עד שזה פוגע בך פרק מספר 75

עד שזה פוגע בך

פרק מספר 75

חנות הספרים של ארנה קאפל, בכיכר זלטינגר בפרוהנאו, ברלין — קיבלה אישור לחזור לפעול ב-26 באוגוסט 1946. ‏האישור ניתן על ידי שלטונות הכיבוש הצרפתיים, ששלטו אז בפרוהנאו/רייניקנדורף.

הספר היחיד שהחנות הציגה בחלון הראווה היה ספרו של רודולף הרטמן: "עד שזה פוגע בך"‎⁠, שנחטף מהמדפים כמו לחמניות טריות, וגרם להיווצרו של תור קוראים להוטים לזכות בחתימת ידו של המחבר.

בפרק הראשון סיפר רודולף לקוראיו על המתנה שקיבל מאימו ביום הצטרפותו לשורות ה SS.

הפרק נפתח במילים: ביומי הראשון ב SS קיבלתי מאימי קופסת עץ, שבתוכה שכן פרח בוהק ורענן, כאילו נקטף ברגע זה. עלי הכותרת שלו בערו בלהבה סגולה שקטה.

אימי אמרה לי: "את הפרח הזה קיבלתי ממישהו שמאוד אהב אותי - שגם נשבע לי שהפרח נראה בדיוק כמו השפתיים שלי".

כאשר התבוננתי בפרח ובשפתיה של אימי בהבעה של אי אמון, היא הישירה אלי מבט ואמרה "לא השפתיים האלה".

שמו של הפרק השני היה "הרבעתי 82 נאציות", והוא נפתח במילים: הימלר ציווה עלינו להפרות נשים נאציות כדי להאדיר את הרייך בילדים "טהורים", וכך עשיתי בטירה לבנה שנקראת לבנסבורן שעל אגם טגרנזה.

הפרק השלישי כלל וידוי בו Hauptsturmführer (סרן) רודולף הרטמן תיאר כיצד רצח יהודים בתוך בורות שהם עצמם אולצו לחפור.

"היו שם המוני נשים ותינוקות", סיפר רודולף. "בעוד שאנחנו קיבלנו הוראה לחסוך בתחמושת. על כן הורתי לנשים להצמיד את התינוקות אל שדיהן, וכך יכולנו להרוג שניים במחיר של כדור אחד. ההברקה הזו זיכתה אותי במכתב הערכה בתיקי האישי.

בפרק הרביעי הציג רודולף את תורת הגזע הארי על פי משנתו של יורג לאנץ פון ליבנפלס, גזען אוסטרי שהיה מושא להערצתו של היטלר, שטען כי הסבים והסבתות הקדמונים של הגזע היהודי, השתגלו עם קופים וקופות, ולכן צריך לעקור להם את השחלות.

בנוגע לאומה הגרמנית אמר ליבנפלס, כי הסבים והסבתות של הגזע הארי, השתגלו עם אלים ואלות, ולכן נבחרו על ידי הטבע כדי לסרס את מי שאינם הם.

יורג לאנץ פון ליבנפלס, אף הסביר, כך נכתב בספרו של רודולף, כי הבלגאן התחיל בָּאֵם הַקְּדוּמָה חוה, שהשתגלה עם שֵׁד והולידה את הגזעים הנחותים, שזה מה שגורם, עד היום, לנשים בלונדיניות להתחרמן על גברים כהי-עור, ועשוי להיות מטוהר ונכחד באמצעות חוקי גזע קשוחים, דהיינו: סירוסים ועיקורים.

רודולף חשף בספרו שהיטלר היה מנוי על כתב העת 'אוסטארה', שנכתב על ידי ליבנפלס, ואף הגיע באוגוסט 1909 למשרדו של ליבנפלס לבקש גיליונות חסרים; ליבנפלס סיפר על זה בזיכרונותיו בשנת 1951, ואף התגאה: “היטלר היה אחד מתלמידינו”.

ברוח זו נכתבו גם שאר פרקי הספר, כאשר הפרק שכולם ציפו לו, זה שתרם את שמו לכותרת, התמקד ברגע בו נודע לרודולף שהוא, בעצם, יהודי.

