בין הצלב לכוכב פרק מספר 18

בין הצלב לכוכב פרק מספר 18

ה – 9 ביוני הוא יום לוהט בקורפו בכל שנה ושנה, וכזה הוא היה גם בשנת 1944. כזה היה גם לילו של היום ההוא. האוויר עמד. הירח החסיר והלך. רוח לא נשבה, והים היה כסוף וחלק כראי.

יחד עם האוויר שעמד על אבני החוף, ניצבו גם אלפיים מאנשי האי. כדי לדייק הם מנו אלף שבע מאות תשעים וחמישה גברים, נשים וילדים. אבות ואימהות. אחים ואחיות. דודנים ודודניות. בתולות והרות.

הם הובלו לשם בידי אנשים שזופים, כהיי שיער וכהיי עיניים, שעשו כן בפקודות אנשים בהירי שיער וכחולי עיניים. אלה כמו אלה היו אנשים אירופאים.

האירופאים הראשונים, כהיי השיער וכהיי העיניים, ינקו את תרבותם משירתו של הומרוס ומן ה- 'איליאדה' וה- 'אודיסיאה', כמו גם מסופוקלס וה- 'אנטיגונה' שלו, מאפלטון ומאריסטו, מסוקרטס וארכימדס.

האירופאים האחרונים, בהירי השיער וכחולי העיניים, שאבו את תובנותיהם מפילוסופים כדוגמת קאנט והֵגֶל. את שירתם ממשוררים כדוגמת גתה ושילר. ואת המוסיקה שלהם ממלחינים כדוגמת באך ובטהובן.

כאשר נחה עליהם הרוח, וזו נחה עליהם לעיתים תכופות, נהגו להדביק למולדתם את הכינוי: ארץ המשוררים וההוגים (das Land der Dichter und Denker). מצד שני, אחד ששמו טקיטוס, סנאטור רומאי והיסטוריון, כתב שהם נוהגים לסגוד לסוסים.

כך או אחרת, אירופאים אלה, בהירי השיער וכחולי העיניים, דחסו ודחקו אל תוך סירות את אותם אלף שבע מאות תשעים וחמישה גברים, נשים וילדים, השיטו אותם אל אתונה, כלאו אותם בבית הסוהר המקומי, ומשם ברכבת של בהמות אל אושוויץ.

כעבור 21 ימים מן הלילה ההוא, ב – 30 ביוני באותה שנה, להוציא אחדים, פה ושם, שהוסתרו בידי מקומיים שסיכנו את חייהם ואת חיי בני משפחתם, לא נותר איש מהם בחיים. הם נחנקו ונשרפו.

בין אותם אחדים פה ושם, אלה שהצליחו למלט את נפשם מאותם בהירי שיער כחולי עיניים, הייתה גם נערה בת ארבע עשרה שגורלה הוביל אותה ביום ההוא אל חברתה שהייתה בת למשפחה קתולית שהחביאה אותה בעליית גג עד תום המלחמה, ואימצה אותה אל חיקה לאחריה. הנערה ההיא הייתה סבתא רבתא שלי.

תליון הכסף שאני עונדת לצווארי יחד עם תליון צלב הזהב, היה ענוד על צווארה ונלקח ממנה בידי אבי אותה משפחה ביום ההוא, ב - 9 ביוני 1944, והוחזר לה ב – 8 במאי 1945 שהוא היום בו בהירי השיער כחולי העיניים חתמו על חוזה כניעה.

תליון הכסף שב אליה יחד עם תליון חדש מעץ זית. היה זה צלב שסבתא רבתא שלי ענדה לצווארה עד תום ימי חייה, ועשתה כן בהכרת תודה ובהרבה כבוד. תליון עץ הזית הביא עימו לסבתא רבתא גם שם חדש: כריסטינה.

כריסטינה שילדה את מריה, שילדה את הלנה, שילדה אותי.

גורל דומה לזה של סבתא רבתא שלי, פגש גם בסבתא רבתא של יאנה, אלא שיאנה סירבה לענוד את תליון הכסף שירשה, וכה עמוק ותהומי היה סירובה, עד כי לא סיפרה עליו לאיש, גם לא לי ביום בו הראיתי לה את זה שלי. את תליון הכסף של מגן דוד.