ספר יצירה פרק ו' משנה ז' 71
- 14 בינו׳ 2022
- זמן קריאה 17 דקות
פרק ו' משנה ז' – ניתוח הדברים (אנליזה)
כשבא אברהם אבינו ע"ה הביט וראה והבין וחקר וחקק וחצב
|
השורה הראשונה במשנה הנוכחת פותחת באברהם אבינו ע"ה, מה שמעודד רבים וטובים לייחס לו את חיבור ספר יצירה, אף כי אין לייחוס זה ולו שמץ של רמז מראש ועד סוף.
גם אילו נרשם בתחילת הספר כי האב הקדמון הוא זה שאחראי לכתיבתו, לא היה במוּבאה זו בבחינת הוכחה, שהרי לא נדירים היו הסופרים שכתבו ספרים וייחסו אותם לדמויות שאין חולק על קדושתן (וממילא על המוניטין שצברו), על מנת להרבות קוראים לספריהם ולצמצם מחלוקות לדעותיהם. כך לדוגמה:
· בספר רזיאל המלאך כתוב: "זו תפילת אדם הראשון שהתפלל בשעה שנגרש (גורש) מג"ע (מגן עדן) ועד שניתן לו הספר הקדוש הזה".
· ספר הרזים פותח במילים: "זה ספר מספרי הרזים שניתן לנוח בן למך בן מתושלח בן חנוך בן ירד בן מהללאל בן קינן בן אנוש בן שת בן אדם, מפי רזיאל המלאך בשנת ביאתו לתיבה לפני כניסתו".
· ספר חרבא דמשה פותח במילים: "ארבעה מלאכים ממונים על החרב הנתונה מפי אה וה יה וה היה [...] ואלה שמותם: שקד חוזי, מרגיויאל, והדרזיולו, טוטריסי".
· ספר הזוהר אשר יש הסבורים כי נכתב בידי רבי משה די ליאון ולא בידי רבי שמעון בר יוחאי, וכל עניין ייחוסו לו נובע מרצונו של הראשון להתכבד במוניטין של האחרון.
· ספרות ההיכלות והמרכבה המתהדרת ברבנים עקיבא, ישמעאל ונחוניה בן הקנה, אף כי תכניה האזוטריים והשפה האופיינית לה, מצביעים על מיסטיקנים מאוחרים שלא נמנו עם התנאים או האמוראים.
· תפילת 'עלינו לשבח' מיוחסת ליהושע בן נון.
· פירוש הרמב"ן לספר יצירה הינו פירוש שספק אם נכתב על-ידו, ואם נכתב, איזה מבין השניים כתב ? האם את הפירוש שהופיע במנטובה בשנת שכ"ב, או זה שיצא לאור ע"י גרשום שלום בירושלים בשנת תר"ץ ?
יתר על כן, המילים: "הביט וראה והבין וחקר וחקק וחצב", רומזות כי פעולותיו של אברהם התבצעו תוך כדי התבוננותו בספר קיים שהיה מונח לפניו, שאם לא כן במה הביט וראה והבין ? ואם כתב את ספר יצירה, מדוע רשום חקק וחצב ? מדוע לא רשום 'כתב' ?
ועלתה בידו הבריאה שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן |
(ראה בראשית – י"ב – ה') |
מילים אלו עוררו חשיבה שהובילה אל פרשנויות לפיהן ספר יצירה אינו אלא אוסף של מתכונים לבריאת יונקים שלא כדרך הטבע.
שהרי אם אברהם הביט, וראה, והבין, וחקר, וחקק, וחצב, ומיד לאחר מכן עלתה בידו (הצליחה לו) בריאת נפשות (בני אדם) בחרן (שם של מקום), הרי שמותר להסיק מסקנות מעין אלו.
'אמורא מסייע' לתפיסה זו ניתן למצוא בתמליל תמוה (המופיע במסכת סנהדרין בתלמוד הבבלי) שמתאר כיצד "רב חנינא ורב אושעיא היו יושבים כל ערב שבת והיו עוסקים ב- הלכות יצירה ובראו להם עגל משולש (רמז לברית בין הבתרים או לעגל בן שלושה חודשים) ואכלו אותו...".
ולא זו בלבד אלא מעשה ברב רבא שברא אדם (גולם) ושלחו אל רב זירא אשר ניסה לדובבו, ומשלא עלתה בידו הבין כי ברא אותו 'אחד מן החבורה' שמעייניה נתונים ל- הלכות יצירה, ועל כן פקד על הגולם "חזור לעפרך".
גם אם יש מי שטוענים כי 'הלכות יצירה' אינן זהות ל – 'ספר יצירה', הרי מכיוון שאין מי שיודע אל נכון מה היו אותן הלכות, נותרה סוגיה זו פתוחה.
בין אם כך ובין אם כך, רק צעד קטנטן הפריד בין המסופר לעיל, ובין סעודת פורים בה התבסמו רבה ורב זירא, וכטוב ליבם ביין קם רבה ושחט את רב זירא ! למחרת התפלל עליו, החייה אותו ואמר לו "בשנה הבאה יבוא כבודו ונסעד שוב סעודת פורים". פקפק רב זירא וענה "לא בכל שעה ושעה מתרחש נס". או בשפת העם 'לא כל יום פורים'.
