי התופעה לבשה ממדים מפלצתיים, הרבה מעבר לאשר נוכל לדמיין או לשער.

ככל שמצוקת היהודים התעצמה והלכה, וככל שסימני החורבן הממשמש ובא התרבו והלכו, וככל שחשרת העננים שהצטברה מעל ראשיהם התעבתה והשחירה, כך גברה והלכה השפעתם עליהם של נביאי/משיחי/גואלי שקר.

אין סיכוי כי יהודי חופשי ועצמאי בארצו בימינו אלה, ישכיל להבין ולו את בדל צילה של האימה שתקפה את אבותיו בעמדם על נפשם בעת חורבן הבית השני.

אשר על-כן גם אין סיכוי כי יהודי חופשי ועצמאי בארצו, יצליח להבין ולו את בדל צילה של תופעת נביאי השקר.

אף-על-פי-כן ראוי להביא כאן ולו רק קמצוץ מן הקמצוץ מן הבעתה ומן הכזב שפקדו את היהודים בשעות בהן חרב עליהם בית המקדש, וזאת על מנת לשפוך אור על מצוקתו של בעל ספר יצירה בבואו לחלוק את רגשותיו עם קוראיו וייתכן גם עם תלמידיו.

על אפס קצהו של גודל האסון שפקד את העם היהודי בימי חורבן הבית השני, ניתן ללמוד מכתבי יוסף בן מתתיהו שכתב כך (מלחמות היהודים ברומאים – ספר שישי – פרק חמישי): 

"ובעת אשר בער ההיכל באש, גזלו הרומאים כל דבר הבא לידם, וערכו טבח נורא לכל היהודים אשר פגעו בהם, ולא חמלו על עולים ומלאי-ימים, ולא הדרו פני שרי-קודש, כי-אם המיתו זקנים ועוללים, הדיוטות וכוהנים גם יחד, וחרב האויב אכלה את כל העם מסביב, וגם המבקשים חנינה וגם העומדים על נפשם, נשחטו בלא חמלה".

"וקול משק הלהבה העולה למרום, התערב בקול אנקת החללים, ומפני גובה הר הבית, וגודל הבניין הלוהט באש, נדמה לעין הרואה כי כל העיר בוערת".

"ואיש לא יוכל לשער בנפשו דבר נורא ואיום מקול הצעקות במעמד ההוא. כי קול תרועת הלגיונות הרומאים השוטפים, ואנקות המורדים אשר הקיפו אותם האש וחרבות השונאים, ויללת העם העזוב העומד מלמעלה, אשר נדחף בבהלה אל תוך האויבים לקראת המוות, ונאקות השבר – כל אלה חוברו יחד".

עתה פונה יוסף בן מתתיהו אל נביאי השקר וקושר בין כזביהם ובין החורבן, וכך הוא אומר: 

"נביא שקר אחד השיא (הביא) מוות על האנשים: הוא קם ביום ההוא והעביר קול בין אנשי העיר, כי האלהים מצווה לעלות על המקדש ולקבל את אותות הישועה. והנה נביאים רבים נשלחו בימים ההם בידי העריצים (השליטים היהודים) אל העם לחזק את ליבו ולהודיעו, כי עוד מעט תבוא ישועת אלהים, למען ימעט מספר הבורחים הנופלים (העורקים) אל הרומאים....".

"כדברים האלה דברו מתעים נוכלים בנשאם את שם אלהים לשווא, והוליכו את העם האומלל שולל, כי נפתה אחרי דבריהם ולא שם את ליבו לכל האותות והמופתים המבשרים לו את החורבן בעתיד ולא האמין בהם".

"והדבר אשר הרבה להעיר את ליבם למלחמה הזאת, היה דבר חזון סתום, אשר נמצא בכתבי-הקודש, כי בימים ההם יקום מארצם איש אשר ימלוך בכל העולם...".

הערה: ואין לומר כי אותו יוסף בן מתתיהו היה חף מאימת הקדושה, אשר על כן גס ליבו במשיחים ובגואלים מכל סוג שהוא, אמת ושקר גם יחד, שהרי הוא מוסיף ואומר כי כל המאורעות המזוויעים הללו באו על היהודים מכיוון ש - "טחו עיניהם מראות את אותות האלהים" אשר קדמו לחורבן והִתְרוּ מפניו ואלה הם:

·      סמוך לחורבן, מעל ירושלים החל לרחף כוכב שצורתו צורת חרב ונוסף עליו כוכב שביט (קומייטיס ביוונית) שלא מש משם שנה תמימה.

