ספר יצירה פרק ד' משנה ח' 38

פרק ד' משנה ח' (בבא א')  – ניתוח הדברים (אנליזה)

מה משמעות הביטוי המליך אות ב' בחכמה וקשר לו כתר ?

ראה פרק ג' משנה ז' בנוגע ל - 'קשירת כתרים לאותיות'.

קשירת כתרים לאותיות בנוסח ספר יצירה, אינה זרה גם לרוח הזוהר וראה זוהר – שמות – דף רי"ב – ע"ב, שם מסופר על עשרים ושתיים אותיות שלראשיהן כתרים והן "מתעטרות" בהם ורשומות ברקיע שמתנייד על גבי ארבע החיוֹת שהופיעו בחזונו של הנביא יחזקאל.

וצרפן זה בזה

אפשרות א': חיבר ביניהם באמצעות זיקוק, התכה והסרת סיגים והפך אותם למקשה אחת: ראה ירמיהו פרק ו' פסוק כ"ט: "נָחַר מַפֻּחַ [מאשתם [מֵאֵשׁ תַּם עֹפָרֶת לַשָּׁוְא צָרַף צָרוֹף וְרָעִים לֹא נִתָּקוּ. כֶּסֶף נִמְאָס קָרְאוּ לָהֶם כִּי מָאַס יְהוָה בָּהֶם.

אפשרות ב': חיבר אותן זו לזו: ראה תלמוד בבלי ברכות נ"ה א': "אמר רב יהודה אמר רב יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ".

וצר בהם לבנה בעולם יום ראשון בשנה ועין ימין בנפש זכר ונקבה

המליך את האות ב' בחוכמה (שם עצם מופשט), עיטר אותה בכתר, הפך הכל למקשה אחת, ועיצב בה את הירח במרחב או בנצח, כמו גם את יום ראשון בזמן ואת עין ימין בנפש זכר ונקבה.

מכאן עולה כי יש לה, לנפש, איברים כדוגמת עיניים. והנה מתברר כי כך גם בזוהר: ראה זוהר – שמות – קמ"ב – ע"א המסביר כי הנפש מתגוררת בגוף, שהוא ביתה, ומזִינה ואף מענגת אותו באור שהיא מקבלת מן הרוח, וכי אברי הגוף משולים לנערותיה של הנפש על-פי הפסוק: "וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרֹתֶיהָ" (משלי ל"א). בּיתה – על פי הזוהר - הוא הגוף ואילו נערותיה הן אברי הגוף.

עולם = מרחב או נצח.

שנה = זמן. 

נפש = טריטוריה שהיא חלק פרטי ותַחוּם בגבולות הידוע כגוף פיזי בתוך המרחב, כמו גם חלק פרטי ותחום בגבולות כמהוּת מטאפיזית בתוך הזמן כגון המונחים יום ולילה.

החל מן המשנה הנוכחת (ח') ועד משנה י"ד מתרחש התהליך הבא:

·      אחת לאחת אותיות בג"ד כפר"ת מומלכות (מלשון מלְכוּת) בשמות עצם.

·      מוכתרות בכתרים.

·      עוברות תהליך של זיקוק וצירוף.

·      התוצאות שמתקבלות מעצבות גרמי שמיים, ימים בשנה ונקבים בנפש זכר ונקבה.

רוח הדברים עלולה להיות מוזרה ומנוכרת לטעמו של הקורא הבקיא בהלכות פילולוגיה, אסטרונומיה ואנטומיה, אך יש לזכור כי מה שנחשב למדעי היום, נבנה על כתפי מה שנחשב למדעי בעיני אבותינו, ועלול להיתפס (המדעי של היום) כהבלים בעיני נכדינו. 

מכל מקום, האסטרולוגים הקדומים נהגו לקשור בין גרמי השמיים ובין מקטעי זמן ואברי גוף.

תוכן הדברים במשנה הנוכחת ובאלו שתבואנה בעקבותיה, מבסס הנחה לפיה גם אם מחבר ספר יצירה לא עסק באסטרולוגיה כמעשה שבשגרה, הרי שמכל מקום הכירה מקרוב והיא לא הייתה זרה לרוחו.

אין כאן מקום לוויכוח מדעי בדבר תקפותה של האסטרולוגיה בחיי בני אנוש, אלא דיון בנוגע למשנתו האסטרולוגית של מחבר ספר יצירה על רקע מוסכמות אסטרולוגיות שרווחו בזמנו.