ולא פלא שהרי עוד קודם לכן הורה רבא ואמר: "מיחייב איניש לבסומי בפוריא (חייב אדם להשתכר בפורים) עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי (עד שלא יבחין בין ארור המן לבין ברוך מרדכי)"
ראה תלמוד בבלי – מגילה – ז' ב': "רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי; איבסום (השתכרו). קם רבה, שחטיה לרבי זירא; למחר בעי רחמי ואחייה! לשנה אמר ליה: ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי! אמר ליה: לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא".
אך טבעי היה לצפות למהומה הלכתית שתפרוץ, ואכן פרצה, בעקבות מילים קשות אלו, שהרי אם רבה ממית ומחיה, קל וחומר אברהם בורא.
גישה מאגית זו גרמה ללא מעט הרמות גבה אצל יהודים שהתקשו לעכל את הרעיון לפיו האב הקדמון ו/או האמורא הגדול, ניחנו בכוחות של בריאה, ועל-כן העלו בכתובים את מחאותיהם המרומזות.
על מנת ליישב ולתרץ נזעקו רבים וטובים כדוגמת הרמב"ם, החתם-סופר, היעב"ץ (רבי יעקב בן צבי מעמדין) והמהרש"א (רבי שמואל אליעזא איידליס) וניסו להסביר כי להד"ם וכי אך משל היה, אלא שלא עלה בידם.
אף ייתכן כי על רעיונות כמו אלה ודומיהם התקומם ר' זירא (דור שלישי לאמוראים) עצמו ותהה בלשון נזיפה לאמור (תרגום חופשי): "וכי לא הודעתי לכם שכל ברייתא שלא נשנתה בבית מדרשם של רבי חייא ורבי אושעיא – משובשת היא, ואל לכם להקשות על פיה בבית המדרש ? (בבלי – חולין – פרק י"ב).
ועל זה אמר רבי אלעזר בן זימרא: (גם) אם מתכנסין (מתכנסים) כל באי העולם לברוא, אפילו יתוש אחד אינן (אינם) יכולין (יכולים) לזרוק בו נשמה. ואת (זה) (ש)אמר "ואת הנפש אשר עשו", (אינו) אלא (על) אלו הגרים שגיירו. ואם כן שגיירו למה אמר "עשו", אלא ללמדך שכל מי שהוא מקרב את העובד כוכבים ומגיירו, כאילו בראו. ויאמר "אשר עשה" למה נאמר "אשר עשו" אמר רב הונא: אברהם היה מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים. מדרש רבה - ראה סדר לך לך - פרשה ל"ט י"ד.
תקציר דברי רבי אלעזר בן זימרא ורבי הונא:
· גם אם יתכנסו כל תושבי תבל, לא יצליחו לברוא אף לא נשמה אחת של יתוש אחד.
· ועל שום מה נאמר "עשו" ברבים ולא "עשה" ביחיד ? על שום היות אברהם מגייר גברים, בעוד שרה אשתו מגיירת נשים. שאם לא כן, יש לייחס גם לה יכולות של בריאה.
· כל המגייר עובד כוכבים, כאילו בראו.
וממש בזה העניין מאשר הזוהר (תיקוני זוהר קט"ז ע"א) ואומר "וכי אית דיכיל למברי אפילו יתוש זעיר אלא הוא" ? תרגום: וכי יש מי שיכול לברוא אפילו יתוש קטן חוץ ממנו ?
חיזוק למחאה מרומזת זו ניתן למצוא גם במדרש תנחומא לך-לך י"ב: שם כתוב כי אברהם היה מאכיל ומשקה עוברים ושבים, וכשהיו מברכים אותו אמר להם "לי אתם מברכים ? ברכו לבעל הבית שנותן לכל הבריות אוכל ומשקה ונותן בהם רוח...והיה מלמדם ברכות וצדקות ולזה כיוון הכתוב באמרו - ואת הנפש אשר עשו בחרן".
ספר הזוהר רואה פסוק זה באור אחר, תרתי-משמע, ומייחס את 'הנפש אשר עשו בחרן' לנביעת האור הקדום והראשוני של 'ויהי אור', השמור לצדיקים על מנת שיעשו ממנו פירות ונפשות, הן מצד הקדושה והן מן הצד האחר ועסקינן בגרים. על כל פנים, לא בבריאה בשר ודם. זוהר – שמות – קמ"ז – ע"ב.
במקום אחר מסביר הזוהר כי מי אשר חומל על אדם עני ומשיב את נפשו, הקב"ה רואה בו כאילו בראו. ומכיוון שאברהם חמל על כל תושבי תבל, ראה בו הקב"ה כאילו בראם ולשם כיוון הפסוק השנוי במחלוקת. זוהר – שמות – ויקהל – קצ"ח – ע"א.
סתרי תורה שבזוהר מעניקים לדברים גוון מיסטי באמרם כי לאחר שלוש-עשרה שנים מברית המילה שניתקה את הנפש מן העורלה ותיקנה אותה תיקון ראשוני, מתעוררים הגוף והנשמה לתקן את הנפש שנמצאת תחת השפעתו המזיקה של הנחש ותחת תשוקתו הרעה, ולזה מכוון הפסוק הנדון. זוהר - בראשית - לך לך - סתרי תורה - ע"ח - ע"א.
