קתרינה קייזר ו – 'התזמורת האדומה'

קתרינה קייזר ו – 'התזמורת האדומה'

פרק מספר 8

אוניית הקיטור שיצאה מיפו עגנה בפיראוס, נאפולי ומרסיי, חלפה בגיברלטר, חצתה את האוקיינוס האטלנטי ואת תעלת למאנש, נכנסה לים הצפוני והטילה עוגן בנמל המבורג. על סיפונה היו דויד הלפרין, שחגג את יום הולדתו ה־25, וקתרינה קייזר, בת השלוש, בתם של זוג טמפלרים משוואביה שדגלו בסגפנות, תפילות, צניעות ומשיחיות, אך נאלצו לנטוש את ארץ הקודש משום שלא הצליחו להסתגל למנטליות העות’מאנית, שראתה בשוחד ובבקשיש חלק בלתי נפרד משגרת החיים.

דויד וקתרינה לא הכירו, ולא יכירו לעולם, אך הגורל קבע ששניהם יילכדו, בעתיד, באותה התרחשות — אם כי משני קצותיו של המקל.

עם סיום ההפלגה הם פסעו, זה לצד זו, על כבש העץ של אוניית הקיטור, ודרכו יחדיו על אדמת גרמניה.

הוא בעקבות אהובתו, ואילו היא לקראת עתיד שינציח את שמה כגיבורה לאומית. נו טוב. אולי לא בעיני כולם.

על שנות ילדותה ונעוריה באמת שאין מה לספר. מכל מקום, לא הרבה.

עם עליית הנאצים לשלטון, נאלצה לעטות מסכה. היא עבדה כקלדנית במשרד ממשלתי, השתתפה בצעדות רשמיות, שרה את ההמנון. אך בלילות, בדירות אפלות, למדה קודים, הצפנה ושיטות העברת מסרים. עד שנת 1939 כבר הייתה מגויסת בידי "התזמורת האדומה".

הכיסוי הגיע כמעט מאליו. היא נראתה כמו כל מה שהמשטר חפץ בו: גרמניה טהורה, אדוקה, בעלת הכשרה בחינוך ובמוזיקה. לכן, כאשר ביקשו מתנדבות לבתי לבנסבורן, לא התקשתה להתקבל. "מורה למוזיקה לילדים", כך הוצגה בפרברי מינכן, מקום בו נשמע בכי תינוקות לצד צעדיהם המגוהצים של קציני SS.

גם בשנות העשרים והשלושים לחייה היא לא נועדה לבלוט. זה היה היתרון הראשון שלה. שיער ערמוני אסוף מאחור בגומייה פשוטה, פנים צרות בעלות סנטר נחוש, עיניים אפורות־ירקרקות שאינן מתעכבות על מבט זר יותר משבריר שנייה.

בתצלומים המעטים שנותרו ממנה — אם יש מי שטורח לחפש — היא תמיד צעדה מאחור, כתף כמעט נסתרת, חיוך שאינו חיוך אלא קו שפתיים מאוזן. גובה בינוני, הליכה שמלמדת על משמעת של שנים: עקב־בהונות, עקב־בהונות, בלי להשמיע קול. היא גדלה בבית של טמפלרים — סבון כביסה חד באף, סדינים מתוחים היטב, תפילה קצרה לפני האוכל, ושתיקה ממושכת אחריו.

משם בא לה הסדר. מרגע שחזרה לגרמניה, הסדר הפך למסכה. מתחת למסכה צמח ההיפך: תשוקה חרישית לצדק, וסירוב להתרגש מסמכות רק מפני שהיא סמכות. מי שלימד אותה להקשיב — היה הפסנתר. אצבעות חסכוניות, לא וירטואוזיות. באך כדי ליישר את הנשימה. שוברט כדי לא להישבר.

בכיס הפנימי של המעיל — מחברת תווים קטנה, קצותיה מרופטים. שורות של נקודות וסימנים שאינם תמיד מה שהם נראים. שם למדה לכתוב דברים שאי אפשר לומר בקול: שעות, תחנות, שמות בדויים. לפעמים תו סול הוא רכבת. לפעמים הפסקה היא גשר.

