בין הצלב לכוכב פרק מספר 29

בין הצלב לכוכב פרק מספר 29

התברר כי הכרזה שהגורל הניף בחוף קאבוס גלגלה אלי את דימיטרה שטלפנה והגיעה. 

"אתן שתיכן השתגעתן", שמעתי את אימי נוזפת בה בפרוזדור. "לשכב על החוף בלי בגדים. ייכנסו לכן אבנים לטוסיק".

תיכף הבנתי שזה עלול ללכת אל מקום לא טוב, ורצתי לחלץ את דימיטרה מידי אימי שהמשיכה להמהם: "ארבע בבוקר...שתי משוגעות...גם אפשר להצטנן ככה...".

וזה בגלל שיש משהו שאין לי שם עבורו, אך תמיד הצלחתי לראות אותו לפי האופן בו התחבקו אנשים, שכל אחד מהם הכיר את טעם הרוק שתוסס בפיו של האחר. הצלחתי, גם אם הם ניסו להסתיר.

זה מן משהו שבני אדם לא נתנו לו שם מכיוון שלא כולם הצליחו לזהות אותו, גם כשהוא נתקע להם בפרצוף.

כשדימיטרה הגיעה, יכולתי גם אני לראות את המשהו הזה, אבל רק אילו הייתי יוצאת מתוך גופי כשהיא ואני

התחבקנו. ובטח הייתי ממשיכה לראות אותו גם כאשר פּוּף גדול הפריד בין שתינו.

זה משהו שתמיד נמצא בתוך חדר של אנשים שכך או אחרת, החליפו ביניהם נוזלים או, לפחות, טעמו והריחו אותם. והוא מתגורר בתוכם עד שהם מתקוטטים, אם הם מתקוטטים.

וכשזה קורה, אז המשהו הזה קופץ מתוכם החוצה והולך לו, כדי לפנות מקום למשהו ששכן שם לפני הרעד והרטט. ואז, גם במעלית צפופה הם נשמרים לא לגעת זה בזה.

גם את זה אני יכולה לראות. ואני חושבת שהיכולת הזו לראות, היא כישרון מולד של אנשים שכל חמשת החושים שלהם חייבים לפעול בתיאום מושלם, כמו אלה של טבחים. רק שאף אחד לא יכול לראות את המשהו הזה של עצמו.

אין לי מושג למה כל זה קורה, אבל אם אני צודקת, אז עכשיו גם אימא שלי יודעת מה באמת עשינו שם בים. דימיטרה ואני.

ויש עוד משהו. כששני האנשים האלה נפגשים אחרי הלילה ההוא של הרעד והרטט, אז תמיד הם מתחילים בחיוך מבולבל ובהבזקת מבטים, וכאילו בוחנים אם הצד השני חזר מפני שהיה לו טעים או בשביל להגיש תלונה.

גם דימיטרה ואני הבזקנו מבטים ורק אחרי שהשתכנענו שאף אחת מאיתנו לא מתכוונת להגיש תלונה,

דימיטרה דיברה.

"שמעת" ? אמרה דימיטרה. "יש תחרות בישול בקאבוס".

אז זהו, שגם ההודעה הזו של דימיטרה מצטרפת לבלבול של הפגישה שאחרי, שרק בימים של קשת בענן תיפתח במילים: "היה לי נורא טוב בלילה ההוא", או: "מאז אתמול אני בעננים".

כמעט תמיד הם יתחילו לדבר על איזשהו משהו שבכלל לא מזכיר את מה שהיה, ואני ממש לא רוצה להתחיל לחשוב על מה מדברים אלה שלא אהבו את מה שטעמו והריחו.

"אני יודעת" אמרתי. "ראיתי את השלט".

"אתן בטח משתתפות" ? אמרה דימיטרה בחצי תהייה.

"מי זה אתן" ? שאלתי.

"את... ענת... אימא שלך...".

"רק אם השמיים יפלו", אמרתי.

"אוי ואבוי" נבהלה דימיטרה. "ואני הבטחתי לכולם שלא תפספסי את זה".

"אז תחזרי אליהם ותגידי שטעית", אמרתי. "תאמרי להם שיש לי עכשיו דברים אחרים בראש".

"כמו מה" ? דימיטרה רצתה לדעת.

"כמו סוג מסוים של ארכיאולוגיה", אמרתי ולא שיקרתי.

"חבל", אמרה דימיטרה. "אפרודיטה כבר הודיעה שתשתתף".

"מתי אמרת שהתחרות תתקיים" ? שאלתי.