בין הצלב לכוכב פרק מספר 102

בין הצלב לכוכב פרק מספר 102

עכשיו אני רוצה לומר משהו על סָבָתָהּ של ענת ועל חלוקת קשב ועל איך נשים מדברות, אבל כדי שתיכנסו לזה ברגל ימין, אני חייבת להתחיל ביודפת שממנה ירדנו בג'יפ שענת נהגה בו, בעוד אגריפס ה – 23 מתכרבל מנומנם מאחור, ואילו המחשבות שלי נדדו אל יאנה ויואל שנשארו על ההר, ותהיתי אם ביום שלמחרת, כאשר יחזרו, אראה בעיניהם את אותו משהו שאין לי שם עבורו, שכבר סיפרתי לכם עליו, אתם יודעים, ההוא שנמצא במבטיהם של אנשים שהחליפו ביניהם (ואתם תסלחו לי) נוזלים, או, לפחות, טעמו והריחו אותם (ושוב סליחה אבל זה מה שעושים – לא ככה ?).

ים שחור ומקציף נהם לשמאלנו כשנסענו לאורכה של הטיילת בעכו, אליה הגענו מיודפת תוך פחות משעה, שהרי המרחקים במדינה הזו, בין לבין, קצרים, אפילו מאוד קצרים, ותוכלו לחצות את כולה ביום אחד - מן החרמון שבצפון עד אילת שבדרום.

היא כה זעירה עד שֶׁשְּׁמָהּ לא נכנס אל תוך הנקודה שהוקצתה לה בגלובוס, ומספר תושביה, כמו גם שטחה, ביחס לשאר העולם, דורש המון אפסים לפני הפסיק או הנקודה, כדי לבטא את ערכו, ואף על פי כן, בכל רגע ורגע, יש איזשהו מישהו, שמרכיב איזושהי פצצה, שמיועדת להתפוצץ באוטובוס כלשהו שייסע ברחובותיה.

כך גם ברגע זה ממש וגם בזה שיבוא אחריו, מפני שהאנושות לא מסתדרת עם קיומם של האנשים שהעניקו לה את החוקים שלאורם היא חיה, שעד לא מכבר היו בסכנת הכחדה, האנשים והחוקים גם יחד, וזה לא שהיא

(האנושות) יצאה אז מגדרה כדי לגונן עליהם או להכניסם לרשימת המועמדים לשימור.

מלווה במחשבות הללו צללתי אל תוך השינה, וכשהתעוררתי בצהרי היום ראיתי את ענת ויאנה ישנות לצידי, ואילו את יואל ואת אגריפס ה – 23 מצאתי במרפסת, שניהם נוחרים.

סבתה של ענת, שעד לרגע זה לא הכנסתיה לסיפור, ועד לרגע ההוא לא זכרתי את שמה והתביישתי לשאול, הייתה במטבח ושטפה את גרגרי החומוס שקנינו בשוק לוינסקי, מהם, כך אמרה, תכין כדורי פלאפל.

לא זכרתי את שמה משום שכך קורה לי תמיד בהיכרויות של השקות ידיים בהן אני ממלמלת "אנטוניה", ואיכשהו מפספסת את ההמהום של הצד שמנגד שבטח אמר "סרגיי" או "אליזבת" או השד יודע מה אמר, אבל הרגע ההוא חלף הלך לו ולא יחזור עוד, אלא בחברת מבוכה של: "אני ממש מתנצלת על שברח לי השם שלך...".

"רות" אמרה סבתה של ענת מבלי ששאלתי. "נדמה לי שכחתי לומר לכן כשהגעתן. כל כך מתאים לי".

ואני ידעתי שהיא לא שכחה וחשבתי לעצמי שאולי בדרישות המשרה של מי שמתחרה על הג'וב של 'לא טכנאי רדיו', רשום: 'התבגר אצל אימא שחסכה ממנו רגשות אשמה'.

"רואה" ? אמרה רות. "נתחיל ונטחן כוסברה טרייה".

"כמה על כמה" ? שאלתי.