היא חיה בעולם שבו שתיקה טובה ממילה, ומילה טובה משבועה. נשקה היה היכולת להיעלם. בלבנסבורן נראתה בדיוק כפי שביקשו שתיראה: גרמנייה נקייה, קפדנית, מסורה, שתפקידה ללמד ילדים נימוסי פסנתר ולשמור על סדר.

היא ידעה לסדר סדינים, להחליף מים באגרטל, לשתוק כשאומרים לשתוק. לכן סמכו עליה. לכן לא ראו אותה עוברת במסדרון עם מחברת התווים צמודה לחזה, חוזרת בשעת ערב מאוחרת מהחדר שליד המכבסה. קתרינה לא אהבה סיסמאות. היא האמינה באנשים חיים: בחבר שאינו חוזר, באישה שמביטה בך ומבינה הכול בלי שתאמרי, בעובד תחנה שמושיט יד מבלי לשאול שאלות.

היא לא הייתה קדושה; היא ידעה לפחד אך החביאה את הפחד במקום בו לא הפריע לה ללחוץ על ההדק. לפעמים, כשנרדמה סוף־סוף, הייתה בורחת לה מילה בערבית ילדותית שחמקה מיפו — כמו פגישה ישנה שהגוף זוכר.

הרגעים שהגדירו אותה היו אלה שבהם עיניה קלטו קו דק של הזדמנות: סדק בלוח המשמרות, טעות הקלדה בלוח זמנים, מבט מיותר של קצין SS על דף פתוח. אצלה זה היה מספיק. היא אינה מן המהססות. תנועה קצרה, מדויקת, ואז הכול חוזר להיות רגיל.

בלבנסבורן כינו אותה ״זו עם התווים״. עד כדי כך נראתה סתמית ואפורה, מה שאין טוב ממנו עבור מרגלת שפועלת לטובת ״התזמורת האדומה״. (מחתרת קומוניסטית שלחמה בנאצים על אדמת גרמניה. חבריה שנתפסו סומנו בטלאי עם משולש אדום. עברו עינויים והוצאו להורג).

חלק ב'

המסדרונות בלבנסבורן הדיפו ריח של חיטוי ועץ לכה. הכול היה מסודר עד כאב – תריסים ירוקים מצוחצחים, גינות מטופחות, אימהות צעירות בתלבושת אחידה, ותינוקות עטופים בשמיכות לבנות. קתרינה הוצבה באולם המרכזי עם פסנתר כנף, לכאורה כדי ״לטפח את חוש המוזיקה אצל הילדים״.

כבר ביומה הראשון הסבירה לה האחות הממונה, אישה כבדה בעלת מבט חודר.

 ״כאן לא שואלים שאלות מיותרות, פרוי קייזר״, אמרה בקול חד. ״את רק מנגנת, הילדים שרים – וזה הכול. מובן?״ ״מובן״, ענתה קתרינה.

החל מן הרגע ההוא ידעה שהיא נבחנת.

בערב, כשישבה לנגן, נכנסו קציני SS מן החזית המזרחית. מגפיהם הדהדו על רצפת האבן. הם שוחחו בקול חצי־נמוך: רכבות, מועדים, שמות עיירות בפולין. קתרינה המשיכה לנגן – אך בראשה תרגמה את הצלילים לקודים. בתווים רשמה שורות קצרות שהיו בעיניה סיסמאות סמויות.

לילה אחד, כשכל הבית שקע בשינה, חמקו רגליה יחפות אל חדר התיקים. היא פתחה קלסר עבה שעל כריכתו נכתב ״ Überstellungen – העברות מיוחדות״. ידיה רעדו, אך הצליחה להוציא את המצלמה הזעירה ולצלם דפים שהזכירו מספרי רכבות ושמות ילדים – חלקם מחוקים, כאילו מעולם לא התקיימו.

