בין הצלב לכוכב פרק מספר 2

בין הצלב לכוכב פרק מספר 2

סבתא רבתא שלי הייתה מיילדת בקורפו. לפעמים, כאשר היולדת הייתה בת עשירים מאחד האיים הסמוכים, כזו שעתותיה היו בידיה ושום מים יורדים ושום צירים, היה סבא רבא משִיט בדוגית את סבתא רבתא אל האי ההוא, ושם היא אף הכינה את היולדת לתהליך הלידה.

היא ירשה את עסקי המיילדות מסבתא רבתא שלה, והורישה אותם לבִּתה, שהייתה סבתי, שלעיתים, בימים בהם הייתי פצפונת והובאתי אל ביתה כדי שתעשה לי שמרטפות, הייתה גוררת אותי איתה אל יולדת כזו או אחרת, אשר מי השפיר שלה לא המתינו לשובה של אימי.

אימי שברה את השושלת העסקית כאשר העדיפה מסעדנות, או, ליתר דיוק, קייטרינג בייתי, על-פני הבאת ילדים לעולם. כך קרה שנולדתי עם תשוקה לבשל, ומי שיילדה אותי הייתה אימא של מורתי לבישול שהיא אימי.

"תראי ותלמדי" נהגה לומר כשגלגלה עלי גפן ששלקה בזריזות במי מלח רותחים והעבירה בחטף אל מי קרח לעצירת הבישול. "הנה ככה את מניחה את העלה, כשהצד המבריק והכהה כלפי מטה, עם הגבעול החוצה, שמה קצת מהמלית על השליש התחתון, מקפלת טיפה את השפיץ, והופ... מקפלת פנימה את שתי הכנפיים, נכון, מהצדדים, הנה ככה, ומגלגלת".

"תראי ותלמדי" נהגה לומר כשטיגנה חצילים טבולים בבלילה. "קודם פורסים אותם יפה יפה, כל הפרוסות באותו עובי, מפזרים מלח להוצאת הנוזלים, את רואה ? עכשיו הם יהיו פחות מרים וגם לא יספגו המון שמן, רק שצריך לייבש אותם אחרי שהגירו".

כך עמדתי לי במטבח, ימים תמימים, מבוקר עד ערב, ולמדתי לבשל. למדתי לבשל עלי גפן ממולאים, חצילים מטוגנים, ממרח אפונה צהובה, קציצות דגים, טלה בניחוח לימוני, ואפילו תמנון עשוי בבצלצלי שאלוט ויין אדום, שקרוי אוקטופוס סטיפדו (octopus stifado).

למדתי לבשל צִיר בשר בקר  וממנו לצמצם רוטב חצי-זגוגי שהצרפתים (אוי לאותה בושה) קוראים לו דמי-גלאס (אנטוניה, מתחילים ופותחים עם מים קרים, כן...), כמו גם בשר בקר עסיסי ונימוח (אנטוניה, מתחילים וסוגרים עם מים רותחים, כן...).

למדתי לאפות סוג של בורקס גבינה שאצלנו קוראים להם טירופיטה ((Tiropita, ופאי תרד שמתחרה במוסקה ושמו ספנקופיתה Spanakopita) ), ועוגת בשר בבצל וחמאה ששמה קראטופיתה (Kreatopita), וממתק מבצק פילו ששמו גאלאקטובוריקו Galactobouriko)), שהוא סוג של בקלאווה.

"א-נ-ט-ו-נ-י-ה" הייתה אימי צועקת ומיד מנמיכה את קולה ולוחשת "שמעת ?! יוהאניס מת ! ששששששש. כן, ההוא מהמשפחה מהבית הצהוב. נכון, ההוא. זה שהיה משתעל. צריך להכין סעודת אבלים. שימי סיר עם מים על האש ותקרצפי את המחבת הגדולה, כן, השחורה. הולך להיות שמח".

כשמלאו לי ארבע עשרה שנים התחלתי לעבוד כשוטפת כלים במסעדה שברבות הימים מינתה אותי לסו-שף, שזה, בתרגום מילולי, 'השף של הרטבים' (SOUS CHEF), אך בתרגום חופשי כוונתו היא 'הסגן של השף הראשי'. הדמות השנייה בחשיבותה בכל מסעדה.

בבוקרו של היום החשוב בחיי, שהוא היום בו צעדתי לראשונה אל המסעדה, ביום הולדתי הארבעה עשר, הוענקו לי ארבע מתנות: זוג תוכים ננסיים שמסיבה היפותרמית לא שרדו את החורף היווני, ושתי מחרוזות שנמצאות איתי גם היום. נו טוב, עד לא מכבר. לפחות אחת מהן. נדבר על זה.

הראשונה, הכבדה יותר, הייתה עשויה זהב ונשאה צלב גדול שאותו ייצבה אמי במרכז חולצתי, כפי שגברים מייצבים עניבות, מעל כפתור עצם החזה ממש (מפתח הלב), ואמרה בטקסיות: "אנטוניה, תמיד-תמיד שְאִי אותו בהכרת תודה ובהרבה כבוד".

השנייה, הקלה יותר, הייתה עשויה כסף, ואף היא נשאה תליון שאותו תחבה סבתי בין שדיי, על הבשר החשוף, אל תוך חזייתי החדשה ואמרה כשהיא מצחקקת: "אנטוניקה, קיבלתי את זה מאימא שלי ואני מעבירה אותו אלייך, אבל זהב וכסף לא הולכים יחד, אז תמיד תצמידי אותו אל הציצים שלך בשביל שאף אחד לא יראה". 

כך צעדתי לראשונה אל המסעדה כשאני עַדוּיָה בשתי מחרוזות: אחת כבדה על חולצתי הצחורה. האחרת, הקלה והקרירה יותר, בין ניצניי שדיי.