שלא במפתיע התמקם הפרק בסוף הספר, ונכתב כמעין דו-שיח בין המחבר לבין ארוסתו, לוחמת מחתרתית של 'התזמורת האדומה', שמסרבת לסלוח לו.....

הפרק התחיל במילים: "עד אתמול פעלתי כנאצי, אך ברגע שהתברר לי כי אני יהודי, מיהרתי להכניס את שמי אל אותן טבלאות שעל פיהן נרצחו אחרים, והבנתי שאני עומד להירצח.

לכן אני אומר כי אם יש טבלה שרוצחת אותי כשהתווית שלי מתחלפת — היא אינה מוסרית ואינה מצפונית ואינה חוקית. מכאן והלאה לא היה יותר ציות אוטומטי; נולדה בי אחריות על כל מה שאני מזיז.

ארוסתי דרשה הוכחה שניתנת לאימות שאכן עברתי לצד שלה. סיכמנו על פעולה אחת שניתנת למדידה: עצירה נקייה של 'רכבת מוות' לטובת מילוט אסירים.

זה היה האזור היחיד שבו יכולתי להועיל, מכיוון שדיברתי בשפת המערכת: חותמות, טפסים ועיתויים.

באותה שפה שאיתה הזזתי רכבות - יכולתי גם לעצור אותן.

לא על ידי כוח אלא באמצעות סתירה פנימית שגרמה למערכת להתבלבל כמו:

מספר רכבת שחזר פעמיים.

חתימה שהקדימה הוראה.

חלון יציאה שנסגר לפי התקן אך נותר פתוח במסמך.

כשהמערכת פגשה אי־התאמה, היא עצרה את עצמה.

זה מה שידעתי לעשות ועשיתי.

הסכמנו שנציל מעט אסירים בוודאות - במקום שנהמר על הרבה וניתפס.

אין גיבורים - יש תוצאות.

ארוסתי חשדה שזה תכסיס הישרדות.

היא צדקה. לא התחמקתי. כן, נכון, ההישרדות פתחה לי את הדלת.

מאחוריה עמד חשבון פשוט: אותה מיומנות ששירתה את המוות - תשרת עכשיו את החיים.

זה לא ביטל את הזוועות שעשיתי - אבל זה מנע את מה שהייתי עלול לעשות אילו נשארתי אותו אדם.

הביקורת יצאה מגדרה כדי להלל ומיהרה להסביר את סוד ההצלחה תחת הכותרת: "אמינות ללא הצטדקות". היו גם ציונים לשבח עבור מה שכונה: "יושרה אישית ויכולת ספרותית".

הופיעו גם צהובונים שפרסמו כי במהלך כתיבת הספר, הייתה זו קתרינה שפרנסה את רודולף באמצעות נגינה על פסנתר במקומות שחציים בתי מרזח, וחציים בתי בושת.

קתרינה הייתה היחידה שלא היססה להטיח ברודולף שהספר שלו הוא שקר אחד גדול ואחיזת עיניים.

"אני אוהבת אותך", אמרה קתרינה. "אבל הספר שלך הוא שקר אחד גדול, מכיוון שאתה מתעלם מהפרט הכי חשוב שאם רק תיגע בו.... וכבר 'בום טרח' לא יהיה לך ספר".

"והפרט הזה הוא....?" שאל רודולף למרות שידע מה עומד להגיע.

"שלא היית חייב !" אמרה קתרינה.

"אתה יודע יפה מאוד שלא היית חייב לעשות את כל הזוועות האלה. לא היית חייב לרצוח יהודים. לא היית חייב לירות בתינוקות ואימהות. לא היית חייב להריץ אנשים אל תוך בורות ולקבור אותם חיים.

אני בדקתי ואני יודעת שכל מי שלא רצה להשתתף בחרא הזה, יכול היה לומר שהוא מסרב ולא עשו לו כלום.

אין אפילו מקרה מתועד אחד של חייל אחד שסירב להפוך למפלצת ונענש. בטח לא ירו בו.

וחוץ מזה אני בהיריון".