כך או אחרת, הדעת נותנת כי אדם שהוא בר-אוריין בתחום ייחודי כלשהו, הכותב ספר בתחום זה, ייטה להיצמד לכללי סף הכרחיים, גם אם הוא עצמו חדשן ופורץ גדר.

כך, לדוגמה, אין בנמצא ספר רפואה המסביר לקוראיו כי עיני הגוף האנושי צומחות מתוך בהונות רגליו, או ספר אסטרונומיה הטוען כי השמש היא תוצאה של הכלאה בין בננה ואפרסק.

דא עקא, גם מבט חטוף על הנאמר במשניות ח' – י"ד, מעורר תהיה בנוגע לאופן בו רכש המחבר את השכלתו האסטרולוגית, מכיוון שהכתוב אינו עולה בקנה אחד עם קביעות אסטרולוגיות שהיו מקובלות בימים ההם, ממש כשם שהן מקובלות בימינו. יתר על כן, הכתוב ניצב במהופך להן.

להשוואה בין האסטרולוגיה הקדומה ובין האמור בספר יצירה, נתייחס, כאבן בוחן, לאדם בשם קלאודיוס תלמי בן המאה ה – 2 לספירה שהתגורר באלכסנדריה ונחשב לאסטרונום ולאסטרולוג החשוב ביותר של העת הקדומה (אך הקורא מוזמן לבחור כל ספר אסטרולוגיה קדום אחר שיעלה בדעתו).

לדוגמה: המשנה הנוכחת מציגה זיקה בין הירח ובין יום ראשון בשנה, כמו גם בין הירח ובין עין ימין בנפש זכר ונקבה.

עניין זה מעורר שתי בעיות:

·      האסטרולוגיה טוענת לקשר בין הירח ובין יום שני בשבוע, ולא בינו ובין יום ראשון בשנה.

·      כך אצל היהודים, כך אצל האנגלוסקסים וכך גם אצל הצרפתים ואצל אחדים משאר עמי אירופה:

אנגלית = Monday = יומו של הירח.

צרפתית = Lundi = יומה של לונה (ירח).

רומנית = Luni = יומה של לונה (ירח).

איטלקית = Lunedi = יומה של לונה (ירח).

·      אין כל קשר אסטרולוגי בין הירח ובין עין ימין בנפש זכר ונקבה. במקביל, קיים קשר אסטרולוגי בין הירח ובין חושי הטעם והשתייה, מערכת העיכול, הבטן, החזה, הרחם, וכל אברי הצד השמאלי של הגוף.

על מנת לדקדק בקשרים המדויקים שבין מילות המשנה, יש לומר כי האסטרולוגיה הקלאסית מניחה את הימצאותו של שורש (מקור) קוסמי בו חולקים הירח, יום שני בשבוע וחלקי הגוף שצוינו לעיל.

שורש זה, על-פי משנתו של המחבר, אינו אותו שורש קוסמי של האסטרולוגיה הקלאסית, אלא האות ב' המומלכת בחוכמה ומוכתרת בכתר.

האסטרולוגיה הקלאסית קושרת בין כוכבים ובין ימות השבוע בדרך הבאה:

·      שמש (חמה) שולטת ביום ראשון.

·      לבנה (ירח) שולט ביום שני.

·      מאדים (מרס) שולט ביום שלישי.

·      כוכב חמה (מרקורי) שולט ביום רביעי.

·      צדק (יופיטר) שולט ביום חמישי.

·      נוגה (ונוס) שולט ביום שישי.

·      שבתאי (סטורן) שולט ביום שבת.

להשוואה עם מקור יהודי קדום ראה ספר רזיאל המלאך: "חמה (שמש) ומזלו אריה והוא משמש באחד בשבתא (קרי, יום ראשון).... יום ב' לבנה (ירח) ומזלו סרטן.... יום ג' מאדים ומזלו טלה ועקרב.... יום רביעי כוכב ומזלו תאומים ובתולה... יום ה' צדק ומזלו קשת ודגים.... יום שישי נוגה ומזלו גדי ודלי.... יום ז' שבתאי ומזלו שור ומאזנים".

ומסביר הזוהר (דברים רפ"א ע"ב) כי הציווי האלוהי לאברהם (אַבְרָם): "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ", מורה לו (בעצם) לנטוש את מקום לידתו המושפע מן הירח המתעתע ומן הכוכבים מאדים ושבתאי שפגיעתם רעה.