ברגע ההוא נשמעו צעדים במסדרון. היא חיפשה מקום להחביא את המצלמה – ותוך שניות דחפה אותה אל תוך תיבת פטיפון ישן ששימש להרגעת תינוקות באולם הלידה. הדלת נפתחה, וצעירה בלונדינית הצטחקקה מולה. – ״היי...מה את עושה כאן?״– ״חיפשתי… תווים. הילדים מחר צריכים שיר חדש״, ענתה בקור רוח.

הצעירה התבוננה ברגליה היחפות, הרימה גבה, משכה בכתפיה, וסגרה את הדלת ללא מילה.

בבוקר, כשהגיעה משאית לאסוף את הסדינים המלוכלכים למכבסה בעיר, קתרינה שילבה ביניהם פתק קטן – כתוב בקוד מוסיקלי – עם הוראות ההמשך. היא עמדה ליד החלון, מביטה במשאית המתרחקת, ובלבה תפילה חרישית: שהמידע יגיע ליעדו, שהילדים האבודים לא יישכחו.

ימים ספורים אחר כך נודע לה שקצין בשם קראוס, זה שראתה באולם, הועבר לבריסל. השאלה בערה בה: לעזוב הכול ולעקוב אחריו, או להישאר כאן – בבית שחידותיו מתרבות.

בערב, כשישבה שוב ליד הפסנתר, נגנה באך לתינוקות שהביטו בה בעיניים תמות. מאחורי החלון חלפה שיירת משאיות SS, מנועיהן חורקים. קתרינה ידעה: היא לכודה בין שני עולמות – הילדות הטמפלרית שגידלה אותה, והמרד האדום שבו בחרה.

חלק ג'

המסדרון בבית לבנסבורן היה ריק. קתרינה סגרה בשקט את מכסה הפסנתר. צליל מגפיים נשמע מתקרב. היא נצמדה לקיר, מחזיקה חבילת תווים כאילו זה תירוץ ללכת שם. שני קציני אס אס חלפו, מדברים בלחש.

״אין סוף לרכבות מברלין מחר״, אמר קול כבד. ״עוד משלוח של אדומים לדכאו״.

״משולשים אדומים״, תיקן השני ופרץ בצחוק יבש. ״שם כבר יודעים איך לטפל בהם״.

המילים פילחו אותה. היא הכירה את הסימון הזה. חברים מברלין נעלמו איתו. קצוות מחברת התווים התקמטו בין כפות ידיה. אסור להראות רגש. כאשר הקצינים נבלעו בקצה המסדרון, היא נשמה. באותו לילה תצפין בתוך תווים את מה ששמעה. לא רק על רכבות של ילדים חטופים, אלא גם על קומוניסטים שנמחצים בגלגלי הרייך.

האולם המה מתינוקות. קתרינה ניגנה שוברט כשהדלת נפתחה. רודולף הרטמן עמד שם. מדים שחורים מבהיקים.

הוא הקשיב רגע ארוך ואז אמר: ״שוברט״.

״המוזיקה מרגיעה את הילדים״, השיבה.

״לפעמים גם את הקצינים״, אמר והביט בה ממושכות. ההזדמנות הראשונה נולדה בחדר.

פעם אחרת מצא אותה עם באך. ״באך הוא מבנה כמעט מתמטי״, אמר והתיישב. ״מה ערך יש לתבונה בעולם כזה״.

״לפעמים מוזיקה פשוטה מצילה אותנו״, ענתה.

הוא דיבר על קאנט ועל סדר מול ברבריות. היא הקשיבה. לא כי רצתה, אלא כי כל מילה ממנו הייתה מפתח.

בערב חורפי הזמין אותה ליין. חדרו היה מסודר. ספרים בכריכות עור, פסלון קטן על השולחן. תמונת אישה על הקיר. ״ספרי לי עלייך״, אמר.

״ילדות בכפר שוואבי. תפילות, משמעת״, ענתה.

הוא הניח יד על ידה. היא לא הסירה אותה. ידעה שזה המחיר.