"אני אלמד אותך להכין פלאפל", אמרה רות: "ואת תספרי לי על הסרטון שרץ עכשיו ב – YouTube שרואים בו את הנכדה שלי מנהלת סקרמנט בברלין".

"רואים גם אותי", אמרתי.

"כל כך מתאים לה טורקיז", נאנחה סבתה של ענת בעיניים מצועפות.

 גם על זה היה לי מה לומר, אבל שמעתי את עצמי אומרת כי לשם כך נצטרך לחזור אל הגטו היהודי ברומא משום ששם הכל התחיל.

"אני מכניסה לבלנדר צרור גדול של כוסברה", הסבירה רות. "אבל רק כזו שקונים בשוק, את יודעת, עם הריח האמיתי. לא כמו המהונדסת שבמרכולים שיש לה ריח של כלום".

"זה הכול בגלל יאנה", הלשנתי. "בגלל שאמרה שהגטו הפך לקרנבל של אוכל אחרי שנרצחו בו יהודים ושמתגבש אצלה רעיון על מה צריך לעשות".

"אבל צריך לשטוף אותה היטב", קבעה רות. "בגלל גרגרי האדמה שיש בה".

"אחר כך היא קנתה תכשיטים נאציים", המשכתי לחשוף את פרצופה של חברתי מילדות. "והיה לה קטע מפחיד עם נוכל טקסני שתכנן לחטוף אותה ולדרוש כופר".

"וכמובן גם שלושה בצלים קטנים", אמרה רות. "שהרי הם אלה שמעניקים לפלאפל טעם וגם לחות".

"רק שמכל זה יצא שהחלפתי טלפונים עם נאצית יוונייה שהייתה הבוסית שלי", אמרתי. "ואז נפל עלינו גולם ששמו היה זיגפריד שממנו התגלגלנו אל האנשים האלה שאת רואה בסרטון".

"ושש שיני שום", אמרה רות. "רצוי שום איטלקי או ספרדי. תשמעי ממני: האנשים האלה אלופים בטיפוח שום".

"אבל עוד קודם לכן", אמרתי. "לא סיפרתי לך על אל יווני הומו בשם אגריפס ה – 23 שיש עליו קללה ששלושתנו החלטנו להסיר אותה ממנו. הוא ישן עכשיו במרפסת שלך".

"צריך גם שלוש כפות של כוסברה יבשה", אמרה רות. "ככה בשביל לאזן בין הנוזלים ובין המוצקים וגם בשביל הטעם".

"כך קרה שמצאתי את עצמי ב'פיאצה דל קמפידוליו'", אמרתי. "מְקַנְּאָה בנכדה שלך שלבשה טורקיז והטילה כדורוני עופרת לוהטים אל תוך קערה שהתיזה מים על ראשו של אגריפס ה – 23".

ועכשיו כפית מלח", אמר רות. "וגם כפית כמון יחד עם כף של אבקת מרק עוף, ואל תקשיבי לכל מה שהפלצנים אומרים לך על אבקות מרק ומתייחסים אליהן כאילו היו משהו שהחתול הרים ברחוב. יש לנו בישראל יופי של אבקות מרק שגם הפלצנים עצמם משתמשים בהן כשאף אחד לא רואה".

"משם טסנו לברלין", אמרתי. "והתארחנו אצל המתים המהלכים שנדלקו על הכישופים של הנכדה שלך ורצו גם הם".

"עכשיו אני עוצרת את הבלנדר", אמרה רות. "מוסיפה רבע קילו גרגרי חומוס ספרדי שלגמו מים כל הלילה ומפעילה. אצלי, רק גרגרים ספרדיים. אפילו שכולם כותבים שפלאפל מכינים מזן ששמו הדס".

"היית צריכה לראות את הלובי שלהם... אלוהים ישמור", אמרתי. "עשו שם כבוד גדול להיטלר".

"כי ככה זה ברשת ....", אמרה רות. "אם מישהו כותב שנוצות של יענים מרפאות פסוריאזיס, תיכף יצוץ מישהו אחר שיוסיף ויכתוב: 'ולא סתם יענים אלא רק בעלי טוסיק שחור'".