מיד לאחר מכן מוסבר כי חזרתם בתשובה של תרח ובני ביתו, הייתה הודות לרוח שעברה וטיהרה את נפשותיהם (וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים וְרוּחַ עָבְרָה וַתְּטַהֲרֵם – איוב ל"ז), והיא זו שהפסוק מכוון אליה באמרו "ואת הנפש אשר עשו בחרן". זוהר - בראשית - לך לך - סתרי תורה - ע"ח - ע"ב.
בין אם כך ובין אם כך, ברור כי היו רבים וטובים שלא רוו נחת מהעלאת אברהם אבינו אל מדרגת בורא עולם.
מיד נגלה עליו אדון הכל יתברך שמו לעד והושיבו בחיקו ונשקו על ראשו וקראו אברהם אוהבי |
הביטוי 'נשקו על ראשו' אינו חריג בספרות הסוד היהודית, כמו גם בזו שאינה סוד והוא שזור בהן לפני ולפנים. לדוגמה ראה:
· זוהר – בראשית – ויחי - רל"ט – ע"ב: "באו רבי יצחק ורבי יהודה ונשקוהו על ראשו".
· זוהר – שמות – קנ"ג – ע"א: "בא רבי חייא ונשקו על ראשו".
· זוהר – שמות - קע"ה – ע"א: "קם רבי יהודה ונשקו על ראשו".
· תלמוד בבלי – חגיגה – י"ד - ב': "עמד רבן יוחנן בן זכאי ונשקו על ראשו"
· משנה – ראש השנה – ב' - ט': "עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו"
בולט מכולם דף ח' ע"ב בזוהר שמות, בו מתברר כי לאחר שהקדוש ברוך הוא רואה את המלך המשיח עוטה לבוש נקמה וחגור כלי קרב, הוא נוטל אותו ומנשקו על ראשו.
אף ייתכן כי זה הינו אותו 'מלך במלחמה' בו פגשנו במשנה ג' שבפרק ו'.
עוד קודם לכן מתוארים הדברים בסגנון יום הדין ואחרית הימים:
· רומא עולה באש.
· מכאן ועד שניים-עשר חודשים עם ישראל מתענה בגזרת שמד.
· העולם כמרקחה.
· המלך המשיח מתעורר.
· צדיקי גן עדן מלבישים את המשיח בבגדי קרב הנושאים את שם השם.
· קולות תרועה מקיצים מתרדמתם את הרוצים לנקום.
· המשיח חגור כלי זין פוסע כשאברהם לימינו, יצחק לשמאלו, יעקב לפניו, ולפניהם משה הולך ורוקד.
· התהלוכה מביאה את המשיח אל מקום ששמו 'קן הציפור', שם הוא צופה בדגם של בית המקדש החרב על צדיקיו המתים.
· המשיח נוטל עשרה לבושי קנאה ושוהה שם ארבעים יום, שבסופם מתעורר קול קדוש המוביל אל ההתרחשות בה פתחנו, שבסיומה הקב"ה נוטל אותו ומנשקו על ראשו.
· באלו המילים (ארמית) "נטיל ליה, ונשיק ליה על רישיה", מה שמעורר תהיה שמא אברהם במשנה הנוכחת הוא כסות וצופן למשיח, שהרי סיומם של דברי הזוהר בענייננו הוא בהקמת סוכת דויד הנופלת המבשרת על שיבת מלכות בית דויד (עמוס פרק ט' י"א – י"ב):" בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת וְגָדַרְתִּי אֶת פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם. לְמַעַן יִירְשׁוּ אֶת שְׁאֵרִית אֱדוֹם וְכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עֲלֵיהֶם נְאֻם יְהוָה עֹשֶׂה זֹּאת".
וכרת ברית לו ולזרעו עד עולם שנאמר והאמין בה' ויחשבה לו צדקה |
וכרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו והוא ברית הלשון ובין עשר אצבעות רגליו והוא ברית המילה |
המילה 'ברית' מופיעה בספר יצירה שש פעמים, מתוכן ארבע פעמים במשנה הנוכחת, מה שמעלה השערה לפיה המחבר רצה לחתום את ספרו בהדגשת הבטחת האל לעמו. על משמעות הברית בספר יצירה ראה פרק א' משניות ג' ו – ח'.
מקור המילה 'ברית' לוט בערפל אך קיימות שתי השערות שהן: בתר ו - ברה:
· ברית מלשון ב.ת.ר היא ברית בה חצה, פילג, חתך או כרת. ראה ברית בין הבתרים בראשית ט"ו י': "וַיִּקַּח לוֹ אֶת כָּל אֵלֶּה וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ וַיִּתֵּן אִישׁ בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ וְאֶת הַצִפֹּר לֹא בָתָר".
