רופא בלי ארגז כלים פרק מספר 58

‏

רופא בלי ארגז כלים

פרק מספר 58

החדר בדירת קרקע סמוך ל-Edelhofdamm רעד מהדף רחוק. נורה יחידה תלויה מהתקרה, אור צהוב על שולחן אוכל שנמשך אל אמצע החדר. על השולחן: סדין פשתן רטוב מקצת אקונומיקה, קערת אמייל לבנה עם מים רותחים שמהם עולים אדים דקים, סכין מטבח דקה שלוטשה זה עתה על תחתית כוס, מספרי תופרת, מחט וחוט תפירה אפור, סבון כביסה צהוב, ארבעה בקבוקי זכוכית של יוד, ובקבוק שנאפס פתוח.

‏האישה מן הקומה מעל ירדה עם מגהץ פח — לוח הברזל לוהט; לידו סדינים נקיים ומגבות מטבח. נערה מהבניין הסמוך הביאה קערית צמר גפן וצנצנת זכוכית קטנה; שכנה אחרת החזיקה פנס יד. הדלת אל הרחוב נשארה פתוחה כדי לאוורר ריח גז שנמלט קודם.

‏על השולחן שכב פועל רכבת פצוע, בגדיו נחתכו במספריים; שרווליו הוסרו. נשימתו קצרה, כתם כהה מתרחב לאורך הצלעות הימניות. דויד הלפרין — עייף, בלי ארגז, מעיל צמר שחור תלוי על משענת כיסא — שטף ידיים במים חמים וסבון כביסה, שפשף מתחת לציפורניים במברשת שיניים ישנה, מזג על הידיים את מה שנשאר בבקבוקון היוד הראשון. כפפות לא היו, אז כרך סביב כפות הידיים תחבושות בד נקיות שספגו מעט אלכוהול.

‏"מים — תוסיפי לרתיחה", אמר. "את עם הפנס — אל תזיזי. אם את מתעייפת תגידי".

‏"אני בסדר", אמרה הנערה בקול יציב. האור ננעל על אזור הפציעה.

‏"ננשום יחד..... נכנסים… יוצאים… יפה".

‏הוא בדק במהירות: האזין עם אוזנו לבית החזה, לחץ קל — האוויר ברח בשריקה חלשה. "זה כאן", אמר בשקט. "צריך לשחרר לחץ". הוא הניח מגבת חמה על העור לניקוי גס, שפשף היטב בסבון, שטף במים רותחים בזהירות, מרח יוד במגרפת ארוכה וחומה. הבקבוק רעד ביד האישה, אבל לא נשפך.

‏המגהץ עבר על הסדין הפרוש כדי לייבש ולחטא. את סכין המטבח טבל במים רותחים, ואז הניח אותו על מפית פשתן נקייה. "תחזיקי אותו כאן", אמר לשכנה, "עם קצה המפית, לא ביד". המספריים טבלו אף הם, המחט והחוט ישבו בקופסה קטנה מעל האדים.

‏"יש לנו משהו להרדמה", שאלה הספרנית שהביאה את המחט.

‏"שנאפס", אמרה בעלת המכולת.

‏"לא יותר מדי", אמר הרופא. "שלוק קטן בשביל הלב, לא בשביל השינה".

‏הוא נשם עמוק, הביט בפצוע. "אני אומר 'עכשיו', ואתה תוציא אוויר", אמר.

"שלוש… שתיים… עכשיו".

הסכין ירד בקו קטן ומדויק, לא עמוק, בדיוק במקום שסומן ביוד.

האוויר ברח בשריקה חדה וצפצפנית;

החזה התרכך מעט והפצוע גנח — ואז נשימתו התארכה.

שכבת דמעות דקה הופיעה בעיניו; הפנס רעד לרגע וחזר להתייצב.

‏"עוד נשימה", אמר דויד. "יפה. עוד אחת".

הוא הניח צינורית מאולתרת — קנה דק של עט מתכת ישן שנשטף ונאפה רגע מעל הלהבה — וקיבע אותה עם תחבושת בד ורצועת שמלה שגזרו זה עתה.

טיפת דם זחלה; הוא לחץ במגבת נקייה עד שנעצר. הכתם על הסדין התפשט לאט יותר.

‏"תחבושת", אמר. "סיבוב אחד… עוד אחד… קשר. טוב מאוד".

‏"זה נגמר ?" שאלה האישה עם המגהץ, ידיה עודן רועדות.

‏"זה מתחיל", אמר בשקט. "עכשיו שקט, חום, מים — לגימות קטנות".

‏הוא עבר אל חתך קטן בזרוע — שברי זכוכית דקיקים. מספרי התופרת נגעו בעדינות, מחט תפירה, שלוש לולאות גסות שסגרו את העור, יוד מעל, תחבושת נקייה. הזכוכית צלצלה קלות כשהניח את השברים בכוס.

‏בחוץ שרקה סירנה רחוקה, אבל בפנים היה רגע של דממה. האדים הוסיפו לעלות מן הקערה הלבנה; המגהץ נח קר על גב הספה. דויד שטף שוב ידיים, הרים את עיניו ונתן הנחיות קצרות: "מישהו יישאר לידו, ימדוד נשימות. אם נהיית קצרה שוב — לקרוא. אל תתנו לו לקום. תה חם, לא קפה. האור — לא ישר לעיניים".

‏"ואתה", שאלה בעלת המכולת.

