ספר יצירה פרק ד' משנה ז' 37

פרק ד' משנה ז' – ניתוח הדברים (אנליזה)

שבעה כוכבים בעולם שבתאי צדק מאדים חמה נוגה כוכב לבנה

שבתאי = סטורן, צדק = יופיטר, מאדים = מרס, חמה = שמש, נוגה = ונוס, כוכב = מרקורי, לבנה = ירח.

במשנה הנוכחת המחבר מגלה בקיאות (שונה מן המקובל אמנם) בשמות גרמי השמיים האסטרולוגיים, וכפי שנראה בהמשך, הוא עושה כן בכוונת מכוון על מנת להסיר ספק בדבר הבנתו בנושא...שהרי יהדות ואִצטגנינות מעולם לא פסעו שלובות ידיים.

בעניין זה ראה זוהר – דברים – האזינו – דף רפ"ז ע"א שם מונה רבי יהודה שמות של שבעה רקיעים (וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות), ומממשיך למנות שבעה כוכבים (שבתאי, צדק, מאדים, חמה, נוגה, כוכב ולבנה), שלאחר מנייתם הוא מזכיר, למי ששכח, כי האל אינו רואה בעין יפה את העיסוק באצטגנינות וכי זו אינה דרך התורה.

כהוכחה לדבריו הוא (רבי יהודה) מפנה את שומעיו אל ספר ישעיהו פרק מ"ז פסוק י"ג בו כתוב לאמור: "נִלְאֵית בְּרֹב עֲצָתָיִךְ יַעַמְדוּ נָא וְיוֹשִׁיעֻךְ הברו [הֹבְרֵי] שָׁמַיִם הַחֹזִים בַּכּוֹכָבִים מוֹדִיעִם לֶחֳדָשִׁים מֵאֲשֶׁר יָבֹאוּ עָלָיִךְ", הקוצף על החוזים בכוכבים כמו גם על חֹברי כשפים.

בהמשך הדברים ובחצי נימת התנצלות, מסביר רבי יהודה כי הוא וחבריו הולכים בדרכי התורה, וכל שהם עושים הוא רק לקרוא לדברים בשמם, כמקובל מקדמת דנא, אף כי זו אינם דרכם שלהם, ולצורך כך הוא מצטט מבראשית פרק כ"ו פסוק י"ח:" וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו".

שבעה ימים בשנה

אלה הם שָׁלשׁ רְגָלִים בשנה בהן נספרים שבעה ימים או שבעה ימי שבת (שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה – שמות כ"ג י"ד):

·      חג פסח ראה ספר דברים פרק ט"ז פסוק ד':  "וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלְךָ שִׁבְעַת יָמִים וְלֹא יָלִין מִן הַבָּשָׂר אֲשֶׁר תִּזְבַּח בָּעֶרֶב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַבֹּקֶר".

·       חג שבועות ראה שם פסוק ט': "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת. וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ".

·       חג שבועות ראה גם ספר ויקרא פרק כ"ג פסוקים ט"ו – י"ז: " וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהוָה. מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַיהוָה". 

·       חג סוכות ספר דברים פרק ט"ז פסוק י"ג: "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ".

מדרש תדשא (מופיע גם בהמשך) פרק ו' רואה את 'שבעה ימים בשנה' כך: ז' (7) מועדות הן: שבת, חג המצות, חג העומר, חג השבועות, חג השופרות (ראש השנה), חג יום הכיפורים, וחג סוכות.

הערה: האמור לעיל על פי מדרש תדשא אין לו אזכור בדברי חז"ל, אלא אצל פילון אשר כינה את הראשון בתשרי 'חג השופרות', ואת 'חג העומר' ייחס לחג בתוך הפסח.

שבעת ימי השבוע

מכאן עולה כי המחבר מבחין ומבדיל בין 'שבעה ימים בשנה' לבין 'שבעת ימי השבוע' ואף נוקט בשפה שונה ובוחר לומר 'ימים' עבור הראשון, ו – 'ימי' עבור השני. הבדלה זו הינה בעלת חשיבות רבה כפי שניווכח במשנה הבאה העוסקת בימות השבוע.

