בין הצלב לכוכב פרק מספר 11

בין הצלב לכוכב פרק מספר 11

פעם קראתי במקום כלשהו שקארל גוסטב יונג, שהיה תלמידו של זיגמונד פרויד, אמר שיש לייחס חשיבות לצירופי מקרים ושהם לא סתם.

מדבריו יוצא כי אם הצלם הרוסי הראה לי קברים של יהודים, ויום למחרת פגשתי טבחית מישראל, הרי שאין בזה אקראיות חסרת משמעות, אלא 'תבנית סינכרונית' (כך אמר), שתוביל אל אירוע שלישי שיחתום את הסדרה.

רגליה היחפות של אפרודיטה פיזזו על דלפק המשקאות של הטברנה, בינות לכוסיות האוזו הלבנות שהוגשו לאורחים בידיים זריזות, לקול צלילי הבוזוקי שבקעו משני רמקולים בעלי דציבלים מפלצתיים, ובכל הפעמים בהן מצהלות החוגגים עלו לשאגות ה –"יאסו" וה – "יאמאס" הבלתי נמנעות, היא הניפה לצדדים את שולי שמלתה הצחורה, כך שכל באי המקום (או לפחות הסמוכים לדלפק) יכלו להיווכח כי לא רק רגליה היו יחפות אלא גם ירכיה.

מזה אתם מבינים שתחתונים לא היו פריט חובה שהיה לה דחוף להצטייד בו בצאתה אל מסעותיה. מזה אתם גם מוזמנים לדמיין כי כל נפנוף שכזה לצדדים חשף ירך שזופה, ולכל 'יאסו' הייתה שמורה ירך קוטבית לקודמת, אך בדרך מופלאה לא נחשפה החזית ולא נחשפו אחוריה, מה שהותיר בעינה את אמונתי (לתריסר השעות הבאות) בדבר היותה נטולת אברי מין.

מישהי נשפה בעורפי בהשמיעה המהומים שמנימתם היה ניתן להקיש כי הנושפת מעוצבנת. הייתה זו יַאְנָה שלא נמנתה עם חסידיה של אפרודיטה כפי שתיכף תבינו. יאנה הייתה הטבחית של 'המטבח הקר' במסעדה שלנו (עוד נשוב לזה) והחברה הכי טובה שלי מאז ומעולם.

היא הייתה (ועודה) יוונייה בנשמתה, וגוֹתִית בהופעתה. לרוב, בחורות שאוזניהן בולטות כשתי כנפיים בצידי ראשיהן, נוטות להסתירן באמצעות שיערן. אך לא כך יאנה. להיפך. שערה, שהיה שחור ממילא, נצבע בגווני פחם והיה משוך לאחור וגולש על כתפה השמאלית בפגשו בדרכו קולר כלבים שחור ודוקרני שענדה לצווארה.

פעם אמרה לי שהקולר הזה עשוי מתמציות שהופקו מזקן של אישה, מרעש פסיעתו של חתול, מנשיפה של דג ומרוק של ציפור. אז עכשיו לכו תתווכחו איתה.

לגופה לבשה אוברול שחור חושף כתפיים שבמרכזו, מן החזה ומטה, היו ערוכות שתי שורות בנות עשרות קרסים כסופים שחוּבּרוּ ביניהם בהצלבות של שרוך אדום.

על אצבעותיה התנוססה שורה של טבעות שנהגה לענוד גם על האגודלים וגם על האצבעות המורות. היא הייתה אספנית כפייתית של טבעות משומשות. כאלו שאנשים ענדו ומכרו אותן, או נתנו למישהו, או משכנו או השד יודע כיצד הגיעו אל יאנה שאמרה שהן מביאות עימן את הרוחות של האנשים האלה וזה מה שמעניין אותה. כך אמרה.

"זה מה שמעניין אותי", אמרה יאנה. "הרבה יותר שווה מסתם טבעות שאין בהן כלום", ובמילים האלה היא התכוונה שהן, הטבעות, טרם חוו מעשי זוועה כאלה או אחרים.

בטברנה נעלה מגפיי עור שחורים, גבוהים והדוקים שהיו רכוסים בקרסים נוסח האוברול, והגיעו עד למפגש רגליה. במסעדה הקפידה לנעול נעליים גבריות, אף שידעתי שזו פוזה ולא תגית.

את אשר ידעתי אני, ידע גם עוזר הטבח ואסיליס, שאת שניהם תפסתי מתעלסים על משטח הגרניט שבעמדת המלצרים, מה שגרם לי להדיר משם לצמיתות את הכנת קפה הבוקר שלי, שהיה, כפי שכבר הבנתם, גם קפה הבוקר של אפרודיטה.

"בחיי", נהגה יאנה לרטון. "חבל שאנחנו לא בקטע של אדונים ומשרתים. יכולת להיות יופי של משרתת".

אילו רק רצתה הייתה יכולה להשכיר את עיניה לחברת איפור המתמחה בשיווק צלליות ליצירת מראה אפל ומסתורי. פניה היו שילוב מוצלח בין שחור, סגול, כחול ואדום.

על-מנת להצדיק את הגוֹתִיוּת שבהופעתה, נהגה להתעטף בארשת עגמומית, תוך שהיא הוגה הגיגים בעלי אופי מקברי שנפתחו, תדיר, במילים: 'אני רוצה להבין'.

"אני רוצה להבין היכן כל העורבים המתים" ?

"היכן מי" ? שאלתי.

