בין הצלב לכוכב פרק מספר 34

בין הצלב לכוכב פרק מספר 34

כל אלה היו צפיחיות בדבש וחלומות ליל קיץ, אבל שלוש מארבעתנו ידעו שיש בחדר פיל ששמו דימיטרה.

רק יאנה לא ידעה והיה לי רע עם זה, מפני שהמחשבה הכי מטומטמת שלי הייתה להסתיר את זה דווקא ממנה, בגלל ש- איך קרה שאנחנו תמיד יחד ואף פעם לא התחרמנתי עליה, אלא דווקא על דימיטרה ?!

כאילו מה ? כאילו יאנה פחות טובה ? כאילו הציצים שלה פחות חלקים ? כאילו הטוסיק שלה לא מספיק מוצק ?

ואני יודעת שזו חשיבה הכי זולה והכי מופקרת, אבל זה מה שנכנס לי לראש ולא יצא. הרי לכם.

כי הייתה זו יאנה שמעולם לא הייתי צריכה לדמיין אותה עירומה, שהרי נהגנו להתקלח באותה אמבטיה, והתערטלנו זו מול זו כמעשה שבשגרה, ואף פעם לא התגנבו אלי הרהורים של פיתוי, וכמעט שלא פזלנו האחת אל האחרת, להוציא סקרנות נעורים של: "היי כבר צומחים לך האלה..." ?

אז עכשיו התביישתי גם בגלל מה שאני מתביישת בו, מפני שבושה חסודה, הגונה וראויה הייתה צריכה לבעבע מתוך מבוכה של אהבת נשים. לזלוג מתוך הסטיגמות של הלסביות. ואילו אני התביישתי על שלא עשיתי את זה עם יאנה אלא עם דימיטרה.

ומה שקרה בהמשך מוביל אותי לומר שאם יש לכן חברת ילדות, כזו שהיא כבר חלק מכן, ואם במקרה יוצא לכן לשדוד את הכתר של המלכה אליזבט ...אז ישר, דבר ראשון, רוצו לספר לחברה הזו שלכם, ולוּ רק מכיוון שאם אתן לא תספרו לה - תמיד יהיה שם מישהו שיספר.

כך קרה שהגורל חזר להתערב בענייניי (או שבכלל הוא מעולם לא הלך) באמצעות שליחו ואסיליס, שהציע ליאנה לבוא לטברנה, תוך שהוא מבטיח לה להביא לשם את דימיטרה "כדי שגם לאנטוניה יהיה שווה לבוא".

"אני רוצה להבין מה פתאום שלאנטוניה יהיה שווה לבוא בגלל דימיטרה" ? תמהה יאנה.

"מה יש פה להבין" ? תהה ואסיליס שהיה לו כישרון להחריב יקומים. "הן לסביות".

וכך גם קרה שמה שהיה יכול להיות לילה חביב של ריקודים ושיכרות, הפך למהומת אלוהים. ורק תחשבו על יאנה המסכנה שעמדה בחדרי והסתכלה עלי במבט של כלב שהושלך אל הגשם (או כל דימוי פתטי אחר שעולה לכם לראש).

ותחשבו גם עלי שהתפתלתי בין לומר את האמת על כך שלא סיפרתי לה בגלל שלא רציתי שתחשוב שמשהו דפוק בגוף שלה, לבין לשקר ולהגיד שזה היה בגלל הסטיגמות על הלסביות וכל הבּוּל שִיט הזה.

שתינו לא דיברנו ובכל שלב בו הייתם עוצרים את שטף המחשבות שלי ב – 'סטופ' ! הייתם שולפים ממני טקסט שמופיעים בו  ואסיליס ואימא שלו.

עדיין לא דיברנו כשיאנה הלכה, ואני נשארתי עם ענת ועם אימא שלי שנחה עליה רוח הקודש, וציטטה פסוק מתוך הברית החדשה, שממנו הייתי אמורה להבין שהעיתוי הכי טוב להתפייס עם יאנה הוא עכשיו. בזה הרגע ממש, שאם לא כן "אוּסְגָר לשופט שיסגיר אותי לשוטר שיכלא אותי בבית הסוהר" – או משהו כזה.