· ברית מלשון ב.ר.ה היא ברית בכוונת מזון, בשל המנהג לאכול לחם לאחר טקסים וראה בראשית פרק ל"א מ"ד: "וְעַתָּה לְכָה נִכְרְתָה בְרִית אֲנִי וָאָתָּה וְהָיָה לְעֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ. וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה" [...]" וַיִּזְבַּח יַעֲקֹב זֶבַח בָּהָר וַיִּקְרָא לְאֶחָיו לֶאֱכָל לָחֶם וַיֹּאכְלוּ לֶחֶם וַיָּלִינוּ בָּהָר". ראה שמואל ב' ג' ל"ה: "וַיָּבֹא כָל-הָעָם, לְהַבְרוֹת אֶת-דָּוִד לֶחֶם--בְּעוֹד הַיּוֹם".
וקשר עשרים ושתים אותיות התורה בלשונו |
המשמעות הנובעת מ – 'קשירת קשרים' ברוח תורת הסוד, שונה ממשמעות 'קשירת קשרים' ברוח ימים אלה.
הקדמונים הסתייעו בביטוי זה על-מנת (בין היתר) לתאר מארג מאגי שמטרתו לנעול ולחתום משאלה או הבטחה, שאין מהן נסיגה ואינן עלולות להיות מופרות, אלא ברצון האל.
כך, לדוגמה, חרטומי מצריים קשרו שלושה קשרים כדי לקבּע את שִעבּוּדם של בני ישראל, ואילו הקב"ה התירם משום שזכר את שלושת קשרי האמונה של שלושת האבות: אברהם, יצחק ויעקב. ראה זוהר – שמות – ל"ח – ע"א.
בדרך זו כאשר עם ישראל זועק ממכאוביו כלפי האל, מיד נזכר האל בבריתו, וכאשר זו מתעוררת, מיד מתעורר הקשר הקדום שנקשר על מנת ליישמה (את הברית). ראה זוהר – שמות – כ"ו – ע"ב.
'קשרים' מופיעים בזוהר גם בבואו אל התיקון (תורת התיקון) שיעקב מבקש לתקן בין עולמות עליונים ותחתיים, בעזרת היערכותם של שנים-עשר בניו, על-פי תבנית דמות האדם של אילן הספירות, ועל-כן הוא מפצל את השבטים לארבעה מחנות, שלושה שבטים בכל מחנה.
כל מחנה הופך בזוהר לגף אחת מארבע גפיים (זרועות ורגליים) וכל שבט הופך לקשר.
כך יש שלושה קשרים בזרוע ימין, ושלושה קשרים בזרוע שמאל. שלושה קשרים בירך ימין, ושלושה קשרים בירך שמאל. זוהר – בראשית – ויחי- רמ"א ע"א.
היערכות זו מקבילה בזוהר להיערכותם של שניים-עשר ראשי בקר שהיו יצוקים בבית המקדש, ונשאו על גביהם את בריכת המים המכונה 'ים' שהייתה ממוקמת "עַל שְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר שְׁלֹשָׁה פֹנִים צָפוֹנָה וּשְׁלֹשָׁה פֹנִים יָמָּה וּשְׁלֹשָׁה פֹּנִים נֶגְבָּה וּשְׁלֹשָׁה פֹּנִים מִזְרָחָה וְהַיָּם עֲלֵיהֶם מִלְמָעְלָה". (מלכים א' ז' כ"ה).
ולא זו בלבד אלא אף זו אשר לפיה היה הכוהן הגדול רואה אותיות פורחות באוויר בתוך עשן הקטורת, והיו האותיות מקיפות אותו עד "שעלה באור ובחדווה, ושימח למי ששימח, וקשר קשרים למעלה ולמטה לייחד הכול. וזה מכפר על יצר הרע ועל עבודה זרה שהיא סטרא אחרא". משנת הזוהר לפרופסור תשבי ב' עמוד רמ"א.
יתר על כן: מתברר כי "תפילה היא תיקון לתקן מה שצריך, (אך) קטורת עושה יותר: היא מתקנת וקושרת קשרים ועושה אור יותר מכל. ומה הוא ? שהיא מעבירה את הזוהמה ומטהרת את המשכן, והכול נִאוֹר (מלשון אור) ונתקן ונקשר יחד. ועל כן צריכים אנו להקדים מעשה הקטורת לתפילה בכל יום ויום". משנת הזוהר לפרופסור תשבי ב' עמוד רמ"ב.
ויותר מכל אלה עולה כי מי אשר יודע 'לקשור קשרים' כראוי, אהוב בעולמות עליונים, כשם שהוא חביבם של בני תמותה רגילים, ועשוי להצליח בביטול (לא פחות) של דינים שגזר הקב"ה. ומסביר הזוהר כי אין הדברים נעשים בחוצפה או בהתרסה חלילה, אלא הכל הודות לידיעותיו המופלאות של 'קושר הקשרים' בהתכווננות 'קשירת הקשרים' עד כדי הבאת הדברים לידי שלמות עילאית בה כל הדינים חולפים ומתבטלים (ארמית: מתעברין ומתבטלין). זוהר – בראשית מ"ה ע"ב.
מכאן הדרך קצרה להענקת משמעות של 'ברית' לאותם עשרים ושניים קשרי אותיות שנקשרו בלשונו של אברהם ברוח "ברית הלשון" במשנה הנוכחת.