"העורבים המתים", אמרה יאנה. "איפה הם ? ואיפה כל הדרורים המתים, והעטלפים המתים, והחתולים המתים, והעכברים המתים, והנחשי.....".

"בסדר יאנה, הבנתי", קטעתי אותה. "את לא צריכה למנות עכשיו את כל מי שעלו עם נוח לתיבה. למה זה חשוב לך" ?

"זה חשוב", אמרה. "הרי יש מיליונים מהם, נכון ? מיליארדים ! והם מתים כל הזמן, נכון ? אז למה לא רואים אותם ? היכן הם ? לאן הם הולכים בשביל למות" ?

באחד מהתקפי ה – "אני רוצה להבין" שלה, רצתה לדעת אם יש עומק תקני לקבורת גופות כדי שלא יסריחו. בפעם אחרת הייתה מרותקת לחידת מקום קבורתם של עוּבּרִים כתוצאה מהפלות. גם נורא סקרן אותה להיכן שופכים את מנות הדם שפג תוקפן. חשדתי בה כי אילו ידעה, הייתה הולכת לשם וגונבת אחת.

יאנה הייתה (ובצורה מאוד מסוימת, עודה) גותית שנבדלה מגוֹתִיוֹת שהגוֹתִיוּת שלהן הסתכמה בהרבה צבע שחור, קרסים נוצצים, שיער חלק, מבט חלול, פה קפוּץ, וראש רק על מנת שיהיה רווח בין האוזניים.

היא הייתה גותית שסגדה לנפלאות היקום, ממש כשם שנהגה לרדת על ה- 'בַּאְגִים' שבו. קראה בשקיקה את 'פרנקנשטיין' של מרי שלי, את 'דרקולה' של בראם סטוקר, את 'הגיבן מנטר דאם' של ויקטור הוגו, ואת 'העורב' של אדגר אלן פו.

בעיקר טרדה את מנוחתה שאלה הטוב לעומת הרע, כמו גם סוגיית היָפֶה לעומת המכוער. "אני רוצה להבין האם יפה הוא טוב בהכרח, והאם מכוער הוא רע בהכרח" ?

כעבור מספר דקות ובלהט הוויכוח נהגה לצמצם את התהייה לכדי:  "אני רוצה להבין האם יפה הוא טוב, ומכוער הוא רע".

"אין דבר כזה רע", בישר לה עוזר הטבח ואסיליס בהזילו דמעות על ארגז בצלים שהורתי לו לקצוץ בראנואז Brunoise (ריבועים קטנים שעוד נשוב אליהם אם נזדקק להם).

הוא היה (ועודו) סוג של אוטודידקט שבלע בשקיקה ספרים שעסקו בכלכלה מערבית, יחד עם תורות בודהיסטיות ופילוסופיה קונפוציאנית, מעורבבים ברעיונות מרקסיסטים שמצא להם תמיכה בניהיליזם של פרידריך ניטשה, מתובלים בפמיניזם רדיקלי. הקצר במוחו היה עניין של זמן.

"אוֹשוֹ אמר" - כך ואסיליס ששינן לאחרונה את תורת הטנטרה ההודית - "שהרע הוא רק היעדרו של הטוב,  כשם שהחושך הוא רק היעדרו של האור".

"אושו שלך היה נוכל וגם טיפש", אמרה יאנה ונופפה מולו מלפפון ענק שהתחפש לקישוא. "וזה בגלל שהוא מתווכח עם אלוהים שאמר שהוא אישית יוצר את האור ובורא את החושך, והוא אישית עושה שלום ובורא את הרע".

"זה מה שאלוהים אמר" ? פקפק ואסיליס והתעטש.

"זה מה שאלוהים אמר", הבטיחה לו יאנה שהקפידה לפקוד את כנסיית ספיירידונאס הקדוש   (Spayridonas)מדי יום ראשון, ושם, כדי להימנע מהמולת התיירים, מצאה לה שלווה בעלעלה בכתבי הקודש.

"אלוהים אמר שהוא אישית ברא את הרע" ? סירב ואסיליס להאמין.

"בכבודו ובעצמו", התעקשה יאנה. "ולא סתם ברא בלשון עבר, אלא בורא בלשון הווה, שזה אומר שהרע ממשיך להיות נברא".

"שיהיה", לקח ואסיליס צעד אחד לאחור. "אבל זה לא מצדיק לקרוא לאושו נוכל".

"בטח שזה מצדיק", דחקה אותו יאנה לקיר.

"איך זה מצדיק" ? שאל ואסיליס, אף כי ניחש שהתשובה לא תיטיב עימו.

"מפני שהוא ידע שהוא משקר", הלמה בו יאנה. "הוא היה נוכל שאמר לאנשים את מה שהם אהבו לשמוע".

מטבחים של מסעדות הם לא מה שנהוג לחשוב שהם. אם אתם מדמיינים לעצמכם חבורה של אנשים שהמוצא האחרון שלהם להתפרנס, היה בהקפצת בצל במחבת – תחשבו שוב.

מטבחים של מסעדות הם שדות מרעה למשוררים, סופרים, ציירים, פסלים, אדריכלים ופילוסופים, כמו גם לכלכלנים ורואי חשבון ועוד נשוב לזה – או שלא.

נסו לעצב בעצמכם שתיים שלוש עוגות כמו אלו האחרונות שראיתם בקונדיטוריה, ומיד תבינו על מה אני מדברת איתכם.