שבעה שערים בנפש זכר ונקבה שתי עינים שתי אזנים שני נקבי האף והפה

שערים = פתחים/חללים/נקבים אך ייתכן כי התכוון לצמדים (כשם שעשה כאשר אמר רל"א שערים) והצמיד להם גם את הפה.

נפש = טריטוריה שהיא חלק פרטי ותַחוּם בגבולות הידוע כגוף פיזי בתוך המרחב, כמו גם חלק פרטי ותחום בגבולות כמהוּת מטאפיזית בתוך הזמן כגון המונחים יום ולילה.

הנפש במשנה הנוכחת עשויה להיות הגולגולת האנושית כעצם פיזי בעולם העשייה – אך גם מהות מטאפיזית בעולם האצילות ממנו היא משתלשלת. 

בספר הזוהר מתקיימת שיחה בין דמות ששמה 'הרועה הנאמן' (משה רבנו) לבין רבי שמעון (שמעון בר יוחאי) שבמהלכה מבטיח רבי שמעון לרועה הנאמן כי ישויות אלוהית (כל בני עלמא דאתי ומלאכין) תחדורנה אל תוכו מבעד חלונות ראשו שהם העיניים, האוזניים, נקבי החוטם והפה (כך בזוהר), כשם שמלך נכנס אל חדרי חדרים על מנת לשוחח עם בנו.

בהמשך הדברים מצטט רבי שמעון משיר השירים (ב' ט') את הפסוק "מַשְׁגִּיחַ מִן הַחֲלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים", וקובע כי החלונות הם העיניים, האוזניים, נקבי האף והפה שמתוכם צפה הנשמה בשעת התפילה כשהיא חדורה בשבעה מיני בשמים שהם: נרד, כרכום, קנה, קינמון, לבונה, מור ואהלות. ראה זוהר – שמות – דף קי"ז ע"א.

שם בדף קי"ז ע"ב:

·      מיוחסים לאם העליונה הרוחנית שבעת נקבי האדם שהם: שתי העיניים, שתי האוזניים, שני נחירי האף והפה.

·      לשכינה התחתונה המעשית מיוחסים שבעת התחתונים שהם: שתי ידיים, צוואר, גוף, ברית ושתי רגליים.

·      צירוף שבע האותיות י"ה יו"ד ה"א מייצג את נקבי הראש.

·      צירוף שבע האותיות ו"ה וא"ו ה"א מייצג את שבעת האיברים התחתונים שבעזרתם עושים מצוות לתיקון הגוף.

בעניין זה ראה גם מדרש תדשא (המאה ה – 2 לספירה) פרק ו':

סדר הופעת הדברים במדרש תדשא עשוי לרמוז עליו כעל מקור אפשרי להשראה עבור המשנה הנוכחת, וכך כתוב בו:

·      ז' (7) מועדות הן: שבת, חג המצות, חג העומר, חג השבועות, חג השופרות (ראש השנה), חג יום הכיפורים, וחג סוכות.

·       ז' (7) כוכבים שרועים (כוכבי לכת) השמש והירח, ו – ז' (7) כוכבים שאינם רועים (כוכבי שבת). (רעיה מלשון מרעה צאן או בקר).

·      זהו ז' (7) כוכבים של זה שנקרא שמו כסיל (אוריון), ו – ז' (7) כוכבים של כימה (הפליאדות המכונות 'שבע האחיות'[...]

·      ז' (7) חלקים יש באדם: ראש, גרון, בטן, שתי ידיים, שתי רגליים.

·      ז' (7) קומות (מדרגות): ילד, נער, רובה, עלם, איש, שב, זקן.

·      ז' נקבות (נקבים) הן בראשו של אדם: שתי עיניים, שתי אוזניים, ושתי נקבות (נקבים) של חוטם והפה.

·      ועוד ז' (7) בקרביו של אדם [...] ושט, ולב, וריאה, וטחול, וכבד, ושתי כליות.

ודומה לזה שם פרק י"א: מנורת זהב יש לה ז' נרות כנגד ז' מאורות בעולם. ז' כוכבים, בשנה ז' ימים טובים. ושבעה שערים בנפש: שתי עיניים, שתי אוזניים, שני אפים ופה אחד.