בין הצלב לכוכב פרק מספר 23

בין הצלב לכוכב פרק מספר 23

פעם שמעתי כי כאשר קורה למישהו משהו, או משהו למישהו, לא חשוב עכשיו איך כותבים את זה, הוא מתחיל לפגוש אנשים שגם אצלם אירע דבר-מה דומה.

זה לא חייב להיות משהו רע. זה עשוי להיות גם משהו טוב. אפילו טוב ממש. זה עלול להיות גם משהו גרוע.

זו עשויה להיות אישה הרה שלפתע נדמה לה כי מחצית מן הנשים ברחוב משוטטות כשכרסן לפניהן. בימים שלאחר הלידה היא תחיה תחת הרושם כי העיר עוברת 'מגיפה' של 'בייבי – בום', ותפגוש, בכל מקום, נשים שדוחפות עגלות עם תינוקות.

או בואו ניקח מישהו שקונה אופניים ולפתע נדמה לו שהמון אנשים וויתרו על מכוניותיהם, והחלו לדווש בצמד גלגלים.

ענת סיפרה לי כי כאשר התגייסה לצבא, פתאום היה נדמה לה כי רחובות הערים בישראל מוצפים בלובשי מדים.

לא בדיוק, אבל דבר דומה יכול לקרות לכם כאשר איזשהו 'סתם כלום' שנהגתם לחלוף על פניו מדי יום, יקבל משמעות שונה מן הרגיל, ברגע בו 'סתם כלום' אחר, שהוא חבר במועדון של ה – 'סתם כלום' הראשון, יקפוץ ממקומו וייכנס אל מסלול חייכם.

כך קרה עם כתובת גרפיטי שהייתה מרוחה על חזיתו המתפוררת של הבית הנטוש במדרון שליד ביתי. ההוא שיאנה ואני התרוצצנו בו בילדותנו.

הייתה זו כתובת שהכרתי מאז שאני זוכרת את עצמי, אך מעולם לא ניסיתי לפענח את מילותיה, ולו רק משום שמישהו קשקש עליהן כאילו ניסה למחקן. אלא שעכשיו קפצה ממקומה ונכנסה אל מסלול חיי.

היה כתוב בה: 'מוות ליהודים'.

 Θάνατος στους Εβραίους

רציתי להציץ שוב בתצלום שהצלם הרוסי הראה לי. ההוא עם שברי המצבות והקברים המנופצים שהיו חרוטים באותיות שלא הכרתי. ההם שמישהו בקורפו ניתץ  וקשקש עליהם בצבע שחור, כמו גם ההם בסלוניקי שהיו מקושקשים בכחול.

המצבות והקברים עוררו בי הארה נוסטלגית שהבזיקה גם על אותו יום ראשון בשבוע שעל פי המסורת היה היום בו ישו קם לתחייה.

אותו יום ראשון שחזר אלינו מדי אביב, בחג הפסחא, בו נהגנו לאסוף סמרטוטים, ליצור מהם בובות אדם ענקיות, לשלשלן מראשי גגות ולהעלותן באש – היה, בעצם, היום בו שרפתי את עצמי, שהרי כך כינינו (ועודנו מכנים) את המנהג הזה של: 'שריפת הבובה של Judas'.

דבר הוביל אל דבר וכך קרה שגם כותרות העיתונים קפצו ממקומן ונכנסו אל מסלול חיי, ואני, הכפייתית, הלכתי אל הספרייה הציבורית כדי למצוא אותן (את הכותרות) מרוכזות במקום אחד ומצאתי:

·       מדבקות של 'שונאי אנשינו' הופצו בסלוניקי.

·       קללות של 'שונאי אנשינו' הופיעו בספרטה.

·       כתבה של 'שונאי אנשינו' פורסמה בעיתון ששמו 'שעת חרות'.

·       ונדליזם באנדרטה לזכר 'החנק והשריפה של אנשינו' באתונה.

·       חולל בית תפילה של 'האנשים שלנו' בוולס.

·       כרזה של 'שונאי אנשינו' הופיעה בלריסה.

·       חוללה אנדרטה לזכר 'החנק והשריפה של אנשינו' בקומוטיני.

·       בישוף אורתודוקסי מזדהה עם 'שונאי אנשינו'.

·       נופצה אנדרטה לזכר 'החנק והשריפה של אנשינו' בקאבאלה.

אך מכיוון שהיו שם המון כותרות מן הסוג הזה, וכולן עסקו במה שמתרחש אצלנו ביוון, החלטתי למיינן ולתייגן, וציירתי זנב מסולסל של חזיר ליד כותרות של אנטישמים מנוולים, ופרח ליד כותרות של אנטישמים הגונים. 

"אני אזמין לך משטרה", לחשה הספרנית שסירבה להכיר בעבודתי כמסמך אקדמי סוציו-משהו.

"ואיך זה שלהם את לא מזמינה משטרה" ? שאלתי והצבעתי על העיתונים.

"תגידי את מטורללת" ? שאלה הספרנית. "את רוצה שאזמין משטרה לעיתונים" ?!