"דבר הוביל אל דבר", אמרתי. "ומה שראית בסרטון זו הנכדה שלך מאכילה את המתים המהלכים בעוגיות כוכבים של הטלאי הצהוב".

"נו טוב", נכנעה רות. "בלי חומר מתווך זה לא ילך ויישאר במרקם של חול, ואילו אנחנו רוצות אותו במרקם של בוץ ולכן...".

"אז מה שאני שואלת את עצמי", אמרתי. "הוא האם המנהיג שלהם, שקראו לו פרדריק, התאבד בגלל אגו פצוע, או שהחברים שלו תלו אותו מכיוון שפישל".

"והתשובה היא קמח חומוס", צהלה סבתא של ענת. "לא קמח עם גלוטן שסופח שמן... ואת יודעת מה" ?

"אני חושבת שזה היה האגו", אמרתי. "בסופו של דבר זה תמיד האגו".

"הוא גם טעים יותר מקמח חיטה", אמרה רות. "ועכשיו הכול הולך להתאשפז איזה שש שעות במקרר כדי שבערב נכדרר מזה כדורוני פלאפל ונטגן בשמן עמוק".

"אפילו שיאנה חושדת בחברים שלו", אמרתי.

"נשמע לי כמו בלגאן רציני", אמרה רות ורוקנה את הבלנדר אל תוך קערה.

"נשמע לך כמו מה" ? לא הבנתי.

"בלגאן ! בלגאן" ! הסבירה רות וכך למדתי מילת סלנג ישראלית בעלת שורשים סלאביים שבאה לתאר כאוס של תוהו ובוהו, כמו גם מהומה שערורייתית שהישראלים מייחסים לה דרגות חומרה שונות בעזרת המילים סָמָטוֹחָה וקָרָחָנָה.

(היום אני יודעת שענת תרגמה Big Mess למילה בלגאן).

בערב אכלנו כדורי פלאפל טבולים בחומוס ושמענו את אגריפס ה – 23 אומר שבונו לא עונה לטלפון, אבל מכיוון שאף לא אחת מאיתנו נתקפה געגועים, לא הגבנו והעדפנו לעסוק בענייני קטניות, בעוד יואל וסבא של ענת שקעו במשחק השח-מט.

כדורי הפלאפל של רות, טבולים בחומוס, התבררו כמעדן מנצח, בעיקר עבור אלה מאיתנו שהאמינו כי בחירה מושכלת של פינת ישיבה במרפסת הפתוחה, בתוספת רוח ים מלוחה והמיית גלים, ירחיקו מהם חשד לאכילתם.

"החומוס הכי טוב נמצא ביפו", אמרה רות. "פעם יצא לי להיות שם בחברת מכשפה שהכירה לי את המקום ההוא שנמצא קצת מעל המזח, ברחוב ממש צר שֶׁמִּשְׁנֵי עבריו נטועים בתים עתיקים עם קירות מאבן וגגות של רעפים אדומים".

"סבתא..." ? אמרה ענת. "מכשפה..." ?

"ולאן שרק מסתכלים רואים את הים", אמרה רות. "ויש שם חומוס אמיתי עם גרגרים שהגיעו ישר מהאש, שמתובל בחריף ששוחה במיץ לימון שמלאכים הכינו בלילה ושהפיתות שלו נפלו הרגע מהטבון של המאפייה".

"סבתא שלי משוררת",  אמרה ענת. "אבל סבתא ? מכשפה..." ?!

"ומסתובבים שם כל מיני הייטקיסטים עם עגיל בלשון", המשיכה רות. "יחד עם פלצנים שמתנשקים ואומרים 'כמה טוב לראות אתכם', וְשְמוֹקִים שאומרים רק היי וביי, ואפילו סתם מוזרים שלא אומרים כלום ורק משקיפים על קצה הסמטה כאילו שקבעו עם מישהו שתיכף צריך להגיע".

"היא מתכוונת ל – 'עלי קרוואן'", אמרה ענת שהתייאשה מעניין המכשפה. "קוראים לו גם אבו חסן".