קתרינה עוקצת ואליזבת מפשירה פרק מספר 63

קתרינה עוקצת ואליזבת מפשירה

פרק מספר 63

כך קרה שלמחרת היום מצאו עצמם הארבעה על רציף תחנת הרכבת של ברלין, קפואים מקור, מוקפים באנשים עם מזוודות ישנות ועגלות יד עמוסות. רכבת ארוכה, קרונותיה אפורים, חלקם מסומנים בסמל הצלב האדום, המתינה ברעש מתכתי. שריקות קצרות בקעו מכל עבר, ילדים בכו, נשים ניסו להרגיע, וקולות של פקודות צבאיות חתכו את האוויר.

רודולף הלך בראש, תיק קצינים בידו, גופו זקוף. קתרינה ואליזבת נשאו סלים קטנים עם מעט מצרכים, ודויד החזיק תיק בד פשוט ובו סטטוסקופ, תחבושות ובקבוקי זכוכית עם יוד – אביזרים שהקנו למסווה הרפואי מראית עין אמינה.

הם התיישבו בקרון עץ עם ספסלים צרים. סביבם נוסעים שונים: חיילים בדרכם דרומה, נשים עם צרורות בד, זוג זקנים שמלמלו תפילה חרישית. קתרינה התיישבה ראשונה, מניחה את הסל על ברכיה.

"כמעט נוח מדי", לחשה במרירות. "מזכיר יותר מדי רכבות אחרות, רק שכאן מחייכים להם בדרך".

רודולף הפנה אליה מבט חד. "הבדלי הקשר, קתרינה. כאן מדובר בפינוי מוסדר".

היא חייכה חיוך דק. "כן. תמיד מוסדר. הלאום מעל הכול".

אליזבת השפילה מבטה. דויד העדיף לשתוק.

הרכבת היטלטלה ויצאה לדרכה. מבעד לחלונות נראו שדות מכוסים שלג, בתים חרבים למחצה, מחסומים מאולתרים שעליהם שמרו נערים במדים גדולים ממידתם.

בשעות אחר הצהריים הגיעו ללייפציג. התחנה הייתה הומה: רכבות משא, קרונות חיילים, פצועים שנישאו באלונקות. דלת הקרון שלהם נפתחה וחייל צעיר, זרועו חבושה, נכנס לחפש מקום. הוא התיישב בכבדות על הספסל שממול והניח את תרמילו המרופט ליד רגליו.

האחות המלווה פנתה לדויד: "Herr Doktor, תוכל להציץ בו?"

דויד קם, התקרב, פרם בזהירות את התחבושת. מתחתיה נראתה שריטה עמוקה שכבר נסגרה למחצה.

החייל מלמל, בקול עייף:

"זה תמיד אותו סיפור… רשימות… חתימות… מי שלא מתאים – שולחים דרומה… ואף אחד לא שואל למה".

הוא עצם עיניים ונשען לאחור, כאילו אמר דבר מובן מאליו.

דויד קפא לרגע, ידו מהדקת את התחבושת. קתרינה שמה לב, מבטה ננעץ בו.

אבל רודולף משך בכתפיו, ענייני כהרגלו: "שטויות של חייל מותש. לא צריך לחפש בכל מילה סוד".

דויד לא השיב. המילים "רשימות" ו"מי שלא מתאים" ננעצו בו כמו הד חוזר של מה שכבר שמע בלילה קודם, ליד מיטתו של הילדברנד.

הרכבת המשיכה דרומה, הגלגלים חורקים במסילות. השמש שקעה, האור בחלונות התחלף באפלה. בתוך הקרון התפשטה שתיקה מתוחה.

קתרינה נשענה לאחור והטיחה לעבר רודולף, כמעט בלגלוג: "תגיד, במוסדות ה־Lebensborn שלך גם חילקו אחד כן, אחד לא? עפרון אדום, עפרון כחול?"

רודולף סובב אליה את פניו. "זה היה מוסד לאומי, לא מה שאת מנסה ללעוג לו".

"לאומי", חייכה קתרינה, "אבל לא אנושי".

אליזבת קמה, נשענה על החלון, גבה מופנה אליהם. דויד ישב בשקט, מביט בנעליו, מנסה לנשום.

מאוחר יותר, כשהקרון השתתק ורק חריקת הגלגלים מילאה את האוויר, מצאה עצמה אליזבת ערה ליד דויד. היא דיברה חרישית, עיניה אל החלון הקפוא: "אני לא יודעת מה מפחיד יותר – מה שמגיע ממזרח, או מה שנאמר כאן בינינו".

דויד לא ענה מיד. הוא הושיט ידו, נוגע קלות באצבעותיה. מגע קצר, כמעט בלתי מורגש. אליזבת לא משכה את ידה. הם לא החליפו עוד מילה, אך השתיקה ביניהם הפכה קרובה יותר מכל שיחה.