וגילה לו את סודו |
המילה 'סוד' הייתה שגורה שבעתיים מונים בפיות הגולים מארצם, מאשר היא שגורה בפינו, משום שדרכם של בני אדם בעִתוֹת מצוקה היא להרבות באותות ובמופתים, כמו גם בסימנים טמירים וברזי-רזים המבשרים (כך לדעתם) את פעמי הגאולה.
אין בתורה אף לא אות או פסיק או תג שאין עימם "רזין עילאין, וטעמין קדישין" (סודות עילאיים וטעמים קדושים). ראה זוהר – שמות - נ"ט – ע"ב.
בדרך זו מפענח רבי אלעזר (בנו של ר' שמעון בר יוחאי) התרחשות רוויית סימנים ואותות (שציפור ותינוקות היו מעורבים בה), כאילו הייתה סוד אשר האל חושף בפני נביאיו עוד לפני שהוא מוציא אל הפועל את כוונותיו. ראה זוהר – שמות – ו' – ע"ב.
רבי אלעזר תומך את דבריו בדברי הנביא עמוס: "כִּי לֹא יַעֲשֶׂה אֲדֹנָי יְהוִה דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים". עמוס – ג' – ז'.
ברוח זו של דברים, יהיה זה הגיוני להניח כי המחבר רומז על התרחשות קרבה והולכת אשר האל (כדברי עמוס) יידע בה את אברהם.
יוצא מזה כי לא זו בלבד שעשרים ושתים האותיות שימשו בתפקידי קשרי לשון חותמי בריתות, אלא אף תפקדו כסימנים ואותות לבשורה שבאופק.
משכן במים דלקן באש רעשן ברוח בערן בשבעה |
שאלה: אל מי כיוונה המשנה באמרה 'משכן'... 'דלקן'... 'רעשן'... ו – 'בערן' ?
תשובה: המשנה כיוונה אל עשרים ושתיים אותיות התורה אשר קשר בלשונו של אברהם.
שאלה: בתוך אילו יסודות האותיות הללו 'שוּכּנְוּ', 'הוּדְלקוּ', 'הוּרְעשוּ' ו – 'הוּבְערוּ' ?
תשובה: בתוך יסודות המים, האש והרוח.
שאלה: מהו הפסוק בתנ"ך הצופן בחובו הן את עשרים ושתיים האותיות, והן את יסודות המים, האש והרוח ?
תשובה: הפסוק הוא "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ".
שאלה: כיצד פסוק זה צופן את עשרים ושתיים האותיות ?
שתי תשובות:
· תשובה א': הגימטריה של ראשי שבע התיבות המרכיבות את הפסוק שדלעיל, עולה למספר 22 המייצג את 22 האותיות (בראשית + ברא + אלהים + את + השמים + ואת + הארץ = 22).
· תשובה ב': הפסוק מכיל פעמיים את המילה 'את' שעל פי הזוהר היא שוות ערך ל – 22 האותיות, משום (כך בזוהר) שהאלפא ביתא נפתחת באות א' ונחתמת באות ת', ועל כן המילה 'א-ת' מכילה את כל ה – 22.
ומסביר הזוהר כי עשרים ושתים האותיות כלולות בפסוק הפותח את התורה לאמור: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ". ראה: (זוהר – בראשית – ל' – ע"א) שם כתוב: האותיות א"ת מכילות את כל עשרים ושתיים האותיות (א"ת כללא דעשרין ותרין אתוון).
שאלה: כיצד פסוק זה צופן את יסודות האש והמים ?
תשובה: אומר הזוהר כי המילה שָּׁמַיִם מורכבת משתי מילים שהן אש ומים.
ושואל הזוהר: "מאי (מה זה) שמים ? ועונה "אש ומים" ! (זוהר – שמות קס"ד ע"ב). "ולמה נקרא שמים ? שא – מים, מאש וממים" (זוהר – בראשית – ל"א ע"ב).
עד כאן 22 האותיות + היסודות אש ומים, ומכאן אל יסוד האוויר ואל שלושה רכיבים הקשורים זה בזה, אשר ניחנו בתכונות של תיווך וגישור והם: יסוד האוויר, ספירת תפארת והאות ו'.
יסוד האוויר: ראה פרק ב' משנה א' תחת הכותרת 'לשון חק מכריע בינתים' בה כתוב: "שלש אמות אמ"ש מ' דוממת ש' שורקת א' אויר רוח מכריע בינתים", והוסבר שם כי אותיות אמ"ש מייצגות שני איתני טבע קוטביים זה לזה (אש ומים) אשר אחד מהם דומם ואילו השני שורק (נושף), בעוד יסוד האוויר ממצע ביניהם או משמש בתפקיד של בורר ופוסק.
ספירת תפארת: ראה פרק ב' משנה א' תחת הכותרת: 'יסודן כף זכות וכף חובה', בה עסקנו באילן הספירות ואמרנו כי הספירות חסד, גבורה ותפארת יוצרות משולש שקודקודו כלפי מטה ומשובצת בו:
· בקודקוד התחתון ספירת תפארת.
· בקודקוד הימני שבבסיסו העליון משובצת ספירת חסד.