ומכיוון שכוכב מאדים והגיהום נבראו ביום שני (כך בזוהר), והירח וכוכב שבתאי נבראו ביום רביעי (שהוא היום בו התחולל ליקוי מאורות), שומה על יהודי להישמר מפני תחילתם או סיומם של מיזמים בימים אלה.

זאת ועוד, שהרי מתברר (שם) כי ימים טובים לתחילתם של מיזמים הינם אלה בהם הירח הולך ומתמלא, לעומת הימים הפחות טובים בהם הוא הולך וחסר.

יתר על כן, הזוהר אף מדקדק בליקויי ירח וקובע כי ליקוי המתרחש בעת מילואה של הלבנה, הינו סימן רע לישראל, בעוד ליקוי בתקופת חסרונה, הינו סימן רע לישמעאלים שהזוהר מקפיד עימם ואומר כי שכחו את מקורות חוכמת האצטגנינות, וכל שנותר בידיהם הוא קובץ 'מתכונים אסטרולוגיים' הניתנים להפעלה אך ללא הבנת התהליך.

נוסף על שליטת הכוכבים בימות השבוע, קיימת גם שליטה מחזורית של כוכבים בשעות היממה והיא: שבתאי, צדק, מאדים, חמה (שמש), נוגה, כוכב חמה, לבנה (ירח) – ושוב שבתאי, צדק, מאדים...ובראשי תיבות: שצ"מ חנכ"ל. סדר הכוכבים שצ"מ חנכ"ל גם מוצא את עצמו מקיים השוואה בינו ובין שבעת הימים האסורים באכילת חמץ. זוהר – במדבר – רנ"ב ע"א.

על סדר הכוכבים ראה גם תלמוד בבלי – מסכת שבת – דף קכ"ט עמוד ב', הדן בימים בהם מותר להקיז דם לצרכי בריאות: "שמזל מאדים משמש בו בשעות זוגות, ומזל מאדים ממונה על החרב ועל הדבר ועל הפורעניות, והזוגות קשין שהן רשות לשדים, כדאמר בפסחים ק"י ב' והפורעניות מוכנין שצ"מ חנכ"ל סדר השעות, כשנתלו המאורות והמזלות:

·      שעה ראשונה של רביעי בשבת שימש שבתאי.

·      ובשנייה צדק.

·      ואחריו מאדים.

·      ואחריו חמה.

·      ואחריו נוגה.

·      ואחריו כוכב.

·      ואחריו לבנה.

נמצאו שבעת המזלות לשבע השעות וחוזרים חלילה לעולם (לנצח), נמצא בסדר זה לעולם סימני מזלות המשמשין (המשמשים) בתחילת לילי (לילות) השבוע כצנ"ש חל"ם: 

·      מוצאי שבת שעה ראשונה שלו כוכב.

·      תחילת ליל שני צדק.

וכן בסדר הזה וסדר תחילת סימני הימים חל"ם כצנ"ש: 

·      שעה ראשונה של אחד בשבת חמה.

·      ושל שני בשבת לבנה.

·      ושל שלישי בשבת מאדים.

נמצא מאדים חוזר בו חלילה בשעה שמינית ביום והיא זוגות, אבל שאר ימים אין מאדים בזוגות שלהם אם לא בלילה, ובלילה אין דרך להקיז (דם)". (סוף ציטוט).

ספר יצירה לא קִיים לא את זו, ולא את זו, ולא את ההיא, אלא קבע לעצמו סדר אסטרולוגי יוצא דופן והוא: לבנה, מאדים, חמה, נוגה, כוכב, שבתאי, צדק. ובראשי תיבות: למ"ח נכש"צ.

כך הם פני הדברים, על אף היות המחבר בקיא בסדר הנכון אותו הביא במשנה ז' שבפרק זה בה כתב: "שבעה כוכבים בעולם שבתאי צדק מאדים חמה נוגה כוכב לבנה. שבעה ימים בשנה שבעת ימי השבוע".

אשר על כן רבה המבוכה ועולה קושייה המקשה כיצד זה ייתכן כי בר אוריין ברמתו של מחבר ספר יצירה, מעד ובלבל את היוצרות בכל הנוגע לקשרים האסטרולוגיים שבין גרמי הרקיע ובין ימות השבוע ואברי הגוף ?