טיפסתי אל חורשת העצים שהקיפה את הבית שלי והלכתי אל ביתה של יאנה שניצב במרחק של זריקת אבן. עליתי לחדרה ואמרתי: "פחדתי שתכעסי". וזה היה הרבה יותר אמיתי מאשר "פחדתי שלא תביני" שהיה שקר גס.

"ועוד איך שהייתי כועסת", אמרה יאנה והיה לה מבט מהורהר כזה.

פרשתי זרועות והיא באה אלי. התחבקנו וירדנו לשבת מול הבית שהיה מיועד להריסה. ענת שראתה אותנו מהחלון ירדה גם היא. אילו לא השריטה של יאנה היינו יורדות לחוף. אלא שיאנה הייתה שרוטה ולכן רק ישבנו שם ובהינו בכתובת שעל הקיר.

Θάνατος στους Εβραίους

"מה כתוב שם" ? שאלה ענת.

"מוות ליהודים", אמרתי.

אחר כך שתקנו זמן רב עד שיאנה רכנה עלי ואמרה: "אני חייבת להבין משהו", ונישקה אותי על שפתי.

כשחזרתי לנשום ראיתי ששתיהן בוהות בי בפרצופים מסוקרנים ואמרתי: "או. קיי. מה עובר לכן בראש" ? וזה היה כאילו שמישהו עשה 'הפעלה מחדש' ובבת אחת השתחרר המתח וגלש במורד המדרון עד שנשפך לים החשוך.

"גם אני רוצה לנסות", אמרה ענת וכבר עצמתי עיניים רגע לפני שהבנתי שהיא ויאנה מתנשקות. 

עכשיו כאשר הראשונה כבר לא עקבה אחרי בעיניים משועשעות, והשנייה כבר לא כעסה עלי - הן רק רצו לדעת איך זה ?

"איך זה" ? שאלה ענת וגם בחושך היו לה עיניים כאלו גדולות של מישהי שבאמת רוצה לדעת.

"בעיקר מלוח ומאוד מצחיק", אמרתי.

"ואת ממש הרגשת את זה" ? היה חשוב ליאנה להבין. " כי זה כמו....".

"כן" אמרתי. "זה כמו... אבל אחרת. שונה".

"כמו מה" ? רצו שתיהן לדעת.

"כמו למות קצת", אמרתי. "כמו... מוות קטן".

"אבל גם אצלי זה כמו מוות קטן", אמרה יאנה ושמעתי שקצת התאכזבה.

"גם אצלי", אמרה ענת.

"נכון", אמרתי. "אבל ה – 'למות הזה' הוא הרבה יותר נוגע בהרבה יותר זמן".

"אז בטח יאנה תאהב את זה", אמרה ענת.

"את יודעת אנטוניה", אמרה יאנה והזדקפה. "אני חושבת שעברו איזה חמש עשרה שנים מאז שנכנסנו לבית הזה".

"נכון", אמרתי וזרקתי אבן על הכתובת שעל הקיר.

"של מי הבית הזה" ? שאלה ענת.

"של יהודים", אמרתי.

"של יהודים שלא חזרו", אמרה יאנה.

"אז למה לא גרים בו" ?

"כי הוא מיועד להריסה".

"ולפני זה" ?

"גם לפני זה לא גרו בו".

"אז זה מה שאני שואלת".

"יש בו רוחות", הסבירה יאנה.

"את באמת מאמינה בזה" ? תמהה ענת.

"גם את מאמינה" התפלספה יאנה. "רק שאת עדיין לא יודעת".

"אני נכנסת", הודיעה ענת והשתחלה אל מתחת הסרטים המאובקים שהיו תלויים ברישול על העצים שסביב הבית.

"גם אני נכנסת", הודעתי.

"גם אני" אמרה יאנה ושלושתנו הדלקנו את פנסי הסלולריים שלנו, ותלשנו את קורי העכביש שהיו ארוגים בפתח.