פסטיבל הכרוב המחודד פרק מספר 76

פסטיבל הכרוב המחודד

פרק מספר 76

פסטיבל הכרוב המחודד של ליינפלדן־אכטרדינגן — Filderkrautfest — הציף את הכיכר והוציא את תושבי העיר לרחובות: היו שם תהלוכות, מאזני כסף לשקילת ראש הכרוב המנצח, תחרויות חיתוך כרובים, שדרת דוכנים עד הכנסייה, אדי חומץ ושמן חם, אקורדיון מפלרטט, וזר עלים שממתין לראש הזוכה — כמנהג סוף השבוע השלישי של אוקטובר.

טרקטור ישן, שצבעו דהוי מרוב עונות, גרר עגלת עץ שעליה ראשים מחודדים של כרוב, עטופים בנייר חום. גלגליו הכו בקימורי האבן והחזירו הד עמום. ילד עם סינר פשתן הניף עלה ירוק כמו דגלון קטן, והקהל הסתדר בשתי שורות צפופות בלי שמישהו יצטרך לבקש.

חוואים בכובעי לבד, נשים בשמלות מסורתיות עם סינר בהיר, עגלות מקושטות בענפי אשוח, וכלי קציר עתיקים שזכו בסרטים חדשים.

ריח חמוץ מתוק עלה מן הדוכנים: מלח, חומץ ושמן חם כיסו מחבת רחבה.

קול מתכתי עדין של כלי בישול הצטרף למוזיקה והפך לכלי תזמורתי נוסף.

בצד שמאל הציבו מאזני כסף שנצצו כמו כלי נשיפה.

שני גברתנים הרימו ראש עצום של כרוב מחודד, אחזו בו כמו שהחזיקו בחפץ טקסי, והניחו אותו על הכף בתנועה מאומנת. המחוג רעד, טיפס ונעצר. דממה. המספר נקרא בקול ברור. מחיאות כפיים פקעו כמו גשם קצר והפסיקו באותה נשימה.

על מרפסת האבן עמדה מלכת הכרוב. זר עלי כרוב קלוע לראשה. היא הושיטה יד אל החוואי המתחרה. זיקוקי קונפטי זעירים נפתחו כמו נשיקות והתרסקו על האבן בהבזקים קצרים.

מימין התאספו אנשים סביב קרש ארוך.

תחרות החיתוך התחילה ללא הכרזה.

רק שקט שלפני הסכין.

להבים רחבים ירדו בקצב: טאק. טאק. טאק. טאק.

רצועות לבנות וארוכות נמשכו לתוך קערות עץ.

קצוות ברקו.

מלח התפזר כמו שלג דק.

כל תנופה יציבה, כל עצירה נקייה.

שעון פנימי ניהל את הידיים, לא ההוא שהיה תלוי מעל הבמה.

אמן קצב, מלהקה אורחת, השחיל מקצב סמבה מעל נקישות הסכין, וההמון קלט — טאק־טאק, קלאפ־קלאפ — עד שהסכין והמוזיקה הפכו לגוף אחד.

מי שסיים ראשון הרים להב לשבריר שנייה, לא כדי לנופף, אלא כדי להראות שאין דם על המתכת.

הצחוק שנולד בקהל היה קצר ומדויק, חזר למנגינה ונבלע בה.

במחבת ענקית התערבבו עלי כרוב, אטריות ניוקי ובייקון.

הכף גרפה, חתכה נתיב בתוך הירוק, והאדים עלו כמו מסך דק.

לידו סיר כרוב כבוש פלט נשיפה חמצמצה ותוססת. המכסה הרים את עצמו כמו עפעף, ושקע שוב.

עוד דוכן פתח סירי כרוב ממולא. אצבע גירדה את שפת הסיר, טעימה קטנה נעלמה.

תבנית מאפה כרוב נחתכה לריבועים מדויקים.

שולי המאפה היו שחומים, מרכזו היה בהיר.

על צלחת צד הניחו נקודות של ריבת תפוחים.

כוסות בירה התחככו זו בזו וצלצלו.

יין מקומי נמזג לגביעים דקים.

שקיות זרעי Filderkraut, זעירות וכמעט חסרות משקל, החליפו בעלים תמורת חופן מטבעות.

עגלת סאונד ניידת החליקה לאיטה והטילה לרחוב מערבולת תיפוף וסולמות חצוצרה;

מישהו תלה על צווארו שרשרת עלי כרוב והצטלם בתוך ענן קונפטי שני.

בעומק הרחוב כבאי מתנדב עבר עם דלי חול, הציץ בפינות, ווידא שהאש התנהגה כראוי.

מישהו קשר מחדש כבל רופף במגדל הנורות, ידיו היו שחורות מעט, והוא חייך אל הילד עם הדגלון הקטן כאילו היה זה טקס סודי ביניהם.

חיוכים הוחלפו בין אנשים שלא הכירו בבוקר ונראו עכשיו כמו מכרים ותיקים. מילים נסקו ונעלמו באוויר כמו אדים.

ילד נעמד על קצות האצבעות כדי לראות את הבמה. יד זרה הצמידה לו קוביית נירוסטה קלה, משקולת של משחק, והוא התפעל ממנה כאילו הייתה אבן חן.

לצידם הסתחררו שתי רקדניות קביים בתחפושות עלים ונוצות; הן התנפחו ברוח והתכווצו כמו שני ראשי כרוב שנשמו.

בחזית הבמה חזרו אל המאזניים. ראש כרוב נוסף עלה. הפעם היה גדול יותר. המחוג טייל קמעה לפני שהתייצב.

הצפיפות התהדקה, נשימה אחת ארוכה עברה בין אנשים שלא הכירו זה את זה. המספר נקרא. כף היד של המלכה נעה שוב, זֵר עלים חדש עבר בין הידיים.

בחזית, כובע בד נזרק למעלה, נעצר רגע באוויר, וצנח ישר אל בעליו. לא הייתה צרחה. מעין בדיחה פרטית של ההמון שהתגלגלה למחיאות כפיים שהסתיימו באחת.

היום התחיל להחשיך. הפנסים התנדנדו קלות. עלים שנפלו נאספו במטאטא ונדחפו לערימה בפינה.

על הבמה נעלו את המאזניים. המחוג חזר אל הקו הדק, אפס נקי, כאילו כל היום הזה לא קרה.

הטרקטור הניע. הוא חרחר ומשך עגלה שהייתה ריקה כמעט, מלבד ראש מחודד אחד, עטוף חלקית, כמו חבילה שלא מצאה עדיין למי היא שייכת. קונפטי מאוחר ירד באיחור, כמו גשם אחרי מופע, והדביק את עצמו לסוליות.

בשולחן צדדי, נשכח מלב, התקבצו ארבע חברות ותיקות.

״פרטי !״ אחת מהן הכריזה בקול, וסכיני השף הקצרות הוחלפו בקופיצים שהלמו יחדיו בקרש; העלים נפרמו לרצועות דקות כמשי. הן ספרו בלב הך הך הך.

ניצחה עליהן אישה חסונה, שיערה האפיר, לחייה שקעו, עיניה ברקו והיא הדגימה לחברותיה את צלילה של גולגולת אנושית מתפצחת, בסיוע ראש כרוב שהטיחה על משטח עץ של אלון מבוקע.

ג׳וזפין בלוק זוכתה מכל אשמה לאחר שהשופטים קבעו כי לא הובאה הוכחה קונקרטית להשתתפותה האישית בפשע כלשהו, ולא הוכח יסוד פלילי אישי או יוזמה פלילית עצמאית.