· בקודקוד השמאלי שבבסיסו העליון משובצת ספירת גבורה.
ואמרנו שם כי:
· ספירת חסד מייצגת את כף הזכות ואת יסוד המים וכינויה הוא אברהם.
· ספירת גבורה מייצגת את כף החובה ואת יסוד האש וכינויה הוא יצחק.
· ספירת תפארת מייצגת את לשון המאזניים ואת יסוד האוויר וכינויה הוא יעקב.
אף הבאנו מובאות מן הזוהר התומכות בדברים. ראה שם.
האות ו': נושאת תכונות של חיבור, מיצוע וקישור באשר תפקידה הדקדוקי הוא לחבר בין מילים ובין משפטים, וכפועל יוצא אף לחצוץ ביניהן.
הזוהר דן בפסוק הראשון בתורה ובקשר שבין האות ו' ובין המילה 'הָאָרֶץ' שבפסוק זה, ואומר כי האות 'ו', הנמצאת בראש המילה 'ואת', נמצאת, בעצם, בראש 22 אותיות הספוּנוֹת בתוך המילה 'את' - וכבר ביארנו עניין זה. ראה לעיל.
לאחר מכן, כך בזוהר, 'הָאָרֶץ' יונקת אל תוכה את 22 האותיות הספונות במילה 'את', ואו אז היא נוטלת את האות ו' וניזונה ממנה.
("הארץ נטלת ו' וקבּילת לוֹן לאתזנא").
וקובע הזוהר כי הקמת המשכן בידי משה (וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן – שמות מ'), לא הייתה יכולה להתקיים אילולי אותן אותיות שנבראו בהן שמים וארץ, ושרו על רוחו של בצלאל שהבין את סוד צירופיהן, שאם לא היה יודע אותם, לא הייתה מסתייעת בידו עבודת הקודש. זוהר – שמות – רל"ד ע"ב.
ומסביר הרמב"ם כי ארבעת היסודות הם עצמם מהווים יסודות לארבע האותיות של השם הקדוש הוי"ה: "והם ד' אותיות הוי"ה ברוך הוא: היו"ד הוא יסוד לאבא שהוא חכמה. ה' היא יסוד לאימא שהיא בינה. ו' הוא יסוד לבן ולששה ספירות חג"ת נה"י. ה' האחרון הוא יסוד לבת והיא מלכות. הרמב"ם ספר המדע – הלכות יסודי התורה – פרק א' הלכה א'.
בעניין זה אומר הרב אשל"ג (פתיחה לפירוש הסולם - עשר ספירות -סעיף ג'): "ואע"פ שאנו מונים עשר ספירות, אין בהן יותר מה' בחינות, שהן נקראות: כתר, חכמה, בינה, ת"ת, מלכות. ומה שאנו מונים עשר ספירות, הוא מפני שספירת התפארת כוללת שש ספירות הנקראות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד. וע"כ הן עשר".
הווה אומר כי מכיוון שאות ו' היא יסוד לשש הספירות חג"ת נה"י (על פי הרמב"ם) הכלולות בספירת תפארת (על פי הרב אשל"ג), משמע אות ו' היא יסוד לספירת תפארת.
ועל זה אומר הרמ"ק: "והנה המים והדרום הם כוח החסד, והאש והצפון הם כוח הגבורה, והאוויר והמזרח הם כוח התפארת, והעפר והמערב הם כוח המלכות". פרדס רמונים כ"א י"ז.
משמע אות ו' היא יסוד לספירת תפארת הנקשרת עם יסוד האוויר. אמור מעתה כי אותה 'אָרֶץ' בפסוק הראשון בתורה, אשר נוטלת את האות ו' וניזונה ממנה (ראה לעיל), ניזונה למעשה מיסוד האוויר.
יוצא מכל אלה כי הפסוק "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ", צופן את עשרים ושתיים האותיות + היסודות אש, מים ואוויר, וממילא גם את יסוד האדמה הרמוז במילה ארץ.
ומכיוון שפסוק זה מבראשית מונה שבע מילים, היה יכול לומר:
· משכן במים
· דלקן באש
· רעשן ברוח
· בערן בשבעה
נהגן בשנים עשר מזלות |
שנים עשר המזלות הינם משל לשנים עשר השבטים אשר ירשו מהם את נשמותיהם (השבטים מן המזלות) כפי שמצאנו כתוב בתיקוני זוהר דף ל"ו עמוד א'. ראה לעיל פרק ה' משנה י' בבא ג' מהרביעית.
מאידך, אין בפרשנות זו, כמו גם בקודמת, כדי לשפוך אור על מסתוריי הסוד אשר האל גילה לאברהם, אשר עסקנו בו לעיל, שם צפינו בסימנים ובאותות לבשורה שבאופק שטרם עמדנו עליה.
המילים "וגילה לו את סודו" הינן כה עזות ובעלות עוצמה, עד שלא ניתן לפרשן על-פי הדרך בה הלכנו עד עתה, ויש למצוא עבורן נמשל שיהלום את תעוזתן ועוצמתן.
