ספר יצירה פרק ה' משנה ז' שער א' 53

פרק ה' משנה ז' (בבא א') – ניתוח הדברים (אנליזה)

מכאן ועד למשנה י', מחבר הספר מתאר תהליכים לפיהם כל אחת ואחת מתוך 12 האותיות הפשוטות, תומלך (מלשון מלכות) בפעולה אנושית כלשהי, לאחר מכן תוכתר בכתר ויחד (האות + הפעולה + הכתר) יצוּרוּ:

·      מזל אסטרולוגי במרחב על פי שושנת רוחות מעוּבּה.

·      חודש עברי בזמן.

·      איבר פיזי בנפש זכר ונקבה.

להלן השתלשלות התהליך:

האות הפשוטה ה' מומלכת בשיחה ומוכתרת בכתר.

לאחר מכן האות ה' + השיחה + הכתר מעצבים יחד:

·      מזל אסטרולוגי: טלה במרחב.

·      חודש עברי: ניסן בזמן.

·      איבר פיזי: רגל ימין בנפש זכר ונקבה.

הערה: אין קשר אסטרולוגי בין מזל טלה ובין רגל ימין, אלא בינו ובין הראש והעיניים.

תהליכים זהים מתקיימים בהמשך המשנה הנוכחת (ראה בבא ב' ובבא ג') וכך גם בשלוש המשניות הבאות ח' – י'.

למקרא הדברים וכרגיל בספר יצירה, יש לבחון לא רק את אשר נכתב, אלא (ובעיקר) את אשר לא נכתב, שהרי פליאה היא מדוע בחר במזלות אסטרולוגיים, באשר הם לא ממש לחם חוקה של היהדות, כמו גם בשמות חודשי השנה שהדעת נותנת כי היה מודע למוצאם האכדי – בבלי - אשורי.

מה גם שבאופק צפה ועולה הסיפא של ספר יצירה, בה פוגשים בדמותו של אברהם אבינו שעליו נאמר "צא מאצטגנינות שלך" (נדרים ל"ב א'), ונראה כי הדברים אינם מתיישבים אלה עם אלה.

כך גם אם יאמר האומר כי איסור האצטגנינות חל על עניין החיזוי לבדו, ואינו חל על הכרת המזלות והדיון בהם, שהרי גם אז נותרים בעינם ספקות באשר לסיבת העלאתם על ראש שמחתו.

שכן דבר אחד הוא להכיר בקיומם של גרמי שמים ופרקי-זמן כחלק מן היקום, ודבר אחר הוא לייחס לאל את בריאתן של תקופות בשנה בעלות שמות אכדיים שאחד מהם אף נושא את שמו של אליל בבלי (תמוז).

ורבה התמיהה על שום מה ולמה התעלם מנכסי צאן ברזל של האומה המונותאיסטית בתוכה נולד והתחנך (כך הגיוני להניח), וביכר סממנים שאינם ממין הקודש, בלשון המעטה ?

הרי היה יכול לומר: "החודש הראשון", "החודש השני" וכן הלאה, אלא שלא אמר. אמר "תשרי" ואמר גם "תמוז".

מכל מקום, ברור כי עסקינן בארבעה תריסרים שהם 12 אותיות, 12 מזלות, 12 חודשים ו- 12 אברי גוף.

ומכיוון שכך, מאליה עולה שאלה התוהה מדוע לא בחר בתריסר שאין כמוהו קרוב לליבם של יהודים והוא שנים-עשר שבטי ישראל ?

ולאחר שבחר לא לבחור בהם, אף לא להזכיר את שמם, הרי קורא בר-דעת, החף מדעות קדומות, אמור לתהות על כך או למצער להרים גבה.

האם ייתכן כי לזה כיוון באמרו (פרק ב' משנה ו'): "יצר ממש מתהו ועשה את אינו ישנו" ? האם רמז כי מה שישנו הוא בחזקת אינו, ואילו מה שאינו הוא בחזקת ישנו ?

האם ייתכן כי אותם שנים-עשר שבטי ישראל שמקומם נפקד מספר יצירה, הם, בעצם, נוכחים בו דווקא בשל היותם נפקדים ממנו ?

ואם כן, מהו מקוֹמם בו ?

התשובה לכל אלה נוקבת ונועזת, אם כי פשוטה להדהים, תוצג במשנה י' בבא ג' שבפרק זה.

בחינה נוספת של הדברים

יתר על כל אלה ומכיוון שציווה "בחון בהם וחקור מהם...וחקור בהם", יש לשוב אל הרישא של המשנה הנוכחת ואל התיאור: "המליך אות ה' בשיחה וקשר לו כתר וצרפן זה בזה וצר בהם [...] רגל ימין בנפש [...]".

משמע, הנפש נבראה לפני הרגליים, מה שלא עולה בקנה אחד עם מעשה הבריאה, שהרי הגוף נברא לפני הנפש, אלא אם כן המונח 'נפש' מכוון אל עצם פיזי, או, לחילופין, עסקינן בנפש מטאפיזית שהייתה קיימת בעולם האצילות בצורתה הטרומית היולית ברמה של 'לוח חלק' (טאבולה ראסה), ועל כן התאפשר לצוּר בתוכה רגל ימין, טרומית היולית אף היא, כמו גם את שאר האברים הטרומיים היוליים המופיעים במשניות הבאות.

בתום עיצובה הטרומי היולי בעולם האצילות, הנפש השתלשלה אל עולם הבריאה, ממנו ירדה אל עולם היצירה ומשם אל עולם העשייה בו עטתה על עצמה גוף בשר ודם בו (בגוף) כל איבר ואיבר הוא 'כיסא' לפעולות מאגיות מוּנְחוֹת מטרה, כגון: כפרת עוונות.

ראה ספר ויקרא ח': "וַיִּסְמֹךְ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ פַּר הַחַטָּאת. וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִדָּמוֹ וַיִּתֵּן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן אַהֲרֹן הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית [...] כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בַּיּוֹם הַזֶּה צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם".

מאידך ועל פי רוח ספר יצירה לפיו דבר אינו כפי שנדמה ממבט ראשון, ותמיד יש להפוך בו מכיוון שהוא הפוך ממילא, יש להתבונן מקרוב בשנים עשר האותיות הפשוטות, תוך כדי הצטיידות בציווי: "בחון בהם וחקור מהם והעמד דבר על בוריו והשב יוצר על מכונו".

בעניין זה ראה הסיפא של פרק ד' משנה ח' בבא א'