·      ביום השמיני בחודש ניסן, בעת בה התאספו בעיר עולי רגל לכבוד חג הפסח, עלה אור גדול ומסתורי בשעה התשיעית בלילה והאיר את המזבח ואת ההיכל.

·      למועד החג המליטה פרה עגל בשעה שהובלה לשחיטה כקרבן בתוך המתחם הקדוש.

·      השער המזרחי של ההיכל שהיה עשוי נחושת ואשר מפאת כבדו נדרשו עשרים גברים על מנת להזיזו, נראה לפתע פרוץ לעת ערב.

·      באשמורת הלילה התיכונה נראו ברקיע מרכבות מלחמה ועליהן אנשי צבא מזוינים מקיפים את העיר סביב סביב.

·      כאשר עלו הכוהנים בחג השבועות אל החצר הפנימית לשרת בקודש, נשמעה בת קול חזקה שאמרה "נסעה ונלכה מזה".

על פי יוסף בן מתתיהו היו אותות מבשרים נוספים, אך אפשר להסתפק באלה על מנת לקבוע כי האיש היה ירא שמיים מחד גיסא, ומתעב נביאי שקר מאידך גיסא.

מגפת נביאי השקר פשטה בעם ישראל עוד בתקופת הבית הראשון, וראה ירמיהו פרק כ"ז:

·      "וְאַתֶּם אַל תִּשְׁמְעוּ אֶל נְבִיאֵיכֶם וְאֶל קֹסְמֵיכֶם וְאֶל חֲלֹמֹתֵיכֶם וְאֶל עֹנְנֵיכֶם וְאֶל כַּשָּׁפֵיכֶם [...] 

·      כִּי שֶׁקֶר הֵם נִבְּאִים לָכֶם לְמַעַן הַרְחִיק אֶתְכֶם מֵעַל אַדְמַתְכֶם וְהִדַּחְתִּי אֶתְכֶם וַאֲבַדְתֶּם [...] 

·      וְאַל תִּשְׁמְעוּ אֶל דִּבְרֵי הַנְּבִאִים הָאֹמְרִים אֲלֵיכֶם [...] 

·      כִּי שֶׁקֶר הֵם נִבְּאִים לָכֶם [...]

·      כִּי לֹא שְׁלַחְתִּים נְאֻם יְהוָה וְהֵם נִבְּאִים בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר לְמַעַן הַדִּיחִי אֶתְכֶם וַאֲבַדְתֶּם אַתֶּם וְהַנְּבִאִים הַנִּבְּאִים לָכֶם [...] 

·      כֹּה אָמַר יְהוָה אַל תִּשְׁמְעוּ אֶל דִּבְרֵי נְבִיאֵיכֶם הַנִּבְּאִים לָכֶם [...]

·       כִּי שֶׁקֶר הֵמָּה נִבְּאִים לָכֶם [...] 

·      אַל תִּשְׁמְעוּ אֲלֵיהֶם".

הדברים שיימסרו במשנה הנוכחת מכאן ואילך, כבר נמסרו במשנה ד' שבפרק א', אך בשל חשיבותם לענייננו הם יימסרו כאן פעם נוספת.

בחון בהם וחקור בהם

המילים בחון בהם = היצמד אל תהליך שיטתי שנועד לחשוף מידע אשר הדברים אוצרים בתוכם. ראה ספר ירמיהו פרק ו' פסוק כ"ז: "בחוֹן נְתַתִּיךָ בְעַמִּי, מִבְצָר; וְתֵדַע, וּבָחַנְתָּ אֶת-דַּרְכָּם".

המילים וחקור בהם = היצמד אל תהליך שיטתי שנועד לחלץ מידע ממי שמנסה להסתירו. ראה ספר שמואל ב' פרק י' פסוק ג': "וַיֹּאמְרוּ שָׂרֵי בְנֵי-עַמּוֹן אֶל-חָנוּן אֲדֹנֵיהֶם, הַמְכַבֵּד דָּוִד אֶת-אָבִיךָ בְּעֵינֶיךָ--כִּי-שָׁלַח לְךָ, מְנַחֲמִים; הֲלוֹא בַּעֲבוּר חֲקֹר אֶת-הָעִיר, וּלְרַגְּלָהּ וּלְהָפְכָהּ, שָׁלַח דָּוִד אֶת-עֲבָדָיו, אֵלֶיךָ."