שהרי כל כמה תפנוקים שהאל הרעיף על אברהם, ועל אף מילות החיבה שהעתיר על ראשו, וחרף הבריתות שכרת לו, עדיין אין בכל אלה משום שיתופו של אברהם בהוויה אלוהית סודית שהיא נחלתו הפרטית של האל, שמכאן ואילך הופכת להיות גם נחלתו של האב הקדמון.
על מנת לפצח את 'כתב-החידה' יש לשוב אל רכיביו שתמציתם היא: שלושה, שבעה, עשרה ושניים-עשר (12,10,7,3).
הניסיון לעקוב אחר הלך רוחו של המחבר, עשוי להוביל אל שיטה ספרותית בה הסיפא של הדברים 'סוגרת מעגל' עם הרישא, בעיקר עם פרט משמעותי אשר לדעת המחבר יש להציבו במרכז הבמה כסיומת מהדהדת.
המשנה הראשונה בפרק הראשון עוסקת בשלושה ספרים שלא מכבר 'סגרו מעגל' עם שלושה ספרים במשנה הקודמת ו'.
המשנה השנייה בפרק הראשון עוסקת בעשר ספירות ובעשרים ושתיים אותיות. עשר הספירות מופיעות בפרק הראשון לבדו, בעוד עשרים ושתים האותיות שזורות בכל פרקי הספר.
אשר על כן הגיוני להניח כי 'סגירת המעגל' תהיה עם הספירות דווקא, ולא עם האותיות שכבר דובר בהן רבות, למרות שלכאורה נוח להקביל בין האחרונות ובין המספרים: 12,7,3.
מכל מקום, כבר הוכחנו כי אין ולוּ משפט אחד בספר יצירה שהוא כפי שנדמה שהוא ממבט ראשון.
מכיוון שעסקינן בספירות יש לציין כי כשם שקיימות עשר ספירות של מעלה, כך קיימות גם עשר ספירות של מטה, הניצבות בליבה של תורת התיקון הקבלית, המגשימה את עצמה במצבים בהם מתקיימת חפיפה בינן (בין הספירות של מטה) ובין האלוהיות.
ומסביר הזוהר (תיקוני זוהר – ג' ע"ב) (תרגן חופשי) "כי 'המלך' שוכן בעשר הספירות של עולם האצילות והוא והן אחד המה, מה שאין כן בעשר הספירות של עולם הבריאה". על אחת כמה וכמה שאין כן בעשר הספירות של עולם העשייה בו אנו שוכנים.
עוד יש לספר כי עשר ספירות שוכנות בכל אחד ואחד מארבעה עולמות ששמם אצילות, בריאה, יצירה ועשייה. לכל עולם יש עשר ספירות משלו. (ראה פרק א' משנה א').
העולם הנעלה ביותר הוא עולם האצילות, וכמוהו גם הספירות השוכנות בו המהוות מקור ושורש לשאר הספירות שבעולמות בריאה, יצירה ועשייה.
שְמן של הספירות על-פי הסדר הוא: כתר, חוכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ו – מלכות.
במקביל מובהר כי ספירת הכתר בעולם האצילות מכונה 'כתר עליון' ובשל צחוּתה, טוהרה וזכּוּתה היא אינה כלולה במניינן של עשר הספירות.
ייתכן כי משום כך נוספה לאילן הספירות ספירה אשר שמה 'דעת' המשלימה את מניינן לעשר.
כך הם פני הדברים על-אף שרטוטים קבליים בהם נראית ספירת כתר כשהיא משובצת גם בתרשימים המתארים את עולם האצילות. בדרך כלל וכמעט תמיד בצירוף הספירה דעת.
בספר הזוהר מתקיימות הקבלות בין עשר הספירות ובין עשרה מאמרות (אמירות) בהם נברא העולם (יהי אור, יהי רקיע, יקוו המים, תדשא הארץ וכן הלאה).
ראה זוהר – פרשת שמות – דף ס' – עמוד א' (תרגום חופשי): "אמר רבי אבא, אשרי מי שנמצאו זכאים לשורר דברי שירה בעולם הזה, שהם זכאים לשורר אותה גם בעולם הבא, מכיוון ששירה זו נוצרה בעשרים ושתיים אותיות חקוקות ובעשר אמירות, והכול נכתב בשם הקדוש".
אף כי הזוהר אינו נוקט במילה 'ספירות' בענייננו, ברור לחלוטין כי אין דרך אחרת לפרש את עשרת ה- מאמרות הנחלקים בו כך:
· 'חכמה' צפונה במילה 'בראשית'.
· העליון הנסתר שאין לדעתו צפון במילה 'ברא' (ככל הנראה 'כתר').
· 'בינה' צפונה במילה 'אלהים'.
· 'חסד' ו – 'גבורה' צפונות במילה 'את'.
· 'תפארת' צפונה במילה 'השמים'.
· 'נצח' ו – 'הוד' צפונות במילה 'ואת'.
ראה הקדמת ספר הזוהר – דף י"א – ע"א.
ומוסבר בזוהר כי על אף היות ה- מאמרות עשרה, הם, בעצם, שלושה:
· מאמר (ספירת) החכמה משול לאברהם ומייצג אותו.
· מאמר (ספירת) התבונה משול ליצחק ומייצג אותו.
