בין הצלב לכוכב פרק מספר 21

בין הצלב לכוכב פרק מספר 21

ענת, הטבחית הישראלית, התגלתה כ- 'לוחשת לפסטה' שיודעת לקסום קסמים באוכל איטלקי אשר משם הגיע הדרכון הנוסף שלה. היא גרמה לי לעקוב בפליאה אחרי התנדפותה ממני של הפטריוטיות הקולינרית היוונית, תוך כדי שאני מאמצת מילים כדוגמת: 'פטוצ'יני', 'רביולי', 'פיצה', 'קנלוני', ועוד הברות שיש בהן הרבה אותיות 'יוד' ומעט אותיות 'סמך'. ההיפך משהורגלתי לו. גם המוסיקה של המילים הייתה שונה ואהבתי אותה.

ענת גם ידעה לנבל את הפה באיטלקית, מה שהזכיר לי שאני צריכה להתפלא עליהם, על האיטלקים, על כך ש- איך קרה ששפה כל כך מוזיקלית, וכל כך לירית, וכל כך נעימה לאוזן, עד שגם ניבולי הפה שבה נשמעים כמו צרור ברכות – אז איך קרה שהוציאה מתוכה את מי שהוציאה בשנים בהן הם שלטו בקורפו.

ענת אמרה שבמסעדה האיטלקית בתל-אביב, זו שעבדה בה, אימצו את התרבות האיטלקית על כרעיה וקרביה ולא פסחו על כלום, גם לא על גסויותיה.

אבל את הכשרתה האמיתית עברה ברומא, שם החלה את התמחותה במסעדה איטלקית זעירה, פצפונת ממש, כזו שהייתה, ובעצם עודה, מעין דלפק של שלושה כיסאות, ששכנה בתוך בניין אדמוני יפהפה, ונשאה את השם האזוטרי: 'Pasta misteriosamente' (פסטה באופן מסתורי) ודורגה (ועדיין מדורגת) במיקום גבוה בסקרי שביעות רצון של תיירים.

משם התגלגלה אל מסעדות איטלקיות נוספות בהן עבדה, ללא שכר, תמורת מזון ומקום לינה. אצל אימי (תיכף נגיע לזה), לא זו בלבד שקיבלה שכר, אלא אף זכתה להתמחות באוכל יווני.

לפעמים, כאשר השתעממה ונחה עליה רוח שהביאה בכנפיה קילו קמח, הייתה מעבירה אלי את סודות המטבח האיטלקי.

"כן אנטוניה, נכון אנטוניה. אני יודעת שמלח הורג שמרים. כל הכבוד שגם את יודעת. אבל עכשיו את מכינה פיצה ולא פוקצ'ה, ואת לא רוצה שהבצק יצא עבה, נכון ? את רוצה אותו דק, נכון ? אז כדאי שהוא לא יתפח, נכון ? אז ישר תשימי את המלח על הקמח ועל השמרים. לא ! לא אחרי עשר דקות. ככה תצא לך פיצה עבה ואת לא רוצה בזה".

"יופי. בסוף גם תדקרי אותה במזלג, נכון, הרבה דקירות ורק אז תניחי אותה על האבן בתנור. אבל עכשיו תשפכי קצת שמן זית. אמרתי קצת, לא אמרתי שתי טיפות. יא קמצנית".

ענת דיברה איתנו בשתי שפות: אנגלית ועברית. הסיומת של המשפט הקודם הלכה כך: pour some olive oil. I said a little, did not say two drops ya kamzanit"     now But"

היא הייתה (ועודה) מאלה שנהוג לכנותם: 'נפש חופשית'. ביום גשום אחד טיילנו בעיר העתיקה של קורפו, כאשר 'הנפש החופשית' דילגה ונעמדה מול בחורה מקומית, ותקעה את פרצופה בפרצופה של ההיא, וכך הן עמדו איזה שתי דקות ותקעו מבטים זו בזו.

המקומית נשברה ראשונה והלכה. "זו היא שגנבה לי את המזוודה", הודיעה ענת. "החולצה שלבשה היא שלי".

"איך את יכולה להיות בטוחה" ? רציתי לדעת.

"כי זו ססיליה", אמרה ענת כמי שמסבירה לעיוורת. "חמישה ימים טיילתי איתה".

"אז למה לא אמרת לה כלום ? למה שתקת" ?

"מה רצית שאגיד" ? תמהה ענת. "גנבה את המזוודה. היי, ביי, שלום וזהו".

"יכולת לשאול היכן הבגדים שלך", אמרתי.

"אני לא רוצה ממנה את הבגדים שלי", אמרה. "אם היא לבשה אותם, בטח כבר יש בתוכם אנרגיות מגעילות".

זו גם הייתה הסיבה שלא היה עליה ולו קעקוע אחד. אפילו לא פצפון. אמרה שהמקעקעים הם אנשים מתנשאים, והיא לא רוצה את האנרגיות שלהם על הגוף שלה.

"כולם" ? שאלתי. "כל המקעקעים" ?

"כל אלה שפגשתי", אמרה.

חיפשה מקעקע שיקעקע עליה עכביש ולא מצאה. אהבה עכבישים. עודה אוהבת, אפילו ביתר שאת. אוהבת גם חיפושיות.