מכאן עולה כי המילים בחינה וחקירה הן בחזקת בדיקה ובילוש.

והעמד דבר על בוריו

צמד המילים על בוריו בצורתו זו לא מופיע בתנ"ך. כך גם המילה הבודדה בוריו.

המילים והעמד דבר על בוריו = לך בדוק דברים לעומקם והעמידם על דִיוּקם. ראה תלמוד בבלי גיטין פ"ט ב': "והעמידו הדבר על בוריו והודיעוני".

בוריו נגזר מ – 'בריאות' והוא היפוכו של חוליו: "תינוק שחדל לינוק מתוך בּורְיוֹ – גומלים אותו, אבל אם חדל מתוך חוֹלְיוֹ – מחזירים אותו" שולחן ערוך יורה דעה סימן פ"א סעיף ז'

מכאן עולה כי המצב הקיים משול למחלה שהקורא מתבקש להביא לו צרי ומרפא.

והשב

אפשרות א': תיתכן אפשרות לפיה המילה והשב תנוקד וְהָשֵׁב במשמעות של וְהַחְזֵר (לְהַחְזִיר), כגון "והשב עטרה ליושנה" = החזר עטרה ליושנה. ראה ספר נחמיה פרק ג' פסוק ל"ו: "שְׁמַע אֱלֹהֵינוּ כִּי הָיִינוּ בוּזָה וְהָשֵׁב חֶרְפָּתָם אֶל רֹאשָׁם וּתְנֵם לְבִזָּה בְּאֶרֶץ שִׁבְיָה".

וראה ספר שמות פרק כ"ג פסוק ד': "כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ".

אפשרות ב': תיתכן אפשרות נוספת לפיה כוונת המילה והשב היא וְהוֹשֵב במשמעות של ישיבה. ראה ספר ויקרא פרק כ"ג פסוק מ"ג: "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם".

דיון: לכאורה, על מנת לבחור באפשרות א' היה על הכתוב להיראות כך: "והשב יוצר אל", ולא כך "והשב יוצר על" כפי שמשתמע מאפשרות ב'.

במקביל ובזיקה לסגנונו של מחבר ספר יצירה ומתוך מודעות לחיבתו כלפי משחקי מילים, ייתכן כי יש מקום לשתי האפשרויות גם יחד.

מכאן משתמע כי קיימת אפשרות לפיה והשב יוצר = וְהַחְזֵר יוצר = וְהוֹשֵב יוצר.

ראה ספר שמואל א' פרק ד' פסוק ד' "וַיִּשְׁלַח הָעָם שִׁלֹה וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים".

ראה גם ספר שמואל ב' פרק ו' פסוק ב': "וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם שֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו".

ראה גם ספר מלכים ב' פרק י"ט פסוק ט"ו: "וַיִּתְפַּלֵּל חִזְקִיָּהוּ לִפְנֵי יְהוָה וַיֹּאמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים אַתָּה הוּא הָאֱלֹהִים לְבַדְּךָ לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ".

ראה גם ספר ישעיהו פרק ל"ז פסוק ט"ז: "יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים אַתָּה הוּא הָאֱלֹהִים לְבַדְּךָ לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ".

וכל אלה על שום מה ולמה ? על שום האמור בפסוק כ"ב בפרק כ"ה שבספר שמות המהווה בסיס לעניין כהאי לישנא: "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

והשב = וְהַחְזֵר כמו גם וְהוֹשֵב המוביל אל (גוף יחיד נוכח) יֹשֵׁב

יוצר

ראה ספר ישעיהו פרק מ"ג פסוק ז': "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו".

ראה ספר ישעיהו פרק מ"ה פסוק ז': "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי יְהוָה עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה".

במשנה א' שבפרק א' עמדנו על ההבדלים והשוני שבין המילים 'בריאה' ו-'יצירה' והסברנו כי המקובלים נוטים לייחס למונח בריאה את התהוות הדברים בבחינת יש מאין, ואילו למונח יצירה שמורה ההתהוות בבחינת יש מ- יש בתהליך של הענקת גשמיות (חומריות) למופשט.

מאידך, נראה כי פסוק תנכ"י אשר לפיו משתמע כי האל יוצר אור ובורא חושך, עשוי להיתפש כהופך את היוצרות מכיוון שהפסוק הראשון בתנ"ך קובע כי "בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר." 

פסוק זה עלול לעורר בלבול ועל-כן מן הראוי להסביר כי יש לקרוא את השתלשלות האירועים על-פי הסדר הבא:

א.   "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ". 

