בין הצלב לכוכב פרק מספר 14

בין הצלב לכוכב פרק מספר 14

שולי שמלתה של אפרודיטה המשיכו להמריא ולנחות לקצב קריאות היאסו והיאמס, וכפות רגליה הוסיפו לטופף על דלפק המשקאות, עד שלפתע השליכה את עצמה לפנים, תוך שהיא סומכת על קהל מעריציה שיקלוט אותה אל תוכו ללא פגע.

היא כה בטחה במי שצפו בה כי יפרשו את ידיהם להצילה מלשבור את מפרקתה, עד שהתירה לעצמה לעצום את עיניה בעשותה כן, ואת זה אני יודעת משום שהפריט הראשון בו נאחזו ידיה כאשר נחתה, הייתה חולצתי.

רק לאחר שייצבה את רגליה על מרצפות הבזלת (ככה מחצית ממרצפות קורפו), פקחה את עיניה כדי לראות מי מבין מעריציה חב לה תודה על שבחרה בו כמִנְחָת וכמשענת, וכפי שהתברר זו הייתי אני.

עכשיו היא משכה אותי אליה וכה צמודות היינו זו לזו, עד כי גם באפלולית הטברנה יכולתי לזהות את הכחול שבעיניה, תוך כדי שאני נושמת את הבל האוּזוֹ שנדף מפיה, וסופגת את אגלי זיעתה שנטפו מפניה ונשרו אל תוך חזייתי.

ואני ידעתי כי ביום המחר תהיינה עיניה כחולות וצלולות כמו מימי אגם של מים מתוקים, ללא שמץ של עדויות אלכוהוליות. ואכן הן היו.

קהל המעריצים החל להתפזר ודחק את שתינו אל תוך גומחה אפלולית שהייתה ריקה, ועדיין אחזה בחולצתי כשצחקקה ואמרה: "אד יודעד מה, אנדוניה, דמיד דהידי מה אד מחביאה שם" (את יודעת מה, אנטוניה, תמיד תהיתי מה את מחביאה שם) ובתנועה מזדחלת, כמו בהילוך איטי של סרט, גששה ידה ופלסה לעצמה דרך אל תוך חולצתי, החליקה על שדיי ואחזה בתליון שסבתי העניקה לי ביום הולדתי הארבעה עשר, שהוא היום בו התחלתי לעבוד במסעדה.

כעבור זמן ובמבט לאחור, ניסיתי לשכנע את עצמי שכל זה התרחש כה מהר עד שקפאתי ולא הספקתי להגיב. אבל זה היה שקר גס משום שהכול התנהל באיטיות של צב, וכלל לא קפאתי אלא עקבתי בסקרנות אחרי עיניה שנפערו כשתי בריכות כאשר התבוננו בתליון שזה עתה שלפה מתוך חזייתי.