ומאליה עולה התשובה שחולפת כחוט השני בספר יצירה לאמור: אלא אם כן נהג כפי שנהג בכוונת מכוון, על מנת להסב את תשומת לב הקוראים לעובדת היות הדברים שונים (שלא לומר הפוכים) מכפי שנדמה ממבט ראשון, ועל-כן יש צורך לשנות את סדרם או לתהות על קנקנם.

שאם לא כן, על שום מה היה לו להיכשל בשגיאות של טירון ? ועל שום מה ולמה ציווה "בחון בהם וחקור מהם" ? וכיצד ניתן להבין את הביטויים הבאים שלא על-פי דברים והיפוכם, כמו גם היפוכם של דברים:

·      "ואם רץ פיך לדבר ולבך להרהר שוב למקום".

·      "והחיות רצוא ושוב".

·      "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן".

·      "וחוזר הגלגל פנים ואחור"

אלא אם כן זו דרכו של המחבר להעמיד "דבר על בוריו ולהשיב יוצר על מכונו" ! הווה אומר: מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת (שמות כ"ה כ"ב). 

מכיוון שכך יש לבחון בהם ולחקור מהם

וצר בהם לבנה בעולם

אמר: "וצר בהם לבנה בעולם". משמע המרחב (העולם) קדם לגרמי שמיים, מה שהגיוני.

יום ראשון בשנה

אמר: "יום ראשון בשנה". משמע, הזמן היה קיים ועל כן התאִפשר כיולו, מה שהגיוני, אך מבט נוסף בדברים מעלה תמיהה שהרי במשנה הקודמת (ז') הבחין בין "שבעה ימים בשנה" לבין "שבעת ימי השבוע".

משמע, הפריד והבדיל בין שבעה ימים (מועדים) טובים בשנה (שהיא פרק זמן בן חמישים ושניים שבועות), לבין שבעת ימי השבוע הידועים.

מכאן עולה כי במשנה הנוכחת היה עליו לומר "יום ראשון בשבוע" ולא "יום ראשון בשנה".

מאידך ייתכן כי התכוון לרמוז על שנה הִיוּלִית שאינה בת חמישים ושניים שבועות ובוודאי לא בת שבוע, אלא כזו שהיא משך זמן כלשהו בעתיד כלשהו הידוע למחבר אך לא לקורא.

משך זמן היולי זה נחלק לשבעה פרקי זמן המכונים ימים, כפי שיופיעו במשניות הבאות, שאף הם ידועים למחבר שאינו מפרסם את הראשון כמו גם את האחרונים.

שיטה זו של קציבת פרקי זמן יחסיים לאירועים האמורים להתרחש בעתיד, אינה זרה לרוח התנ"ך ונביא שלוש דוגמאות המשתלשלות מן הקלה לפיענוח, עבור דרך המורכבת לפיענוח וסיים בזו שטרם פוענחה והיא עיקר ענייננו:

·      דוגמה א': ראה ספר במדבר שם האל מעניש את בני ישראל בארבעים שנות נדודים במדבר לפי: 'יום לשנה יום לשנה', בגין ארבעים הימים בהם תרו את הארץ מחמת ספקנותם בדברי האל:

במדבר י"ד ל"ד: "בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה וִידַעְתֶּם אֶת תְּנוּאָתִי".

·      דוגמה ב': פרשייה דומה אך מורכבת מעט יותר מופיעה בספר יחזקאל, שם הנביא מצוּוה לשאת בעוונות ישראל ויהודה, על פי הליך חשבונאי אשר אף הוא 'יום לשנה יום לשנה':

יחזקאל ד' ד' – ו': "וְאַתָּה שְׁכַב עַל צִדְּךָ הַשְּׂמָאלִי וְשַׂמְתָּ אֶת עֲו‍ֹן בֵּית יִשְׂרָאֵל עָלָיו מִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו תִּשָּׂא אֶת עֲו‍ֹנָם. וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ אֶת שְׁנֵי עֲו‍ֹנָם לְמִסְפַּר יָמִים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְתִשְׁעִים יוֹם וְנָשָׂאתָ עֲו‍ֹן בֵּית יִשְׂרָאֵל. וְכִלִּיתָ אֶת אֵלֶּה וְשָׁכַבְתָּ עַל צִדְּךָ הימוני] הַיְמָנִי] שֵׁנִית וְנָשָׂאתָ אֶת עֲו‍ֹן בֵּית יְהוּדָה אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה נְתַתִּיו לָךְ".