בזה תם תהליך הבריאה יש מאין.

ב.   "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם". 

כלומר, אותה ארץ שזה עתה נבראה יש מאין, הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלוהים מרחפת על פני המים.

ג.    "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר".

ומכאן משתמע כי התרחשות זו של התהוות האור התקיימה לאחר אירוע הבריאה ועל כן היא בבחינת יצירה של התהוות הדברים יש מיש.

משמעות המילה יוצר בספר יצירה = הווייה אלוהית שהדעת אינה משגת המחוללת התהויות יש מיש (יצירה), כאשר קודם לכן חוללה התהויות יש מאין (בריאה) = היוצר הוא יהוה.

על מכונו

צמד המילים על מכונו מופיע בתנ"ך פעם אחת בלבד בספר עזרא פרק ב' פסוק ס"ח: "וּמֵרָאשֵׁי הָאָבוֹת בְּבוֹאָם לְבֵית יְהוָה אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלָ‍ִם הִתְנַדְּבוּ לְבֵית הָאֱלֹהִים לְהַעֲמִידוֹ עַל מְכוֹנוֹ". זו גם הפעם היחידה שהמילה מכונו בצורתה זו מופיעה בתנ"ך.

פרק זה לכשעצמו דן בשיבת ציון ומספר כי: "אֵלֶּה בְּנֵי הַמְּדִינָה הָעֹלִים מִשְּׁבִי הַגּוֹלָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נבוכדנצור [נְבוּכַדְנֶצַּר] מֶלֶךְ בָּבֶל לְבָבֶל וַיָּשׁוּבוּ לִירוּשָׁלַ‍ִם וִיהוּדָה אִישׁ לְעִירוֹ". 

מכון

המילה מכון בצורתה זו מופיעה בתנ"ך עשר (10) פעמים ולרוב בזיקה למקום מושבו של יהוה ולעיתים למקומו של בית המקדש.

המילה מכון מופיעה בתנ"ך פעמיים בניקוד מָכוֹן ושמונה פעמים בניקוד מְכוֹן.

ראה ספר מלכים א' פרק ח' פסוק י"ג: "בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים."

ראה ספר תהילים פרק פ"ט פסוק ט"ו: "צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ חֶסֶד וֶאֱמֶת יְקַדְּמוּ פָנֶיךָ."

בכל עשר הפעמים בהן מופיעה המילה מכון בתנ"ך היא באה לתאר כַּן ובסיס. כך גם ברבים ובלשון נקבה (מְּכוֹנָה) ותמיד בזיקה לכלי בית-המקדש.

ובהרחבה ראה מלכים א' פרק ז' פסוק כ"ז: "וַיַּעַשׂ אֶת הַמְּכֹנוֹת עֶשֶׂר נְחֹשֶׁת אַרְבַּע בָּאַמָּה אֹרֶךְ הַמְּכוֹנָה הָאֶחָת וְאַרְבַּע בָּאַמָּה רָחְבָּהּ וְשָׁלֹשׁ בָּאַמָּה קוֹמָתָהּ".

משמעות המילה מכון = כַּן ובסיס.

והשב יוצר על מכונו = והוֹשב את יהוה מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת (שמות כ"ה כ"ב).

השוואה בין המשנה הנוכחת ובין משנה ד' שבפרק א' מעלה כי:

·      המשנה הנוכחת מכילה שלוש שכבות לעומת ארבע ברעוּתה שבפרק א', שהרי כאן ויתר המחבר על שכבת הביניים "הבן בחכמה וחכם בבינה", ונראה כי עשה כן על-מנת לשוות לנוכחת יתר החלטיות ואסרטיביות בהיותה תמציתית.

·      המשנה הנוכחת מורה לקורא לבחון בדברים ולחקור בהם, כלומר לחטט בתוכם, ואילו רעוּתה מורה לו לבחון בדברים ולחקור מהם, משמע מתוכם ולא בתוכם, הווה אומר להסיק מסקנות על דרך המשל בבחינת דבר מתוך דבר.

·      שתי המשניות דורשות ערנות והקפדה על כל פסיק וכל תג ועושות כן בציוויים "עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה", כמו גם "שבע ולא שש, שבע ולא שמונה".

שתי המשניות נחרצות בנוגע לצורך (שלא לומר, החובה) להעמיד דבר על בוריו ולהושיב (או להשיב, שזה, בעצם, היינו הך) יוצר על מכונו.