צל הולך ומתקרב פרק מספר 65

65

צל הולך ומתקרב

פרק מספר 65

הלילה השני ברכבת היה דחוס לא פחות מן הראשון.

שריקות הקטר פילחו את החושך.

האוויר עמד כבד בתוך קרון העץ הישן שחרק בכל פניה.

חלונותיו קפואים ומכוסים אדים שהפכו לטיפות זעירות.

ניחוח של פחם שרוף וגרביים לחים נישא מעל הראשים, יחד עם גבינת עיזים חריפה, פרוסות נקניק ישנות וטבק זול. כל נשימה הפכה כבדת משקל.

נוסעים התחלפו בתחנות צדדיות: חיילים שנשאו תרמילים מרופטים, נשים עם סלי קש, נערים שנשלחו להביא מצרכים עבור משפחותיהם.

חייל שיכור צעד ברגליים כושלות עד שהתרסק על הספסל האחורי.

אם צעירה נשאה על זרועותיה ילד ישנוני.

אישה כעוסה שראשה מכוסה במטפחת פרומה.

פקיד במעיל ארוך שהחזיק תיק מסמכים מהוה.

כל דמות שחלפה הוסיפה שכבה של עייפות ושל ציפייה מתוחה – כולם בדרכם דרומה, אך איש לא ידע מה ימצא שם.

רודולף ישב זקוף, פניו פונות אל החלון, ידו מונחת על תיקו הצבאי.

נוכחותו בלטה דווקא על רקע הלכלוך והקור: מראהו הצעיר, הגבוה והבלונדיני לא חמק מעיניהן של נשים שחלפו בקרון.

אחת חייכה אליו לרגע קצר, אחרת לחשה משהו לחברתה תוך שהיא מציצה אליו מן הצד.

קתרינה, שישבה מולו, הבחינה בכל חיוך ובכל מבט. משקפיה החליקו מעט על אפה, והיא תיקנה אותם בתנועה חדה וחישקה שפתיים.

לבסוף פלטה בקול מתריס ובנימה משועשעת: "אל תשכח לסדר לעצמך את הרשימות. מי עולה.. מי יורדת.. מי נכנסת לרשימה – ומי לא".

רודולף שיגר אליה מבט קפוא. "אני יודע שלא תאמיני אבל הראש שלי במקום אחר עכשיו".

היא חייכה חיוך מתגרה וספקני ולא הוסיפה מילה.

המתח הפך לגלוי: מעבר לזוגיות שחיברה אותם, נותרו ביניהם פצעים ישנים שטרם הגלידו. עקבות עברו בלבנסבורן והצל הנאצי שלו שלעולם לא יימחק.

בשניהם בערה להבה של תשוקה כבושה, כמו גם קנאה שהיה לה על מה לסמוך, וידיעה שאין להם שליטה מלאה זה בזו.

קתרינה השעינה את ראשה לאחור, עיניה המשיכו להיות נעוצות ברודולף. היא לא הוסיפה מילה, אבל ההבעה בפניה סיפרה לו הכול: שלא יטעה לחשוב.. שלא ייתן לעצמו להיסחף. היא תדע. היא תמיד יודעת.

אליזבת ישבה לידם שותקת. גבה זקוף. היא לא התערבה, אך עיניה הביעו ערנות – אימא שמתבוננת מהצד.

דויד נשען קדימה, ראשו נתון בין כפות ידיו, כמי שמנסה לכבוש מחשבות שאין להן מענה.

הקרון היטלטל וקול צורם של מתכת נשמע כאשר דלתו נפתחה.

הכרטיסן נכנס: גבר מוצק במעיל עבה, מגפיו מלוכלכים בשלג. בידו אחז חותמת מתכת ומחסנית של כרטיסים.

הוא התקדם בסבלנות קפדנית, חותם וממלמל הוראות קצרות. החיילים בירכו אותו בחצי חיוך עייף.

נשים התחננו שימצא להן מקום ליד ילדיהן, והוא הבטיח לבדוק – ואז המשיך הלאה.

כשהגיע אליהם, עצר. "אתם עם המשלחת הדרומית?" שאל. "טוב מאוד. שימו לב – יהיה עיכוב בתחנה שלפני מינכן. צריך להוריד קרון נוסף, כי ליד טגרנזה מאכלסים עוד בית של המפלגה. אומרים שזה בשביל ילדים שפונו".

השדות שמחוץ לחלון נעלמו באפלה.

נקודות אור נדירות של בתים נראו לרגע והתפוגגו.

ניחוחות הטבק והפחם דבקו בבגדים.

המסילה נמתחה דרומה כמו חוט שחור אינסופי.

אליזבת עצמה עיניים, אך השינה לא באה.

דויד הסיט את משקפיו, מצחו כפוף אל החזה, נושם בכבדות.

האווירה כולה הייתה טעונה – לא רק מהעייפות והנסיעה הארוכה, אלא מן הידיעה שמשהו קורה בדרום, ליד האגם, ויש שם דבר-מה שאיש מהם לא העז להגדירו במילים.

הרכבת היטלטלה שוב קדימה, קטר שחור שאג בחשכה והוביל אותם אל עבר האגם שנותר בגדר צל במחשבתם – אך צל שהלך והתקרב.