· מאמר (ספירת) הדעת משול ליעקב ומייצג אותו. (זוהר – שמות – ט"ו – ע"א):
ספירת חוכמה ניצבת באילן-הספירות מעל ספירת חסד המיוצגת אף היא על ידי אברהם ויסוד המים. (משכן במים).
ספירת בינה ניצבת באילן-הספירות מעל ספירת גבורה המיוצגת אף היא על ידי יצחק ויסוד האש. (דלקן באש).
ספירת דעת ניצבת באילן-הספירות מעל ספירת תפארת המיוצגת אף היא על ידי יעקב ויסוד האוויר הוא הרוח. (רעשן ברוח).
על פי הכלל של "גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ שֹׁמֵר" (קהלת ה'), עולה כי שבע הספירות שנותרו הן בבחינת בבואות והשתקפויות לשלוש שדלעיל המשתקפות בהן בסדר יורד.
ייתכן כי גם משום כך אמר "בערן בשבעה", על אף שכבר "דלקן באש", ומכאן הכפילות. על שום היות ה – "דלקן" אשר בתוך השלושה משתקף ב – "בערן" שבתוך השבעה.
וממשיך הזוהר להסביר כי תיקון העולמות הארציים התקיים משנולדו ליעקב שנים-עשר השבטים. (שם)
ומה אירע עם אותם שנים עשר שבטים ?
מספר הזוהר כי מדובר בסוד הסודות שנלחש על אוזני חכמי הרזים ("רזא דרזין לחכימי לבא אתמסר"), לפיו עשרה שבטים מתוך השנים-עשר, שקולים כנגד אלף שנות גלות, ואילו שני שבטים שקולים כנגד מאתיים שנות גלות. יחד אלף ומאתיים שנות גלות.
עד מתי תכביד עליהם חשכת הגלות ?
עד שתתעורר האות ו' לזמן שישים ושש שנים.
ומהי אותה אות ו' שצריכה להתעורר ?
זו האות ו' המופיעה בשמו של יעקב (יעקוב) בפסוק "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר". ויקרא – כ"ו – מ"ב.
אות ו' זו היא נפשו של יעקב ועומדת בסוד הפסוק: "כָּל הַנֶּפֶשׁ הַבָּאָה לְיַעֲקֹב מִצְרַיְמָה יֹצְאֵי יְרֵכוֹ מִלְּבַד נְשֵׁי בְנֵי יַעֲקֹב כָּל נֶפֶשׁ שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ". בראשית מ"ו כ"ו.
שישים ושש = שישים שנים להתעוררותו של יעקב ושש שנים להתעוררותו של יוסף.
ומה יתרחש לאחר אותה התעוררות ?
מכאן ואילך יתקיימו קרבות בניצוחו ובהנהגתו של המלך המשיח.
ולאחר שישים ושש שנים נוספות שהן יחד מאה שלושים ושתיים שנים ?
ינוערו הרשעים מתוך יריעת תבל על ארבע כנפותיה, והקב"ה יעורר את המתים בארץ הקודש, שיהפכו לגדודים וחטיבות בארץ הגליל.
וסופו של דבר ?
תתעורר נביעה עילאית הרמוזה באות י', ויחד עימה יופיעו שלושים ושתיים נתיבות המשפיעות שפע על אותיות השם הקדוש יהוה, אשר עד עתה לא היו בשְלמוּת, אך מכאן ואילך יתוקנו עד וכולל האות ה' האחרונה (בשם הקדוש), שלאחר מכן יתעוררו שאר מתי ישראל הקבורים בגולה. זוהר – שמות – ט' ע"ב. זוהר – שמות י' ע"א.
סליק ספר יצירה
כל הזכויות שמורות © לגידי גלבוע
רחוב יהודה הלוי 21 הרצליה
972-505393571+
ביבליוגרפיה ספר יצירה בהר הבית
ויקיטקסט: כל הטקסטים המקראיים הקבליים המדרשיים והתלמודיים:
ספר יצירה נוסח האר"י – הגר"א
ספר הזוהר
תיקוני זוהר
ספר הבהיר
ספר הקנה
מדרש תמורה
מדרש תדשא
ספר צוואת השבטים
ספרות ההיכלות והמרכבה
עשר ספירות
ויקיפדיה הצפנת מילים א"ל-ב"ם א"ת-ב"ש
פרופסור תשבי 'משנת הזוהר'
ספר הפליאה
רזיאל המלאך
שיעור קומה
יוסף בן מתתיהו 'מלחמות היהודים ברומאים'
השל"ה הקדוש תולדות אדם
ספר היובלים
דוד בן שלמה אבן זמרא 'מגן דוד'
אפלטון 'המדינה'
ר' יוסף קארו 'שולחן ערוך'
הראב"ע 'פירוש לתורה'
האר"י הקדוש 'ליקוטי תורה'
איבן גבירול – 'כתר מלכות'
אוצר מדרשים (אייזנשטיין)
ספר הרזים
חרבא דמשה
הרמב"ם ספר המדע – הלכות יסודי התורה
הרב אשל"ג 'פתיחה לפירוש הסולם'
הרמ"ק 'פרדס רימונים'
תגובות