בוקר אחד, כשהיו לבד בלשכה, אמר לפתע: ״מחר עוד רכבת. לא ילדים. משולשים אדומים. קומוניסטים. דכאו כבר יטפל בהם״.

פלא היה בעיניה מדוע אמר, אך מיהרה להנהן כמסכימה. בלילה קידדה מספרים ושעות בתווים, והבריחה את הדפים בתוך שקי סדינים למכבסה. הפעם לא הבריחה רק מידע. היא הבריחה דם של אנשים משלה.

הלילות נעשו צפופים וחמים יותר. פעם נכנסה לחדרו והוא לא אמר דבר. שכבו קרוב, הביט בה בדממה. ידו נגעה בירכיה, עלתה לאט, חיפשה דבר מה. לא הייתה זו חושניות, אלא בדיקה.

כשהרחיק בעדינות את ירכיה זו מזו ועצר, היה נדמה לה שהיא מבינה מה הוא מחפש. לא שפתיים לנשיקה. שפתיים אחרות.

אצבעותיו נעו, שלפו פרח סגול ואז קפאו. הוא נשם עמוק ונשאר דומם. היא הרגישה בכל גופה: כן. היא זו שמתאימה לדימוי שטבוע בו. שום הסבר לא נאמר. רק שתיקה כבדה של מי שמצא את הצורה שחיפש שנים. שני מוחות שמשדרים זה לזה ללא מילים.

באותו לילה, כשהוא נרדם, היא שכבה ערה. אני סוכנת, אמרה לעצמה. אני לא שלו. אבל הלב לא ציית.

כדי להזכיר לעצמה מי היא, קמה בלילה ההוא, יחפה, ופתחה חרש תיק עור על שולחנו. בפנים היו רשימות של רכבות, שמות מוצפנים, חותמות SS. 

היא העתיקה במהירות לתוך מחברת התווים. הרטמן מלמל מתוך שינה. היא קפאה, ואז המשיכה. כשהחזירה הכול למקומו, ידעה שהלילה הזה מוכיח לה שהיא עדיין שייכת למחתרת.

במסדרון, לאחר שסגרה את הדלת, צצה מולה נערה בלונדינית בעיניים כחולות, שמלה בהירה, נשימה מעט מואצת. היה ברור שבכוונתה היה להגיע לחדרו.

קתרינה נזכרה בלילה ההוא, בו הבלונדינית הזו כמעט תפסה אותה כשמצלמת הריגול בידה.

הייתה זו הילדגרד היידנרייך. מתנדבת לבנסבורן שעליה סיפרו במסדרונות; נערה ״רגילה״ שנשלחה לטירה ליד אגם טגרנזה, כדי להרות לקציני אס אס. לא פקידה, לא חוקרת; מאמינה.

״מה את מחזיקה שם כל כך חזק״, שאלה בנימה סקרנית.

״מחברת תווים. הילדים אוהבים כשאני מנגנת״, השיבה קתרינה.

הילדגרד הביטה במחברת זמן ארוך מדי והמשיכה בדרכה.

קתרינה הבינה: לא הוכח דבר, אבל חשד נולד. לפעמים די בזה.

בימים שלאחר מכן ניסתה קתרינה לטשטש את עקבותיה. במטבח מזגה להילדגרד תה, שאלה בשלומה, הקשיבה לפטפוט על בדיקות רופאים, על ״שליחות״.

בבוקר צח אחד אמרה בשקט: ״היום מגיעה רכבת. אומרים שיש בה נשים חדשות לבדיקה. נלך לראות?"

עיני הילדגרד האירו. ״כן. מעניין לראות אותן ברגע שהן יורדות״, אמרה.

השביל ירד אל המסילה. ריח שמן ופיח עמד באוויר. שריקת הקטר התקרבה. הילדגרד נטתה קדימה, סקרנית כילדה. קתרינה עמדה לצידה, ליבה שקט וחד. לא שנאה, לא חמלה. ידיעה קרה: היא עלולה לסכן הכול.