·      דוגמה ג': נבואה מסתורית ופתלתלה מאין כמוה מופיעה בספר דניאל וממתינה לרואה נסתרות שישכיל לפצח את צפונותיה, שנראה כי חבויה בהן בשורה בדבר גאולה או, למצער, גאולה שהשתבשה. מכל מקום, המספר שבע שולט בה:

דניאל ט'  כ"ד – כ"ז: "שָׁבֻעִים שִׁבְעִים נֶחְתַּךְ עַל עַמְּךָ [...] וְלַחְתֹּם חָזוֹן וְנָבִיא וְלִמְשֹׁחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים. וְתֵדַע וְתַשְׂכֵּל מִן מֹצָא דָבָר לְהָשִׁיב וְלִבְנוֹת יְרוּשָׁלַ‍ִם עַד מָשִׁיחַ נָגִיד שָׁבֻעִים שִׁבְעָה וְשָׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם תָּשׁוּב וְנִבְנְתָה [...] וְאַחֲרֵי הַשָּׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם יִכָּרֵת מָשִׁיחַ וְאֵין לוֹ וְהָעִיר וְהַקֹּדֶשׁ יַשְׁחִית עַם נָגִיד הַבָּא וְקִצּוֹ בַשֶּׁטֶף וְעַד קֵץ מִלְחָמָה נֶחֱרֶצֶת שֹׁמֵמוֹת. וְהִגְבִּיר בְּרִית לָרַבִּים שָׁבוּעַ אֶחָד וַחֲצִי הַשָּׁבוּעַ יַשְׁבִּית זֶבַח וּמִנְחָה וְעַל כְּנַף שִׁקּוּצִים מְשֹׁמֵם וְעַד כָּלָה וְנֶחֱרָצָה תִּתַּךְ עַל שֹׁמֵם".

המשותף לשלוש הדוגמאות הינו הרוח הנבואית השורה על שלושתן, ובהקבלה גם על המילים "יום ראשון בשנה", אשר נראה כי הן מכינות את הקורא לקראת בשורה רמוזה, שתגיע בתום אותם שבעת ימים ובסיום מדרג של שביעיות (משנה ט"ו בפרק זה), ותכיל חישוב חשבונאי אשר יש עימו טעם של גאולה (משנה ט"ז בפרק זה).

ועין ימין בנפש זכר ונקבה

אמר "ועין ימין" ולא אמר 'ועיני ימין'. על שום מה לא אמר ? על שום רצונו להצית זיק בזיכרונו של הקורא כלפי התרחשות מפורסמת בתנ"ך, בה נודעה חשיבות לצמד המילים 'עין ימין', עד כדי לעורר עליו (על הצמד) תלי תילים של פרשנויות. עניין זה ילובן ויובהר במשנה י"ד החותמת את מדרג אברי הגוף של בג"ד כפר"ת.

מכיוון שאמר "בנפש זכר ונקבה", היה זה כאילו אמר 'נפש אחת להם'. יותר מזה, כאילו אמר 'אחד הם'. היה יכול לומר 'בנפשות זכר ונקבה', ולא אמר. על שום מה לא אמר ? על שום היותם אחד ועל שום תזכורת למעשה הבריאה והצלם שעסקינן בו, וראה ספר בראשית א' כ"ז: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם".

אמר "וצר בהם [...] עין ימין בנפש זכר ונקבה". משמע, הנפש נבראה לפני העין, מה שלא עולה בקנה אחד עם מעשה הבריאה, שהרי הגוף נברא לפני הנפש על-פי השלבים הבאים (בראשית ב'):

·      וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה.

·      וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים.

·      וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה.

אלא אם כן המונח 'נפש' בא להוֹרוֹת על מהות פיזית או, לחילופין, הנפש הייתה קיימת בעולם האצילות בצורתה הטרומית היולית ברמה של 'לוח חלק' (טאבולה ראסה), ועל כן התאפשר לשבץ בתוכה עין ימין טרומית היולית אף היא, כמו גם את שאר האברים הטרומיים היוליים המופיעים במשניות הבאות.

