רגעים ראשונים של חופש פרק מספר 53
- Gidi Gilboa
- 21 בפבר׳
- זמן קריאה 2 דקות
רגעים ראשונים של חופש
פרק מספר 53
האופנוע תמרן בין אורנים כהים על גבי שביל חצץ שחרק תחת צמיגיו, ועצר מול כניסה צדדית של בית טיח בהיר בעל גג רעפים גבוה ושער גן נמוך.
חלון המדרגות היה מצופה זכוכית חלבית שזורה ברצועות השחרה לטובת האפלה לילית. משב של אוויר קר בא לקראתם נושא ריח שרף ורשרוש מחטים על האדמה.
המנוע כבה. הייתה דממה ואז נימה דקה של אור נדלקה במדרגות והתקפלה חזרה אל תוך החשכה.
דויד ירד לאיטו ובחן בשתיקה את הפתחים, את המרחקים ביניהם ואת יציאת המילוט. בעיקר אותה.
"אתה מוזמן להתבונן", אמר רודולף כאשר נכנסו לדירה: חדר קטן ומסודר: רצפת עץ נקייה, קירות בהירים, מיטת ברזל עם שמיכה אפורה מקופלת. שולחן עץ פשוט ושני כיסאות; פסנתר צנוע. מנורת תקרה רכה הטילה עיגול אור על המפה. חלון כפול אל גינת אורנים עם וילונות האפלה כהים; בפינה תנור אריחים קטן ומדף עם תיקיות קרטון.
דויד בלע בעיניו את המראות, ופסע בזהירות אל המטבח, שהיה מטבחון צנוע: כיריים קטנות, קומקום אמייל לבן וכיור חרס עם קרש ייבוש מעץ. מדף כלים קצר ומעליו — צלחות דקות, שתי כוסות זכוכית, קופסת תה ופחית סוכר. שולחן עץ צר ליד חלון סגור בווילון כהה; על המפה סכין לחם ופרוסת לחם עטופה במפית.
משם נדדו עיניו אל חדר השירותים שהיה צר ונקי: אריחים בהירים, אסלה עם מיכל הדחה גבוה ומנוף משיכה. כיור חרס קטן עם ברז אחד ומגבת פשתן דקה על מסמר. חלון מאוורר קטן עם זכוכית חלבית, מדף נייר גלילי ופח קטן ליד הדלת.
מן השירותים חזר אל החדר ואל מיטת ברזל נוספת שהייתה חבויה בקיטון, צבועה בשחור, בעלת ראש מיטה פשוט. שמיכה אפורה מהודקת, סדין לבן מתוח, כרית דקה מיושרת. לצד המיטה שרפרף עץ קטן וכוס מים.
סב לאחוריו כלא מאמין ופנה אל מרפסת צרה בגובה הקרקע, מעקה מתכת קריר וטיפות לילה שנתפסו עליו כמו חרוזים. האור הצהבהב מהחלון שמאחור גזר מלבן על המרצפות, נושם ונסוג. מעבר לגדר—שדרה שקטה, צעדי עובר אורח יחיד ורחש קל של רכבת פרברים רחוקה.
"מותר לי לשבת ?" שאל דויד במבט מושפל.
"כמובן", ענה רודולף.
"היכן מותר לי לשבת ?" שאל דויד לא שומר קשר עין.
"בכל מקום שתרצה", אמר רודולף.
"ואדון קצין לא יכעס ?"
"למה שאכעס ?"
נפלה שתיקה.
"זו לא חקירה ?" שאל דויד כמי שרוצה לוודא.
"לא", אמר רודולף. "זו לא חקירה".
דויד נעץ עיניים במדיו של קצין ה SS
רודולף התחיל לומר דבר מה והתחרט.
השתיקה חזרה.
"אדון קצין מרשה לי לשבת על המיטה הזו ?" שאל דויד והצביע על המיטה שבקיתון.
"כמובן", אמר רודולף. "היכן שתרצה".
דויד פסע אט אט אל מיטת הברזל שבקיטון, פער עיניים לנוכח הגומחה שבקיר, וצנח מתעלף הישר לזרועותיו של רודולף, ממש ברגע בו נפתחה הדלת וקתרינה שבה הבייתה.
"אני חושב שזה קרה לו מרעב", הסביר רודולף והשכיב את דויד על המיטה. "ובטח גם מההתרגשות".
"אני חושבת שזה קרה לו מהתמונה", אמרה קתרינה והצביעה על תמונתה של אליזבת שהייתה תלויה בקיטון. "ובטח גם מהזיכרונות".
תגובות