‏"אני עולה למדרגות שמתחת לגשר", אמר. "יש שם אישה מכוסה בדם".

‏כשהדלת נסגרה מאחוריו, נותרה בדירה נשימה מסודרת — שלושה לוקחים אוויר עם הפצוע, כאילו זה חבל שמחזיק את הבית. על השולחן, בין הסכין היבש למחט הקטנה, נחה חתיכת סבון צהובה, כמו אבן מזל זמנית בתוך לילה של ברזל.

‏‏המדרגות מתחת לגשר התחנה היו רטובות מאדים קרים. הדף קרוב הוטח בקירות, ואז שקט קצר. הם משכו פנימה אישה בשנות השלושים — חצאית צמר קרועה, ירך שמאל מכוסה בדם כהה, רסיסי זכוכית נעוצים כמו קשקשים. על השולחן המאולתר — דלת שהורידו מציריה והניחו על שני כיסאות — סדין רותח זה עתה מקומקום, קערת אמייל לבנה, סבון כביסה, חבילה קטנה של גזה שניצלה מאיזו מרפאה שכונתית, מגהץ פח לוהט, בקבוק יוד וכוס תה שחור.

‏"תנשמי איתי", אומר דויד. "קצר ורגוע". היא מהנהנת, שפתיים לבנות. שכנה מניחה את הפנס כך שהאור לא יכה בעיניים. אחרת מסובבת את הכפתור בקומקום, מפזרת אדים על הכלים.

‏הוא שוטף ידיים, משפשף עד שהעור צורב, שופך עליו טיפות יוד. אין כפפות; הוא מלפף סביב כפותיו רצועות בד נקיות, קשרים קטנים על שורשי האצבעות. "זה יספיק ללילה", הוא אומר לעצמו כמעט בלי קול.

‏החצאית נפתחת במספרי תופרת; הבד נאנח. מתחתיו פצע פעור לאורך הצד הקדמי של הירך, לא עמוק כמו שחשבו, אבל רחב ומלוכלך. "טוב שזזתן מהר", הוא אומר. "הדם קופא — זה עוזר לנו". הוא מניח מגבת חמה על שולי הפצע, מסמן ביוד מסגרת חומה, והאישה נושכת מטפחת כדי לא לצעוק.

‏"אני אוחזת", אומרת הספרנית, מניחה יד יציבה מעל הברך. "אל תזיזי", מבקשת הנערה עם הפנס, "ככה אנחנו רואות".

‏הוא מנקה סביב, מוציא בקצה המפית רסיס זכוכית גדול — צליל קל כמו פעמון קטן כשהוא נופל לכוס. עוד שניים, קטנים. הנשימה שלה נקטעת, חוזרת. "עוד רגע", הוא אומר. "תראי את האור, לא אותי".

‏הוא מצמיד קצוות בעדינות. אין לו מחטים כירורגיות — רק מחט תפירה עבה שזורה בחוט אפור שעבר על האדים. שלוש נקודות גדולות, מרווחות, יותר להחזיק את העור מאשר ליפות. כל נקודת קשירה נסגרת, וידיה של בעלת המכולת מגישות עוד גזה, עוד רצועת בד שעברו תחת המגהץ. לגמרי לא חדר ניתוח — אבל הכול נקי, חם, חד־פעמי להלילה.

‏"את יכולה להזיז את אצבעות כף הרגל ?" הוא שואל. היא מזיזה — איטי, אבל יש תנועה.

"טוב מאוד". הוא בודק דופק מאחורי הקרסול, מוצא קצב דק.

"נחסוך דיבורים", הוא אומר, ומושך תחבושת רחבה סביב הירך — סיבוב, ועוד אחד, קשר שטוח בצד שלא ילחץ. מעל הכול, חתיכת סדין מקופלת ללוח מתוח, שני מקלות מטאטא לצידוד — קיבוע פשוט שימנע תנועות חדות.

‏משב רוח מקפיא עובר במקלט. מישהי מקרבת את כוס התה לשפתי הפצועה. היא לוגמת, עוצמת עיניים, חוזרת אליהם. "איך קוראים לך ?" שואל דויד. "אילזה", היא לוחשת. "יש גם ילדה אחת אצל השכנה זלטינגר".

‏"נשלח אליה מיד", הוא אומר ורושם בעיפרון קהה על קרטון של קופסת תה: אילזה, ירך שמאל, שלושה תפרים, לבדוק דימום, לא להעמיס משקל. מניח את הפתק מתחת לרצועה האחרונה. "שתי נשים תישארנה איתה", הוא אומר. "חום, תה, לא להזיז יותר מדי. אם התחבושת נרטבת לגמרי — עוד שכבה מעל, לא לפרק".

‏האישה עם הפנס מחייכת אל אילזה חיוך קטן. "שומעת", היא אומרת. "עוד קצת חושך, ואז בוקר".

‏דויד קם, מיישר את הגב. בחוץ סירנה רחוקה מתחלפת בטפטוף עדין על האבן. הוא מביט בשולחן: מחט עייפה, גזה חומה מיוד, מגהץ שהתקרר.

"נחזור לבדוק בעוד שעה", הוא אומר, "ואז נחליף שכבה". הדלת נפתחת לשבריר של רגע — אוויר לילה חד נכנס והיא ונסגרת. בפנים נשאר קצב אחיד: נשימה, תה, טפיחות קלות של יד על יד, כמו מטרונום שמחזיק את הלילה שלא יקרוס.