בתום עיצובה הטרומי הִיוּלִי בעולם האצילות, הנפש השתלשלה אל עולם הבריאה, ממנו ירדה אל עולם היצירה ומשם אל עולם העשייה בו עטתה על עצמה גוף בשר ודם בו (בגוף) כל איבר ואיבר הינו 'כיסא' לפעולות מאגיות מוּנְחוֹת מטרה, כגון: כפרת עוונות.

ראה ספר ויקרא ח': "וַיִּסְמֹךְ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ פַּר הַחַטָּאת. וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִדָּמוֹ וַיִּתֵּן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן אַהֲרֹן הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית [...] כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בַּיּוֹם הַזֶּה צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם".

מאידך ייתכן כי יש לו לאדם שתי נפשות: 

·      באחת ששמה 'נֶפֶשׁ חַיָּה' הוא חולק את חייו עם שאר בעלי החיים עלי אדמות.

·      באחרת ששמה 'נֶפֶשׁ' הוא (האדם) הינו פרט ייחודי בעל מודעות שאין דומה לה עלי אדמות.

תמיכה לרעיון זה ניתן למצוא בשני פסוקיי תנ"ך הקובעים קביעה (כמעט) זהה משתי עמדות תצפית שונות:

·      יחזקאל ל"ז ו': "וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּדִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה". 

ומאליה עולה שאלה המקשה: מי הם אותם 'עליכם' אשר האל נותן עליהם גידים, מעלה עליהם בבשר, קורם עליהם עור ונותן בהם רוח ? שהרי אותם 'עליכם' אמורים לייצג מהות כלשהי.

·      איוב י' י"א: "עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי וּבַעֲצָמוֹת וְגִידִים תְּסֹכְכֵנִי".

ומאליה עולה שאלה המקשה: מי הוא 'אותו' זה אשר האל מלבישו בשר ומסוכך עליו בעצמות ובגידים ?

ומשתמע מן הזוהר (תיקוני זוהר – תיקון כ"ד) כי אדם וחוה בגן עדן היו במצב מטאפיזי נטול גשמיות, שהפך לפיזי לאחר חטאם שהוביל אל הפסוק: "וַיַּעַשׂ יְהוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם" (בראשית ג' כ"א). 

אומר הזוהר כי אותן כותנות עור אינן כותנות בעלמא, אלא עור של ממש, בשר ודם. אשר על כן: "עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי וּבַעֲצָמוֹת וְגִידִים תְּסֹכְכֵנִי".

מכל אלה עולה כי אותם עור, בשר, גידים ועצמות הורכבו על 'נפש' אשר משם ואילך שוכנת בתוכם. לא הם בה – אלא היא בהם.

הזוהר אינו מרפה מחמקמקותה של הנפש האנושית וחושף בה פן נוסף הנסמך על הפסוק "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה", לפיו האל העניק לאדם נשמת חיים, אך חטאיו של האדם הורידו את נפשו לדרגה נחותה ששמה 'נפש חיה' שעליה נאמר "תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ" בראשית א' כ"ד. ראה משנת הזוהר בתרגום פרופסור תשבי ב' עמוד מ"ד.

על זה אמר רבי יצחק: "התורה קובלת על האדם ואומרת: הקדוש ברוך הוא ברא את האדם ונתן בו נשמה קדושה, (על מנת) שיהיו לו חיים לעולם הבא, והוא חוזר בחטאו לאותה נפש חיה, שנגזרה מן האדמה לבהמות ולחיות". (שם).

ומתברר בזוהר כי אותה 'נפש חיה' שהיא 'נפש בהמית', הינה רק אחת מתוך שלוש נפשות שניתנו לאדם והן: הנפש השכלית שהיא כנגד דרגת המלאכים ונעלה על שתי האחרות, הנפש המדברת שהיא כנגד השמים, והנפש הבהמית הבוגדנית המתאווה תאוות והנחותה בשלושתן. זוהר חדש פרשת בראשית.

שם גם מובהר כי הנפש השכלית שונה מן הבהמית ומן המדברת, באשר היא אינה מוענקת לאדם מלכתחילה כפי שמוענקות לו השתיים הללו, אלא מותנית ביכולתו (או חוסר יכולתו) לרכוש אותה לעצמו באמצעות בחינה וחקירה (בחון בהם וחקור בהם) את היקום הסובב אותו. באין בחינה וחקירה – אין נפש שכלית.