יד אחת נגעה במרפק, מגע של אמון. ואז דחיפה מהירה, חדה. צרחה קצרה נבלעה ברעש הברזל. גל אוויר הדף את קתרינה לאחור.

הרכבת חלפה, ההמון שבתחנה הרים מבטים באיחור. ואז דממה. קתרינה סידרה את שמלתה, הרימה את המחברת, וחזרה בשביל כאילו יצאה לנשום אוויר.

בטירה נפוצו לחישות: ״תאונה… מישהי נפלה למסילה״. ״אומרים שזו הילדגרד״. קתרינה שאלה בקול רגוע: ״מי״. קיבלה כתפיים משוכות וחצי צחוק עצבני. בחדרה הניחה את המחברת על השולחן. ידיה רעדו לרגע, ואז נרגעו.

בערב נכנסה לחדרו של הרטמן. ״שמעת. הילדגרד נפלה לפסי הרכבת״, אמרה.

הוא הבליח מבט קצר, הניח עט. ״שמעתי״. שתיקה קצרה. ״זו לא אבדה גדולה. ממילא השפתיים שלה לא התאימו״.

המילים נפלו כמשקולת. קתרינה לא שאלה דבר. היא כבר הבינה מה פירוש ״השפתיים״ אצלו. היא יצאה מהחדר. במסדרון עצרה ונשענה אל הקיר. אם של הילדגרד לא התאימו, של מישהי אחרת יתאימו. והיא ידעה של מי.

באותו לילה, כשקרא לה, הוא לא הסביר. רק נגע בה בעדינות, כמעט בטקס. בחן, בשלווה. השווה, עצר. מבטו נעול, ידיו חרישיות. והיא ידעה: אני היא זו.

הידיעה הייתה הדוקה כמו חבל. היא שייכת למשימה — וגם לגבר.

הלילות התערבבו אלה באלה. בבקרים התבוננה בעצמה במראה וניסתה לראות שוב את פניה בלבד. אך מצאה את עצמה רואה גם דרך עיניו.

היא גייסה את הצלילות שנותרה בה כדי לעבוד. תווים. מספרים. שמות רכבות. יעדים. ״משולשים אדומים״. כל פרט יכול להציל אדם חי. כל מגע יכול להרוג אותה.

פעם, באולם הריק, סגרה את מכסה הפסנתר ושמעה שוב מגפיים. שני קצינים דיברו על ״רשימות מסונכרנות מן המזרח״. ״האדומים מברלין, הצרפתים, הסובייטים״, אמר אחד. ״המשולש האדום מסמן הכול״. היא חיכתה שהקולות ייעלמו, ורק אז ישבה וכתבה. צליל אחרי צליל. כל תו לבש משמעות, כל הפסקה קיבלה שעה וקרון. כך העבירה החוצה עוד פיסת אמת.

בלילה אחר, כשהדליק סיגריה ליד האש, אמר לפתע בלי להביט בה: ״יש דברים שאפשר למצוא רק פעם בחיים״.

״אתה מתכוון למוזיקה״, שאלה.

״אני מתכוון לצורה״, השיב. הוא לא פירש. הוא לא נזקק לכך. היא כבר ידעה.

הימים סביבם רטטו מרעש רכבות. בתוך הבית המשיך הכול לזרום: בדיקות, תינוקות, דפים חתומים, מוזיקה רכה לתינוקות שנרדמים. קתרינה ידעה שכל נשימה שלה בין כתלי הטירה הזו היא הימור. היא למדה לנשום בשקט.

ערב אחד חזרה מהמסילה, ושורות קצרות התיישבו לה בראש, כמו משמעת חדשה: להיכנס. להקשיב. לגעת אם צריך. לגנוב כשאפשר. להיעלם. לחיות עוד יום.

היא פתחה מחברת וכתבה לעצמה משפט אחד, קו דק של תזכורת: ״אני לא שלו. אני לא שלו. אבל כל עוד הוא מאמין שכן — יישארו הדלתות פתוחות״.

ואז סגרה את המחברת, שמה נקודה אחרי המירכאות, וכיבתה את האור.